המשלחת האבודה של פרנקלין
המשלחת האבודה של פרנקלין (באנגלית: Franklin's lost expedition) הייתה משלחת בריטית לחקר החוג הארקטי, בהנהגתו של רב החובל ג'ון פרנקלין, שיצאה מאנגליה בשנת 1845 על סיפון שתי אוניות, אה"מ ארבוס (1826) ואה"מ טרור (1813). פרנקלין, קצין הצי המלכותי וחוקר מנוסה, שירת בשלוש משלחות ארקטיות קודמות, בשתי האחרונות כקצין בדרגת מפקד. המשלחת הרביעית והאחרונה שלו, שאליה יצא בגיל 59, נועדה לחצות את הקטע האחרון שאיש לא ניווט בו קודם של המעבר הצפון-מערבי. לאחר כמה מקרי מוות בראשית המסע, נלכדו שתי האוניות במצר ויקטוריה, סמוך לאי המלך ויליאם באזור הארקטי של קנדה. כל המשלחת, ובה 129 איש לרבות פרנקלין, אבדה[1].
ג'יין, אשתו של פרנקלין, ואחרים, הפעילו לחץ על האדמירליות והיא הוציאה ב-1848 משלחת לחיפוש המשלחת הנעדרת. תהילתו של פרנקלין, יחד עם הפרס שהאדמירליות הציעה למוצאיו, הניעו משלחות רבות להצטרף לחיפושים, שכללו בתקופה מסוימת בשנת 1850 אחת-עשרה אוניות בריטיות ואמריקאיות. אחדות מן האוניות האלה הפליגו מנקודת התכנסות ליד החוף המזרחי של האי ביצ'י, שם נמצאו השרידים הראשונים של המשלחת, לרבות קבריהם של שלושה אנשי צוות. ב-1854 מצא חוקר הארצות ג'ון ריי, בשעה שסייר סמוך לחוף הארקטי הקנדי דרומית-מזרחית לאי המלך ויליאם, שרידי חפצים וסיפורים על קבוצת פרנקלין אצל אינואיטים מקומיים. חיפוש שהנהיג פרנסיס לאופולד מקלינטוק בשנת 1859 גילה פתק, שהושאר על אי המלך ויליאם ובו פרטים על גורל המשלחת. החיפושים נמשכו במשך חלק גדול מן המאה ה-19. בשנת 2014 איתר צוות חיפוש בראשות "פארקס קנדה"[2] את שברי אה"מ ארבוס (1826) מערבית לאי אוריילי, בחלק המזרחי של מפרץ המלכה מוד, שמימי הארכיפלג הארקטי. לבסוף, שנתיים לאחר מכן, בשנת 2016 מצא מכון המחקר הארקטי את האונייה הטרופה "טרור" שקועה במים דרומית לאי המלך ויליאם, שלמה ובמצב תקין[3].
בשנת 1981 החל צוות מדענים בראשות אוון ביטי, פרופסור לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת אלברטה, בסדרת מחקרים מדעיים של הקברים, הגופות ושאר ראיות פיזיות שהשאירו אנשי פרנקלין על האיים ביצ'י והמלך ויליאם. מסקנתם הייתה, שהאנשים הקבורים על האי ביצ'י מתו, קרוב לוודאי, מדלקת ריאות ואולי שחפת, וכי אפשר שהרעלת עופרת פגעה בבריאותם, בגלל הלחמה גרועה של פחיות מזון, שנמצאו במחסני המזון של האונייה. עם זאת, מאוחר יותר עלתה סברה, שהמקור לעופרת הזאת לא היה בקופסאות מזון משומר אלא בצנרת המים המזוקקים שהותקנה בספינות[4]. סימני חתכים על עצמות אדם שנמצאו על אי המלך ויליאם זוהו כאותות לקניבליזם. מן הראיה המצטברת מכל המחקרים עולה, שאנשי הצוות לא מתו כולם במהירות. היפותרמיה, גוויעה ברעב, הרעלת עופרת ומחלות לרבות צפדינה, יחד עם חשיפה כללית לסביבה עוינת בהיעדר לבוש ותזונה מתאימים, קטלו את כל אנשי המשלחת עד האחרון בהם מאז נראו לאחרונה על ידי אירופאים בשנת 1845.
אמצעי התקשורת של התקופה הוויקטוריאנית תיארו את פרנקלין כגיבור על אף כישלון המשלחת והדיווחים על קניבליזם. שירים נכתבו עליו ופסלים שלו, שהוצבו בעיר הולדתו, בלונדון ובטסמניה מייחסים לו את גילוי המעבר הצפון-מערבי, אם כי לאמיתו של דבר, איש לא הפליג בו לפני משלחתו של רואלד אמונדסן בשנים 1903–1906.
משלחתו האבודה של פרנקלין נתנה השראה ליצירות אמנות רבות, בהן שירים, סיפורים קצרים ורומנים, כמו גם סרטי טלוויזיה תיעודיים.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
החיפוש האירופי אחר קיצור דרך מערבי בדרך הים מאירופה לאסיה החל במסעותיו של כריסטופר קולומבוס בשנת 1492 ונמשך עד אמצע המאה ה-19 בשורה ארוכה של משלחות חקר, שיצאו ברובן מאנגליה. המסעות האלה, כאשר נחלו הצלחה במידה זו או אחרת, הוסיפו לסך כל הידע הגאוגרפי שנצבר באירופה על חצי הכדור המערבי, בעיקר צפון אמריקה, ובד בבד עם גידולו של ידע זה, פנתה תשומת הלב בהדרגה אל החוג הארקטי. מגלי הארצות של המאה ה-16 וה-17, שהביאו תגליות על צפון אמריקה, היו מרטין פרובישר, ג'ון דייוויס, הנרי הדסון וויליאם באפין. בשנת 1670 הביאה התאגדותה של חברת מפרץ הדסון למסעות חקר נוספים בחופים ובפנים הארץ של קנדה ובימים הארקטיים. חוקרי הארצות במאה ה-18 היו ג'יימס נייט, כריסטופר מידלטון, סמיואל הרן, ג'יימס קוק, אלכסנדר מקנזי וג'ורג' ונקובר. עד 1800 הראו חקירותיהם, שאין שום מעבר צפון-מערבי כשיר לשיוט ספינות בקווי הרוחב הממוזגים שבין האוקיינוס השקט לאוקיינוס האטלנטי.
בשנת 1804 התמנה סר ג'ון בארו למזכיר השני של האדמירליות, משרה בה התמיד עד 1845, והחל לדרבן את הצי המלכותי להשלים את המעבר הצפון-מערבי מעל הקצה העליון של קנדה ולנווט לעבר הקוטב הצפוני. במהלך ארבעת העשורים הבאים, ערכו מגלי ארצות, בהם ג'ון רוס, דייוויד בוכאן, ויליאם אדוארד פארי, פרדריק ויליאם ביצ'י, ג'יימס קלארק רוס, ג'ורג' בק, פיטר וארן דס ותומאס סימפסון מסעות מועילים אל האזור הארקטי הקנדי. בין מגלי ארצות אלה היה ג'ון פרנקלין, סגן מפקד של משלחת לקוטב הצפוני בספינות "דורותיאה" ו"טרנט" בשנת 1818 ומפקד משלחות אל החוף הארקטי של קנדה ולאורכו בשנים 1819–1822 ו-1825–1827. עד 1845 צמצם מצבור התגליות של כל המשלחות האלה את חלקיה הלא-נודעים הרלוונטיים של קנדה הארקטית לשטח מרובע של כ-181,300 קמ"ר. אל האזור הלא-נודע הזה היה פרנקלין אמור להפליג, מערבה ממצר לנקסטר ואחר מערבה ודרומה ככל שיתירו לו קרח, יבשה ושאר מכשולים, להשלמת המעבר הצפן-מערבי. המרחק שהיה עליו לשייט היה בערך 1670 ק"מ.
הכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בארו, שהיה בן 82 וקרוב לסוף הקריירה, חכך בדעתו מי ראוי לפקד על המשלחת שתשלים את המעבר הצפון-מערבי ואולי תמצא גם ים פתוח, נקי מקרח, סביב הקוטב הצפוני, כפי שסבר בארו. פארי, בחירתו הראשונה, נלאה מן החוג הארקטי וסירב בנימוס. בחירתו השנייה, ג'יימס קלארק רוס, סירב גם הוא משום שהבטיח לאשתו הטרייה שלא יפליג עוד אל האזור הארקטי. את האדם השלישי שבו בחר בארו, ג'יימס פיצג'יימס, דחתה האדמירליות מחמת גילו הצעיר. בארו שקל את ג'ורג' בק, אבל חשב שהוא נצחני מדי. פרנסיס קרוזייה, עוד אפשרות, היה אירי ממעמד נמוך, עובדה שהטתה את הכף לרעתו. בניגוד לרצונו, התפשר בארו על פרנקלין בן ה-59. המשלחת נועדה לצאת בשתי ספינות, אה"מ ארבוס (1826) ואה"מ טרור (1813), שכל אחת מהן שירתה באנטארקטיקה תחת פיקודו של ג'יימס קלארק רוס. פרנקלין התמנה לרב חובל של "ארבוס" וקרוזייר, שפיקד על "טרור" במשלחת לאנטארקטיקה עם רוס בשנים 1841–1844, התמנה לקצין מבצעים ולמפקד ה"טרור" פרנקלין קיבל את הפיקוד על המשלחת ב-7 בפברואר 1845, ואת ההוראות הרשמיות ב-5 במאי 1845.
ספינות, אספקה וצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
"ארבוס" בת ה-378 טון ו"טרור", בת 331 טון, היו בעלות מבנה איתן ומוצק, והותקנו בהן מיטב השכלולים האחרונים. מנועי קיטור הותאמו להנעת מדחף יחיד בכל אונייה; המנועים הללו שימשו לשעבר קטרים מחברת קרוידן הלונדונית למסילות ברזל. הם אפשרו לספינות לשייט ב-17.4 קמ"ש בכוח עצמי.
עוד טכנולוגיה מתקדמת כללה חרטומים מחוזקים בקורות כבדות ולוחות ברזל, חימום קיטור פנימי לרווחת הצוות, מדחפי בורג והגאי ברזל, שאפשר היה להעלות אל תוך מדורי ברזל כדי להגן עליהם מנזק, ספריות אונייה של יותר מ-1,000 ספרים, ואספקה לשלוש שנים של מזונות משומרים בדרכים מקובלות או בקופסאות שימורים. את קופסאות השימורים סיפק סמואל גולדנר, שזכה בחוזה ב-1 באפריל 1845, בסך הכל 7 שבועות לפני שפרנקלין יצא לדרך. בית החרושת לשימורי בשר של גולדנר בגאלאץ עבד בקדחתנות להכין את ההזמנה הענקית והחפוזה של 8,000 פחיות. מחמת החיפזון, הייתה בקרת איכות לא-מספקת של חלק מן הפחיות שיוצרו; לאחר זמן נמצא, שהלחמות העופרת שלהן "היו מרושלות ועבות מדי, ונטפו כשעוות נרות על פנים הקופסאות".
רוב אנשי הצוות היו אנגלים, רבים מהם מצפון אנגליה, ומעטים היו אירים וסקוטים. מלבד פרנקלין, קרוזייה ולוטננט גראהם גור, הקצינים היחידים שהיו בעלי ניסיון ארקטי היו רופא עוזר ושני מומחים לקרח[5].
קשרים לאוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלבד סר ג'ון פרנקלין עצמו, שהיה סגן מושל של ארץ ואן דימן, כלל הצוות שני אנשים שהיו להם קשרי משפחה קרובים אל חוקרי אוסטרליה, שגם הם מתו בנסיבות טרגיות. קומנדר אנרי לה וקונט היה דודן ראשון של ויליאם ג'ון וילס, שותף להנהגת משלחת ברק ווילס מ-1861, הראשונה שחצתה את יבשת אוסטרליה מדרום לצפון; הן ברק והן וילס נספו במסע חזרה[6]. ויליאם גיבסון, דייל על אה"מ "טרור" היה אחיו הבכור של אלפרד גיבסון, שנעלם במשלחת משנת 1874 בהנהגת ארנסט גיילס לחציית מדבריות מערב אוסטרליה ממזרח למערב, ושמו הונצח במדבר גיבסון.
מתוך רשומה ביומן של גיילס, 21 באפריל 1873:
הערתי לגיבסון בדרכנו, שזה יום השנה לשובם של ברק ווילס אל בסיסם בנחל קופר ואז סיפרתי לו, כיון שנראה שאיננו יודע דבר על כך, על התלאות שידעו בדרכם, על מאבקם הנואש לקיום ועל מותם שם; ובדרך אגב ציינתי, שלמר וילס היה אח [כך במקור], שגם הוא נספה בשדה התגליות, כאשר יצא עם סר ג'ון פרנקלין ב-1845. גיבסון העיר, "או, לי היה אח שמת עם פרנקלין בקוטב הצפוני ואבי התקשה מאד לקבל את שכרו מן הממשלה"[7].
אובדן[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשלחת יצאה לדרכה מגרינהיית', אנגליה, בבוקר ה-19 במאי 1845, עם צוות של 24 קצינים ו-110 ימאים. האוניות עצרו לשהות קצרה בנמל סטרומנס באיי אורקני בצפון סקוטלנד, ומשם הפליגו אל גרנלנד עם אה"מ ראטלר (1843) ואוניית תובלה, "בארטו ג'ויניור".
באיי ויילפיש במפרץ דיסקו, על החוף המערבי של גרנלנד, נשחטו 10 שוורים שהיו על אוניית התובלה לשמש בשר טרי; האספקה הועברה אל "ארבוס" וטרור", וחברי הצוות כתבו את מכתביהם האחרונים הביתה. מכתבים שנכתבו על סיפון האוניות מספרים על האיסור שהטיל פרנקלין על קללות ועל שכרות. לפני יציאתן הסופית של האוניות לדרך, שוחררו חמישה אנשים ונשלחו הביתה על "ראטלר" ו"בארטו ג'וניור", ובכך צומצם הצוות הסופי של הספינות ל-129. המשלחת נראתה לאחרונה על ידי אירופאים בסוף יולי 1845, כשקפטן דאנט מספינת ציידי הלווייתנים "הנסיך מוויילס" וקפטן רוברט מרטין מספינת ציידי הלוותנים "אנטרפרייז" פגשו את "טרור" ו"ארבוס" במפרץ באפין, שם המתינו לתנאים טובים לחציית מצר לנקסטר.
במהלך 150 השנים הבאות יצרפו משלחות אחרות, חוקרים ומדענים פיסה לפיסה את אשר אירע לאחר מכן. אנשיו של פרנקלין חרפו ב-1845–1846 על האי ביצ'י, שם מתו שלושה חברי צוות ונקברו. "טרור" ו"ארבוס" נלכדו בקרח סמוך לאי המלך ויליאם בספטמבר 1846 והסברה היא, שמעולם לא הפליגו משם. לפי פתק מן ה-25 באפריל 1848, שהשאירו פיצג'יימס וקרוזייר על האי, פרנקלין מת ב-11 ביוני 1847; הצוות חרף על אי המלך ויליאם ב-1846–1847 וב-1847–1848, והצוות הנותר תכנן להתחיל ב-26 באפריל 1848 בצעדה לעבר נהר בק על אדמת קנדה. תשעה קצינים וחמישה-עשר ימאים מתו כבר; השאר עתידים היו למות בדרך, רובם על האי ויתר ה-30 או 40 על חופה המזרחי של קנדה, במרחק מאות מילין מן המוצב הקרוב ביותר של ציוויליזציה מערבית.
חיפושים ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שחלפו שנתיים ואף מילה לא הגיעה מפרנקלין, גברה הדאגה בציבור וליידי פרנקלין - יחד עם חברים בפרלמנט הבריטי ועיתונים בריטיים - דחקה באדמירליות להוציא משלחת חיפושים. בתגובה לכך, פיתחה האדמירליות תוכנית משולשת, שיצאה לפועל באביב 1848 וכללה קבוצת חילוץ יבשתית בראשות חוקר הטבע סר ג'ון ריצ'רדסון וחוקר הארצות ג'ון רה, שהפליגה במורד נהר מקנזי אל החוף הארקטי הקנדי. מלבדה יצאו עוד שתי משלחות ימיות, האחת נכנסה אל הארכיפלג הארקטי הקנדי דרך מצר לנקסטר והשנייה מצד האוקיינוס השקט. נוסף לכך, הציעה האדמירליות פרס בסך 20,000 ליש"ט ל"כל קבוצה או קבוצות, מכל מדינה שהיא, שיגישו עזרה לצוותי ספינות המחקר בפיקודו של סר ג'ון פרנקלין". לאחר כישלון המאמץ המשותף, גברו הדאגה והעניין שגילה הציבור הבריטי בחוג הארקטי עד ש"מציאת פרנקלין הייתה ללא פחות ממסע צלב." בלדות כגון "קינת ליידי פרנקלין", המנציחה את חיפושי ליידי פרנקלין אחר בעלה האובד, נעשו פופולריות[8].
רבים הצטרפו לחיפושים. בשנת 1850 שייטו אחת-עשרה אוניות בריטיות ושתי אוניות אמריקאיות בים הארקטי הקנדי, בהן הספינה "ברידאלביין" ואחותה הספינה "פניקס". כמה מהן התכנסו סמוך לחוף המזרחי של האי ביצ'י, שם נמצאו השרידים הראשונים של המשלחת, כולל שאריות של מחנה חורף משנת 1845–1846 וקבריהם של ג'ון טורינגטון[9],, ג'ון הארטנל וויליאם בריין. שום הודעות ממשלחת פרנקלין לא נמצאו באתר זה[10][11]. באביב 1851 צפו נוסעים ואנשי צוות מסיפוניהן של כמה אוניות בקרחון ענקי סמוך לניופאונדלנד, שנשא שני כלי שיט, האחד זקוף והשני נטוי על קורת הסיפון. הספינות לא נבחנו מקרוב. באותו זמן עלה הרעיון, שהספינות הן "ארבוס" ו"טרור", אבל עכשיו ידוע שלא כך היה; סביר להניח, שהיו אלה ספינות נטושות של ציידי לווייתנים[12].
בשנת 1852 הוצב אדוארד בלצ'ר לפקד על המשלחת הארקטית הממשלתית לחיפוש סר ג'ון פרנקלין. החיפוש לא עלה יפה; כישלונו של בלצ'ר להתחבב על פיקודיו היה ביש מזל במיוחד במסע ארקטי, והוא לא היה האדם המתאים לפקד על כלי שיט בין גושי קרח. ארבע מחמש הספינות, "רזולוט", "פיוניר", "אסיסטנס" ו"אינטרפיד" ניטשו בקרח ים דחוס. בלצ'ר הועמד למשפט על הנטישה, אך זוכה מאשמה. אחת הספינות האלה, "רזולוט", התגלתה מאוחר יותר ללא פגע על ידי ספינת ציידי לווייתנים אמריקאית והושבה לממלכה המאוחדת. קורות עץ מן הספינה שימשו לאחר זמן לייצור שלושה שולחנות כתיבה, שאת אחד מהם, "שולחן רזולוט", העניקה המלכה ויקטוריה לנשיא ארצות הברית רתרפורד הייז; שולחן זה נבחר לעיתים קרובות על ידי נשיאי ארצות הברית לשימוש בחדר הסגלגל בבית הלבן.
חיפושים יבשתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
בשנת 1854 גילה ג'ון ריי, שעסק בסקירת חצי האי בותיה בשביל חברת מפרץ האדסון, ראיות נוספות לגורל המשלחת. ריי פגש אינואיט סמוך למפרץ פלי (כיום קוגארוק, נונאווט) ב-21 באפריל 1854, וזה סיפר לו על קבוצה של בין 35 ל-40 אנשים לבנים, שמתו מרעב סמוך לשפך נהר בק. אינואיט אחר אישר סיפור זה, שכלל דיווחים על קניבליזם בקרב הימאים הגוועים. האינואיט הראה לריי חפצים רבים, שזוהו כשייכים לפרנקלין ואנשיו. במיוחד קיבל ריי מן האינואיט והביא עמו מזלגות וכפות כסף שזוהו לאחר זמן כשייכים לפרנקלין, פיצג'יימס, קרוזייה ורוברט אוזמר סארג'נט, חובל על סיפון "ארבוס". הדין וחשבון של ריי נשלח לאדמירליות, וזו ביקשה באוקטובר 1854 במפגיע מחברת מפרץ האדסון להוציא משלחת במורד נהר בק לחפש עוד סימנים לפרנקלין ואנשיו.
הבאים בתור היו הסוכן הראשי ג'יימס אנדרסון ועובד החברה ג'יימס סטיוארט, ששייטו צפונה בקאנו אל שפך נהר בק. ביולי 1855 סיפרו להם קבוצת אינואיטים על קבוצה של "גאלונאט" ("לבנים" בשפת האינואיטים), שגוועו ומתו ברעב לאורך החוף. באוגוסט מצאו אנדרסון וסטיוארט חתיכת עץ ועליה הכתובת "ארבוס" ואחרת שעליה נכתב "מר סטנלי" (רופא על ה"ארבוס") על האי מונטריאל במפרצון שאנטריי, שם פוגש נהר בק את הים.
על אף ממצאיהם של רה ואנדרסון, האדמירליות לא תכננה עוד חיפוש משלה. ב-31 במרץ הגדירה בריטניה רשמית את אנשי הצוות כמי שנספו במהלך שירותם. ליידי פרנקלין, משלא הצליחה לשכנע את הממשלה לממן עוד חיפוש, כינסה על דעת עצמה עוד משלחת אחת בראשות פרנסיס לאופולד מקלינטוק. ספינת המשלחת, אוניית קיטור דו-תורנית בשם "פוקס", נקנתה בתרומות הציבור והפליגה מאברדין ב-2 ביולי 1857.
באפריל 1859 יצאו קבוצות של נוהגי מזחלות מן ה"פוקס" לחיפושים על אי המלך ויליאם. ב-5 במאי מצאה קבוצה בהנהגת לוטננט ויליאם הובסון מסמך, שהשאירו קרוזייה ופיצג'יימס בתוך גלעד. במסמך היו שני מסרים. בראשון, מיום 28 במאי 1847, נאמר כי "ארבוס" ו"טרור" חרפו בתוך הקרח סמוך לחוף הצפון-מערבי של אי המלך ויליאם ולפני כן חרפו באי ביצ'י אחרי שהקיפו את האי קורנווליס. "סר ג'ון פרנקלין מפקד על המשלחת. הכל כשורה'," נאמר במסר. המסר השני, שנכתב בשוליים של אותו דף נייר, היה מבשר רעות פי כמה. בתאריך 25 באפריל 1848 דווח בו, כי "ארבוס" ו"טרור" לכודות בקרח זה שנה ומחצה וכי הצוות נטש את האוניות ב-22 באפריל. עשרים וארבעה קצינים ואנשי צוות מתו, בהם פרנקלין, ב-11 ביוני 1847, רק שבועיים אחרי מועד הפתק הראשון. קרוזייה קיבל פיקוד על המשלחת, ו-105 השורדים תכננו לצאת לדרך למחרת היום, דרומה לעבר נהר בק[13]. הפתק הזה מכיל טעויות משמעותיות; בעיקר בולטת השגיאה במועדי מחנה החורף של המשלחת באי ביצ'י, שנמסרו כ-1846–1847 ולא 1845–1846, כפי שהיה במציאות.
משלחת מקלינטוק מצאה גם שלד אדם על החוף הדרומי של אי המלך ויליאם. בבגדים, שהיו עדיין על השלד, נערך חיפוש ונמצאו אי-אילו מסמכים, כולל תעודת ימאי של מש"ק בכיר הנרי פגלר (נ. 1808), קפטן על אה"מ "טרור". ואולם, הואיל והמדים היו אלה של כלכל הספינה, נראה סביר יותר שהגופה הייתה של תומאס ארמיטאג', כלכל נשקייה על "טרור" ועמית של פגלר, שאת מסמכיו נשא. באתר אחר בקצה המערבי של האי, גילה הובסון סירת הצלה, שהכילה שני שלדים וחפצים ממשלחת פרנקלין. בסירה הייתה כמות גדולה של ציוד נטוש, כולל מגפיים, מטפחות משי, סבון מבושם, ספוגים, נעלי בית, מסרקים והרבה ספרים, בהם עותק של "הכומר מווייקפילד". מקלינטוק גבה גם עדות מאינואיט באשר לסופה המר של המשלחת.
שתי משלחות בין 1860 ל-1869 בהנהגת צ'ארלס פרנסיס הול, שחי בקרב האינואיטים סמוך למפרץ פורבישר על האי באפין ולאחר מכן במפרץ ריפאלס בקנדה גופא, מצאו מפות, קברים וחפצים על החוף הדרומי של אי המלך ויליאם, אך הול סבר, ששום ניצולים ממשלחת פרנקלין לא יימצאו בקרב האינואיטים. בשנת 1869 לקח אותו אינואיט מקומי אל קבר רדוד על אי המלך ויליאם, שהכיל שרידי שלד שמורים היטב וקרעי בגדים. השרידים הללן נלקחו לאנגליה ונקברו מתחת למצבת פרנקלין בקולג' הימי המלכותי הישן של גריניץ', לונדון. הביולוג הנודע תומאס הנרי האקסלי בחן את השרידים והגיע למסקנה, שהם שייכים לHTD לה וקונט, לוטננט ב"ארבוס". מבדיקה שנערכה בשנת 2009 עולה, שהיו אלה שרידיו של הארי גודסר, עוזר לרופא ב"ארבוס". אף כי מסקנתו של הול הייתה, שכל צוותו של פרנקלין נספה, הוא סבר שהרשומות הרשמיות של המשלחת עתידות בכל זאת להימצא מתחת לגלעד אבנים. בעזרת מדריכיו אביירבינג וטוקוליטו, צבר הול מאות דפים של עדויות אינואיטים. בחומרים אלה כלולים תיאורי ביקורים של האוניות של פרנקלין, ומפגש עם קבוצה של אנשים לבנים על החוף הדרומי של אי המלך ויליאם סמוך למפרץ וושינגטון. בשנות ה-90' של המאה ה-20 חקר דייוויד ק. וודמן באופן יסודי את העדויות האלה וביסס עליהן את שני ספריו, ravelling the Franklin Mystery (1992) ו-(Strangers Among Us, (1995, שבהם הוא משחזר את החודשים האחרונים של המשלחת.
התקווה למצוא את המסמכים האבודים הללו הניעה את לוטננט פרדריק שוואטקה מצבא ארצות הברית לארגן משלחת אל האי בין 1878 ל-1880. לאחר שהפליג אל מפרץ האדסון בדו-תורנית "אותן", יצא שוואטקה צפונה, ברגל ועם כלבי מזחלות, עם צוות ובו אינואיטים שסייעו להול. במסעו זה ריאיין אינואיטים, באתרים ידועים או מתקבלים על הדעת של שרידי משלחת פרנקלין, וחרף על אי המלך ויליאם. אף כי נכשל במאמציו למצוא את המסמכים המיוחלים, ציין שוואטקה, בנאום שנשא בסעודה חגיגית שערכה לכבודו החברה הגאוגרפית האמריקאית בשנת 1880, כי משלחתו ביצעה את "מסע המזחלות הארוך ביותר שהתקיים מאז ומעולם, הן במושגי זמן והן במושגי מרחק", למשך 11 חודשים ו-4 ימים ולמרחק 4360 ק"מ, שהייתה זו המשלחת הארקטית הראשונה שבה הסתמך האדם הלבן אך ורק על תזונת האינואיטים, וכי היא הוכיחה "מעבר לכל ספק סביר" את אובדן רשומות פרנקלין. משלחת שוואטקה לא מצאה שום שרידים של המשלחת דרומית למקום שנודע בשם "מפרץ הרעב" על חצי האי אדלייד. מקום זה היה הרחק צפונית ליעד שקבע קרוזייה, נהר בק, וכמה מאות מילין הרחק מן המוצב המערבי הקרוב ביותר, על ימת העבדים הגדולה. וודמן כתב על דיווחי אינואיטים, שבין 1852 ל-1858 נראו קרוזייה וחבר משלחת אחר באזור אגם בייקר, כ-400 ק"מ דרומה, שם מצא פארלי מוואט ב-1948 "גלעד עתיק מאוד, לא במבנה אסקימואי רגיל", שבתוכו היו שבריה של תיבת עץ עם חיבורים מצולבים. וודמן לא הצליח להתחקות על מקור הדיווחים האינואיטים הללו, ובונה הגלעד שמצא מוואט או מקורותיו לא נודעו.
משלחות מודרניות[עריכת קוד מקור | עריכה]
חפירות באי המלך ויליאם (1982-1981)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביוני 1981 החל אוון ביטי, פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת אלברטה, במיזם האנתרופולוגיה הפורנזית של משלחת פרנקלין. הוא וצוות החוקרים ועובדי השדה שלו נסעו מאדמונטון אל אי המלך ויליאם, חוצים בדרכם את החוף המערבי של האי כפי שעשו אנשי פרנקלין 132 שנים לפניהם. מטרת המיזם הייתה למצוא חפצים ושרידי שלדים כדי לבסס באמצעות מדע פורנזי מודרני זהויות וגורמי מוות בקרב 129 האנשים האבודים.
אף כי החוקרים מצאו במסעם ממצאים ארכאולוגיים שהיו שייכים לאירופאים בני המאה ה-19 ושרידי אדם מפורקים, התאכזב ביטי, שקיווה לכמות ממצאים גדולה יותר. בבדיקת עצמות אנשיו של פרנקלין, מצא אזורים מצולקים ומקולפים, המצויים במקרים רבים במקרים של חסך בוויטמין C, הגורם לצפדינה. לאחר שובו לאדמונטון, השווה את ממצאיו עם הערות בנושא הצפדינה של ג'יימס סאוול, ארכאולוג ארקטי, והבחין בדפוסי שלדים המרמזים על קניבליזם. להשגת מידע על מצבם הבריאותי של אנשי המשלחת ועל תזונתם, שלח דגימות עצם למעבדה לבדיקת קרקע וגידולי שדה באלברטה לאנליזה של יסודות קורט והרכיב צוות אחר לביקור באי המלך ויליאם. באנליזה נמצאה רמה בלתי צפויה של 226 חלקים למיליון של עופרת בעצמותיו של איש הצוות, פי עשרה יותר מדגימות הביקורת המדעיות, שנלקחו משלדי אינואיטים מאותו אזור גאוגרפי, 36-26 חלקים למיליון.
ביוני 1982 הוטס צוות שכלל את ביטי ושלושה סטודנטים (וולט קוואל, דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת אלברטה; ארנה קרלסון, סטודנט לארכאולוגיה וגאוגרפיה מאוניברסיטת סימון פרייזר בקולומביה הבריטית; וארזיין טונגיליק, סטודנט אינואיט ועובד שדה) לחוף המערבי של אי המלך ויליאם, שם הלכו בעקבות שהותירו אחריהם מקלינטוק ב-1859 ושוואטקה ב-1878–1879. התגליות שנעשו במשלחת זו כוללות את שרידיהם של בין שישה לארבעה-עשר איש בסביבות "מקום הסירה" של מקלינטוק וחפצים, בהם סוליית מגף שלמה, משובצת יתדות מאולתרות למניעת החלקה.
אדלייד
חפירות ופתיחת קברים באי ביצ'י (1986-1984)[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי ששב לאדמונטון בשנת 1982 ושמע על ממצאי רמות העופרת מן המשלחת של 1981, התאמץ ביטי למצוא את הגורם. האפשרויות כללו את הלחמות העופרת ששימשו לחתימת פחי המזון של המשלחת, ציפוי פנימי של ריקוע עופרת במכלי מזון אחרים, צבעי מאכל, מוצרי טבק, כלי אכילה מפיוטר, ונרות בעלי פתילות עופרת. מסקנתו הייתה, שבעיות הרעלת העופרת, בשילוב עם השפעות הצפדינה, יכלו להתגלות כקטלניות לצוותו של פרנקלין. עם זאת, כיוון שעופרת בשלד יכולה לשקף חשיפה לאורך שנים ולאו דווקא חשיפה המוגבלת למסע, אפשר לבחון את התאוריה של ביטי רק באמצעות בדיקת זיהוי פלילי ברקמה רכה שהשתמרה, בניגוד לעצם. ביטי החליט לבדוק את הקברים של אנשי הצוות שנקברו על האי ביצ'י.
לאחר קבלת היתר רשמי, ביקר צוותו של ביטי באי ביצ'י באוגוסט 1984 לצורך ביצוע נתיחות בשלושת אנשי הצוות הקבורים שם. הם החלו בחבר הצוות הראשון שמת, מסיק ראשון ג'ון טורינגטון[14]. אחרי שסיימו את נתיחת טורינגטון וכן הוצאה מהקבר ובדיקה קצרה של גופת ג'ון הרטנל, חזר הצוות, עקב קוצר זמן וחשש ממזג האוויר, לאדמונטון עם דגימות רקמה ועצם. אנליזה של יסודות קורט בעצמותיו ושערו של טורינגטון לימדה, שאיש הצוות "היה מועד לסבול בעיות נפשיות וגופניות חמורות עקב הרעלת עופרת". אף כי הנתיחה מצביעה על דלקת ריאות כגורם הסופי למות איש הצוות, הרעלת עופרת נקבעה כגורם תורם.
במהלך המשלחת, ביקר הצוות במקום שנמצא כקילומטר אחד צפונית לאתר הקבר, כדי לבחון שברים של מאות פחי מזון, שהשליכו אנשי פרנקלין. ביטי ציין, שחיבורי הפחים הולחמו באופן גרוע בעופרת, שבאה כנראה במגע ישיר עם המזון[15]. פרסום הממצאים מן המשלחת של 1984 ותמונת טורינגטון, גופה בת 138 שנים שהשתמרה היטב בקפאת-עד (פרמפרוסט) בטונדרה, הוביל לכיסוי תקשורתי רחב-ממדים ולחידוש העניין במשלחת פרנקלין האבודה.
מחקר המשך מעלה את האפשרות, שמקור העופרת היה בצנרת המים החיים של הספינות ולא בשימורי המזון. ק. ט.ה. פארר טען, כי "אי אפשר לראות איך יכול מישהו להפיק משימורי המזון את כמות העופרת, 3.3 מ"ג ליום במשך שמונה חודשים, שהייתה דרושה להעלאת ה-PBS לרמה של 80 μg/dL שבה מתחילים להופיע סימני הרעלת עופרת באנשים בוגרים וההשערה, לפיה תיתכן "הצפה" של עופרת בעצמות של אנשים מבוגרים על ידי צריכת מזון לאורך תקופה של כמה חודשים, או אפילו שלוש שנים, אינה מתקבלת על הדעת[16]. נוסף לכך, מזון משומר היה נפוץ בשימוש בצי המלכותי בשנים ההן וצריכתו לא הובילה לשום עלייה משמעותית בהרעלת עופרת בכל מקום אחר. לעומת זאת, ואך ורק במשלחת הזאת, הותקנו בספינות מנועים של קטרי קיטור, שהותאמו להנעת עזר, ואלה דרשו כטון של מים חיים לשעה ליצירת הקיטור. סביר מאוד להניח, שלצורך זה הותקנה בספינות מערכת ייחודית לזיקוק מי ים, שבהתחשב בחומרים שהיו בשימוש בזמן ההוא, הייתה מפיקה כמויות גדולות של מים בעלי תכולת עופרת גבוהה מאוד. ויליאם באטרסבי טען, שזה מקור סביר הרבה יותר לרמות הגבוהות של עופרת שהתגלו בגופות חברי המשלחת מאשר המזון המשומר.
סקירה נוספת של הקברים נערכה בשנת 1986. צוות צילום הסריט את הנוהל, כפי שהוצג בסרט התעודה "קבורים בקרח" בסדרת הטלוויזיה "נובה" משנת 1988[17]. בתנאי שדה קשים ביצעו דרק נוטמן, רדיולוג ורופא מאוניברסיטת מינסוטה, וטכנאי רדיולוגיה לארי אנדרסון צילומי רנטגן רבים של אנשי הצוות לפני הנתיחה. ברברה שווגר, מומחית לביגוד ארקטי, ורוג'ר אמי, פתולוג, סייעו בחקירה.
ביטי ואנשי צוותו הבחינו, שעוד מישהו זולתם ניסה להוציא את הארטנל מקברו. במהלך הניסיון, פגע גרזן במכסה העץ של ארונו, ולוחית הארון נעדרה. חקירה שנערכה באדמונטון בהמשך לימדה, שסר אדוארד בלצ'ר, מפקד אחת ממשלחות החילוץ של פרנקלין, הורה על הוצאת גופתו של הארטנל באוקטובר 1852, אבל המאמצים נכשלו בגלל הפֶּרְמָפְרוֹסְט. כעבור חודש, הצליח אדוארד אוגוסטוס אינגלפילד, מפקדה של משלחת חילוץ אחרת, במבצע ההוצאה מן הקבר והסיר את הלוחית מעל הארון.
שלא כקברו של הארטנל, הקבר של טוראי ויליאם בריין נשמר ברובו ללא פגע. כאשר הוצא מקברו, ראה צוות הסקירה סימנים לכך, שקבורתו הייתה חפוזה. זרועותיו, גופו וראשו הונחו בחוסר זהירות בארון, ואחת הגופיות שלו הולבשה במהופך. הארון נראה קטן מדי למידותיו; המכסה דחס את אפו. לוח נחושת גדול, ששמו ושאר פרטים אישיים שלו חקוקים בה, עיטר את מכסה ארונו.
חפירות NgLJ2 1992[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1992 זיהה צוות של ארכאולוגים ואנתרופולוגים פורנזיים אתר, שצוין כ-NgLJ2, על חופיו המערביים של אי המלך ויליאם. האתר תאם את התיאור הפיזי של "מקום הסירה" של לאופולד מקלינטוק. חפירות שנערכו במקום חשפו קרוב ל-400 עצמות ושברי עצמות, וחפצים שונים, מחלקי מקטרות חרס עד כפתורים ואביזרי נחושת. בדיקה של עצמות אלה שערכה אן קינלסייד, מדענית הזיהוי הפלילי של המשלחת, גילתה רמות גבוהות של עופרת והרבה סימני-חיתוך "שעלו בקנה אחד עם גרימת בשר". על יסוד משלחת זאת, התקבלה ברבים הסברה, שלפחות קבוצות אחדות מבין אנשי פרנקלין הגיעו לכלל קניבליזם כמוצא אחרון במצוקתם. ב-18 ביוני 2015 סיכם מחקר, שהתקבל לפרסום בכתב העת הבינלאומי לאוסטאוארכאולוגיה, שנוסף לגרימת הבשר מעל העצמות, "35 עצמות נשאו סימני שבירה ומירוק קלחת", שמופיע כאשר קצות העצמות שהתלהטו במים רותחים מתחככים בסיר הבישול שאליו הוכנסו, התרחשות טיפוסית לשלב האחרון של קניבליזם, כשאנשים על סף גוויעה ברעב מחלצים את מח העצמות כדי לנצל כל פירור אחרון של קלוריות וחומרים מזינים שעומד לרשותם.
חיפושים אחר אונייה טרופה (1993-1992)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1992 ארגן הביוגרף של פרנקין, דייוויד ק. וודמן, בעזרת המומחה למגנטומטר בראד נלסון, את "Project Ootjoolik" לחיפוש האונייה הטרופה, שנמצאת, לדברי האינואיטים, סמוך לחצי האי אדלייד. הם גייסו לעזרתם את מועצת המחקר הלאומית של קנדה ומטוס סיור של הצבא הקנדי, ומצוידים במגנטומטר רגיש, יצאו לסקור שטח חיפושים רחב ידיים ממערב לגרנט פוינט, מגובה 60 מטר. יותר מ-60 מטרות מגנטיות חזקות זוהו, וחמש מהן נחשבו לבעלות מאפיינים תואמים במיוחד לאלה שיש לצפות להם באוניות של פרנקלין.
ב-1993, ערכו ד"ר ג'ו מקאיניס ווודמן ניסיון לזהות את המטרות הראשונות במעלה מן השנה הקודמת. מטוס שכור נחת על הקרח בשלוש מנקודות הציון, בור נחפר בקרח, ונעשה שימוש בסונאר לסקירת גזרה קטנה להדמיית קרקעית הים. אלא שמחמת תנאי הקרח וניווט לא ודאי, לא ניתן היה לאשר בדיוק את מיקום הבורות, ודבר לא נמצא.
החפירות באי המלך ויליאם (1994–1995)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1994 ארגן וודמן והנהיג חיפוש יבשתי באזור שממפרצון ריצ'רד קולינסון עד ויקטורי פוינט (של ימינו) למציאת ה"כספות" הקבורות שהוזכרו בעדות של הצייד האינואיטי בן התקופה. קבוצה של 10 אנשים עשתה עשרה ימים בחיפוש, שמומן על ידי החברה הגאוגרפית המלכותית של קנדה, וצולם על ידי תאגיד השידור הקנדי "המוקד צפון". שום זכר לכספות לא נמצא.
ב-1995 התארגנה משלחת בשיתוף וודמן, ג'ורג' הובסון והרפתקן אמריקאי בשם סטיבן טראפטון - שכל קבוצה בה תכננה חיפוש נפרד. הקבוצה של טראפטון נסעה לאיי קלארנס לבחון סיפורי אינואיטים על "גלעד של איש לבן" שם, אבל לא מצאה דבר. קבוצתו של ד"ר הובסון, בלוויית הארכאולוגית מרגרט ברטולי, חקרה את "מחנה הקיץ" שנמצא כמה קילומטרים דרומית לכף פליקס, שם נמצאו כמה זוטות ממשלחת פרנקלין. וודמן, עם שני מלווים, יצא דרומה ממפרץ וול אל ויקטורי פוינט וחקר את כל אתרי המחנה הסבירים לאורך חוף זה. הוא מצא רק כמה פחיות חלודות באתר מחנה שלא נודע קודם, סמוך לכף מריה לואיזה.
חיפושי אונייה טרופה (2013-1997)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1997, הרכיבה חברת הסרטים הקנדית אקו-נובה את משלחת "פרנקלין 150", במטרה להשתמש בסונאר לחקור עוד מן המטרות המגנטיות העיקריות שנמצאו ב-1982. הארכאולוג הבכיר במשלחת היה רובר גרנייה, שנעזר במרגרט ברטולי, ווודמן פעל שוב כהיסטוריון המשלחת ומתאם החיפוש. המבצעים התנהלו משוברת הקרח "סר וילפריד לורייה" של משמר החופים הקנדי. כ-40 קמ"ר נסקרו, ללא תוצאות, סמוך לאי קרקוול. כשקבוצות נפרדות מצאו שרידי חפצים של המשלחת, בעיקר ריקוע נחושת וכמה פריטים קטנים, על חופי האיונים מצפון לאי או'ריילי, הועתק החיפוש לאזור זה, אבל מזג אוויר גרוע מנע עבודת חיפוש משמעותית לפני תום המשלחת. סרט תעודה, "אוקיינוסים של תעלומה: חיפוש הצי האבוד", הופק על ידי חברת אקו-נובה על משלחת זו.
וודמן גייס שלוש משלחות להמשיך במיפוי המגנטומטר של אתרי הטביעה המוצעים, משלחת במימון פרטי ב-2001, ומשלחות איריות-קנדיות לחיפוש פרנקלין בשנים 2002 ו-2004. משלחות אלה עשו שימוש במגנטומטרים נגררי-מזחלות בעבודה על קרח הים והשלימו את הסקר שלא הסתיים באזור החיפושים הצפוני (האי קרקוול) מ-2001, ובכל האזור הדרומי של האי או'ריילי (2002 ו-2004). כל המטרות המגנטיות בעדיפות גבוהה זוהו על ידי סונאר דרך הקרח כגאולוגיות במקורן. ב-2002 ו-2004, נמצאו חפצים קטנים של משלחת פרנקלין, ואתרי אוהלים טיפוסיים של חוקרי ארצות, על איון קטן צפונית-מזרחית לאי או'ריילי, תוך כדי חיפושים על החוף[18].
משלחת מצר ויקטוריה (2014)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1 בספטמבר 2014 ערך צוות קנדי חיפוש רחב יותר, תחת דגלה של "משלחת מצר ויקטוריה"[19] ומצא שני פריטים על האי האט במפרץ המלכה מוד, סמוך לאי המלך ויליאם של נונאווט[20]. הממצאים היו חפץ עץ, אולי שסתום לחור בסיפון, פתח צינור הברזל שדרכו נועד להשתלשל כבל הספינה למטה, אל תוך תא השלשלת שמתחת לסיפון; וחלק של מנוף להשקת סירה ועליו חותמות של שני חצים רחבים של הצי המלכותי.
ב-9 בספטמבר 2014 הודיעה המשלחת על איתור אחת משתי הספינות של פרנקלין ב-7 בספטמבר[21][22][23]. האונייה נשמרה במצב מעולה, והסונאר זיהה אפילו את קורות הסיפון. האונייה שקועה בקרקעית הקטע המזרחי של מפרץ המלכה מוד, מערבית לאי או'ריילי. ב-1 באוקטובר אישר ראש ממשלת קנדה סטיבן הרפר בבית הנבחרים הקנדי, שהאונייה הטרופה היא אכן אה"מ "ארבוס"[24].
משלחת הקרן לחיפושים ארקטיים (2016)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-12 בספטמבר 2016 יצאה הודעה, לפיה מצאה המשלחת של קרן החיפושים הארקטיים את האונייה הטרופה טרור דרומית לאי המלך ויליאם במפרץ טרור, הנמצא ב-68°54′13″N 98°56′18″W / 68.90361°N 98.93833°W. האונייה הייתה שלמה ללא פגע[25].
מסקנות מדעיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
סקרי השטח, החפירות והוצאת הגופות של FEFAP התמשכו לאורך יותר מ-10 שנים. תוצאות המחקר הזה מן החפצים ומשרידי האדם שהתגלו באי המלך ויליאם ובאי ביצ'י הוכיחו, שצוות האי ביצ'י מת, קרוב לוודאי, מדלקת ריאות ואולי משחפת, שרמזים להן נמצאו בראיה למחלת פוט, שנמצאה אצל בריין. בדיקות רעלנים הצביעו על הרעלת עופרת כגורם תורם סביר. סימני חיתוך בלהב שנמצאו על עצמות כמה מחברי הצוות התקבלו כאותות לקניבליזם[26]. מן הראיות עלה, ששילוב של קור, רעב וחולי - צפדינה, דלקת ריאות ושחפת - שהוחרף עוד יותר מחמת הרעלת עופרת, קטל את כל האנשים במשלחת פרנקלין.
מחקר עדכני של האנתרופולוגית לורי ד'אורנציו ועמיתיה מאוניברסיטת מק'קאסטר מצא, שרמות העופרת הגבוהות, שהתגלו בעצמות אנשי הצוות על האי ביצ'י, הצטברו שם, קרוב לוודאי, לפחות עשור לפני שיצאו להפלגה צפונה. החשיפה לעופרת הייתה גבוהה דיה להזעיק מומחים לרפואה תעסוקתית בימינו, אך סביר מאוד, שמקורה לא היה בתקופת שירותם במשלחת. ההנחה היא, שלאורח החיים, שהיה מקובל באנגליה של המאה ה-19, היה חלק בלתי מבוטל ברמות העופרת בגופות חברי המשלחת, שלא היו שונות בהרבה מאלה שהיו נמצאות בגופם של תושבי בריטניה בני תקופתם, שלא היו באוניות המשלחת. אין ספק, שרמות העופרת הגבוהות גרמו לסימפטומים רבים, שהקשו על חיי האנשים ופגעו מאוד באיכות חייהם, אך נראה שהעופרת לא היוותה גורם מכריע במותם[27].
רמות העופרת, שהתגלו בשרידי שערותיו של ד"ר גודסיר, העידו על ירידה במהלך השנה האחרונה של חייו, כאשר נערכה השוואה בין רמות העופרת בקצות השערות לאלה שסמוך לשורשיהן[27].
באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-2007 יצא ספר בשם "The Terror" מאת דן סימונס. ב-2018 שודרה סדרת טלוויזיה בעלת אותו שם, המבוססת על הספר ועל סיפורה של המשלחת.
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
התוצאה המשמעותית ביותר של משלחת פרנקלין הייתה מיפוי כמה אלפי מילין של קו-חוף, שלא נסקר עד אז, על ידי משלחות שיצאו לגלות את ספינותיו האבודות של פרנקלין וללמוד מה עלה בגורל אנשיו. כפי שאמר ריצ'רד סיריאקס, "אובדן המשלחת תרם מן הסתם הרבה יותר ידע [גאוגרפי] משהייתה עשויה לתרום שיבתה המוצלחת".עם זאת, גורל המשלחת בלם במידה רבה את להיטותה של האדמירליות לחקר האזור הארקטי. פער זמנים ממושך חל פני משלחת נרס והצהרתו של נרס, ש"אין נתיב מסע" אל הקוטב הצפוני; מילים אלה ציינו את סוף המעורבות ההיסטורית של הצי המלכותי בחקר הארקטי, סופו של עידן, שבו הצטיירו הרפתקאות כאלה בעיני הציבור הבריטי הרחב כניצול ראוי של מאמץ אנושי ומשאבים כספיים. בהתחשב בקשיים ובסיכונים שהציגה חציית המעבר הצפון-מערבי לפני חוקרים מקצועיים, היה זה בלתי אפשרי לאוניות סוחר ממוצעות של אותם ימים לנצל נתיב זה לסחר ימי.
כפי שהציג זאת כתב של מגזין אתניאום הבריטי, "אנו סבורים שביכולתנו לחשב במידה סבירה את המאזן בין העלות לתוצאות של משלחות ארקטיות אלה, ולשאול, אם כדאי לסכן כל כך הרבה למען משהו, שקשה כל כך להשיג, ומשהושג, מתגלה ככל כך לא כדאי."[28] חציית המעבר הצפון-מערבי ב־1905-1903 על ידי רואלד אמונדסן ומשלחתו באונייה Gjøa שמה קץ אחת ולתמיד לחיפוש של מאות בשנים אחרי המעבר הצפון-מערבי.
תרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך שנים לאחר אובדן משלחת פרנקלין, הציגה אותו התקשורת הוויקטוריאנית כגיבור, שהוביל את אנשיו בחיפוש אחר המעבר הצפון-מערבי. על פסלו של פרנקלין בעיר הולדתו חרותה הכתובת "סר ג'ון פרנקלין - מגלה המעבר בצפון-מערבי,, ופסלים של פרנקלין מחוץ למועדון אתניאום בלונדון ובטסמניה נושאים כתובות דומות. אף כי גורל המשלחת, לרבות האפשרות של קניבליזם, זכה לדיווחים ולדיונים רבים ורחבי-יריעה, מעמדו של פרנקלין בעיני הציבור הוויקטוריאני לא נפגע. המשלחת הייתה נושא לעבודות עיוניות רבות, כולל שני ספרים מאת קן מקגוגן, "מעבר גורלי" ו"נקמתה של ליידי פרנקלין".
התעלומה שאפפה את משלחתו האחרונה שלח פרנקלין היוותה נושא לפרק משנת 2006, "מסע ארקטי", בסדרת הטלוויזיה "נובה"; לסרט טלוויזיה תיעודי משנת 2007, "המשלחת האבודה של פרנקלין", ב"תיאטרון דיסקברי HD"; ובסרט תיעודי קנדי משנת 2008, "פסאג'". בפרק של סדרת המסעות התיעודית מ-2009 "בילי קונולי: מסע אל קצה העולם", ביקרו המנחה קונולי וצוותו באי ביצ'י, צילמו את אתר הקבר וסיפרו פרטים על משלחת פרנקלין.
לזכר המשלחת האבודה, נודעה אחת מתת-החלוקות של הטריטוריות הצפוניות של קנדה בשם "מחוז פרנקלין". אזור שיפוט זה, שכלל את האיים הארקטיים הגבוהים, פורק כשהאזור סופח לטריטוריית נונאווט החדשה ב-1 באפריל 1999.
המשלחת האבודה של פרנקלין בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשלחת שימשה השראה לכתיבת הספר "ילד הקרח" מאת אליזבת מקרגור. הספר תורגם על ידי מיכל קירזנר-אפלבוים ויצא לאור בעברית בהוצאת מודן בשנת 2006
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מסע הקיאקים בגרינלנד - על המשלחת האבודה של פרנקלין
- הגרדיאן, "האונייה הטבועה "טרור" נמצאה בים הארקטי", 12 בספטמבר 2016
- livescience, "מה באמת קרה ל"טרור"
- 19 עובדות על משלחת פרנקלין
- פארקס קנדה, החיפושים אחר משלחת פרנקלין, מציאות ותגליות
- הסמיתסוניאן, יוצרי הסרט על משלחת פרנקלין וטיפולם בנושא האינואיטים
- ממצאים חדשים בנוגע לסיבת מותם של אנשי המשלחת/ ספטמבר 2018
- CONSTANTIN ARDELEANU, A British Meat Cannery in Moldavia (1844-52) (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ לזלי ה. ניטבי, קיית מרסר, "סר ג'ון פרנקלין", האנציקלופדיה הקנדית, הוצאת היסטוריקה קנדה
- ^ אוניית משלחת פרנקלין נמצאה וזוהתה כ"ארבוס".
- ^ הגרדיאן, "האונייה הטבועה "טרור" נמצאה בים הארקטי", 12 בספטמבר 2016
- ^ ויליאם באטרסבי, "זיהוי המקור הסביר להרעלת העופרת שאובחנה אצל חברי משלחת פרנקלין", כתב העת של אגודת האקלוט, 2008
- ^ ראסל פוטר, כתב העת "סקירת ספרים ארקטיים", כרך 8, מס' 1 ו-2, סתיו 2006, ריאיון עם מייקל סמית, מחבר "קפטן פרנסיס קרוזייר: האחרון על הרגליים?"
- ^ Wills Family History תולדות משפחת וילס
- ^ קארמה אברהם, "מחפשים את גיבסון", סידני מורנינג הראלד, 11 בספטמבר 1999, "גוד ויקאנד", עמ' 61
- ^ ראסל פוטר, "שירים ובאלאדות על סר ג'ון פרנקלין"
- ^ ג'ון גייגר, ",איש הקרח' טורינגטון היה האחרון במקצועו", אדמונטון סאן, 9 בדצמבר 1984
- ^ ג'ון גייגר, "האם נחשף רצח?", אדמונטון סאן, 3 באוקטובר 1984
- ^ קול פיקארד, "איש הקרח לא ,הוקפא' - הנתיחה שנעשתה בגופת הימאי אינה מגלה כל ראיות למעשה פשע." אדמונטון סאן, 10 באוקטובר 1984".
- ^ ארקטיק בלו בוקס - תמצית ממסמכי הפרלמנט הבריטי, 1852K, בית הנבחרים הבריטי, 1852 כתב(י) הסגל; ללא כותרת
- ^ המעבר הארקטי נובה - הפתק בגלעד (תעתיק)
- ^ Torrington's preserved remains שרידים שהשתמרו מגופת ג'ון טורינגטון
- ^ קוואל, קראהן וביטי, "רמות עופרת ברקמות אנושיות ממיזם זיהוי פלילי פרנקלין", כתב העת International Journal Environmental Analytical Chemistry, כרך 35, גיליון 2, עמ' 121, 1989, הוצאה מדעית גורדון ובריץ'.
- ^ ק. ט. ה. פארר, "עופרת והמשלחת האחרונה של פרנקלין", כתב עת למדע הארכאולוגיה, כרך 20, גיליון 4, 1933, עמ' 409-399
- ^ אוון ביטי, "קבורים בקרח", הפקה: WGHB ונובה, מיקום: האי ביצ'י, 1988
- ^ צ'ארלס מור, המשלחת האירית-קנדית לחיפושי פרנקלין, 2004, רוד איילנד קולג'
- ^ "משלחת מצר ויקטוריה", מו"ל: פרקס קנדה מאי 2015
- ^ שני חלקים ממה שנחשב לספינת המשלחת של פרנקלין התגלו באוקיינוס הארקטי, חדשות CBS 8 ספטמבר 2014
- ^ ליילה ברני, אוסטרליין ג'אוגרפיק, "אונייה טרופה של משלחת בריטית מן המאה ה-19 נמאה באזור הארקטי" 12 בספטמבר 2014
- ^ חדשות CBC, אוניית המשלחת האבודה של פרנקלין נמצאה באזור הארקטי 9 בספטמבר 2014
- ^ אונייה בריטית שאבדה באזור הארקטי לפני 170 שנה נמצאה - וידאו דיילימושן
- ^ סטיבן צ'ייס, גלוב אנד מייל, אוטאווה, "מציאת האונייה של פרנקלין מתדלקת את הלאומיות החדשה של הרפר" 10 בספטמבר 2014
- ^ "אונייה נמצאה באזור הארקטי 168 שנים לאחר טביעתה בניסיון למצוא את המעבר הצפון-מערבי, הגרדיאן, 12 בספטמבר 2016
- ^ http://pubs.aina.ucalgary.ca/arctic/Arctic50-1-36.pdf אן קינליסייד, מרגרט ברטולי, הנרי ק. פריק, "ימיה האחרונים של משלחת פרנקלין: ראיות שלד חדשות"] "ארקטיק", כרך 50, גיליון 1, עמ' 36–46, שנת 1997, בהוצאת המכון הארקטי של צפון אמריקה
- ^ 1 2 ממצאים חדשים בנוגע לסיבת מותם של אנשי המשלחת/ ספטמבר 2018
- ^ The Athenaeum, 1 באוקטובר 1859, עמ' 315
