הפארק הלאומי טונגרירו

הפארק הלאומי טונגרירו
Tongariro National Park
אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי ותרבותי בשנת 1990, לפי קריטריונים 6, 7, 8
שטח האתר 795.96 קמ"ר עריכת הנתון בוויקינתונים
הערות הורחב ב-1993
מידע כללי
תאריך הקמה 1887 עריכת הנתון בוויקינתונים
נתונים ומידות
שטח 795.96 קילומטר רבוע
מיקום
מדינה ניו זילנדניו זילנד ניו זילנד
מיקום מנוואטו-ונגנאוי עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 39°12′00″S 175°35′00″E / 39.2°S 175.583333°E / -39.2; 175.583333
www.nationalpark.co.nz
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הפארק הלאומי טונגרירואנגלית: Tongariro National Park) הוא פארק לאומי הממוקם במרכז האי הצפוני של ניו זילנד, הכולל את הרי הגעש רואפהו, נגאורוהואה, טונגרירו וסביבתם. בשנת 1887, הוכרז טונגרירו כפארק לאומי והיה לראשון שהוכרז בניו זילנד ולרביעי בעולם. בשנת 1990, הוכרז הפארק על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, בשל התופעות הגעשיות והגאולוגיות בו ובזכות היותו אזור רוחני ותרבותי חשוב לילידים המאורים.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפארק ממוקם בחלקו הצפון מזרחי של חבל מנוואטו-ונגנאוי וכולל חלק ניכר מהרמה הגעשית שבמרכז האי הצפוני.

הפארק מכיל שלושה הרי געש עיקריים - הר טונגרירו, על שמו קרוי הפארק, המתנשא לגובה של 1978 מטרים, הר נגאורוהואה, בגובה 2291 מטרים והר רואפהו, הגבוה בפארק, בגובה 2797 מטרים.

בחלקו הצפוני של הפארק, המופרד מהאזור המרכזי על ידי כביש מספר 46 החוצה אותו, נמצאת שמורת הטבע פיאנגה, הכוללת בין היתר את האגמים רוטואריה (Rotoaira) ורוטופונאמו (Rotopounamu).

הפארק משתרע על שטח של כ-796 קילומטר רבוע וממוקם במרחק של מספר קילומטר דרומית מערבית לאגם טאופו, 330 קילומטר דרומית לעיר אוקלנד ו-320 קילומטר צפונית לבירת ניו זילנד ולינגטון.

חלקו המרכזי של הפארק תחום במספר כבישים סלולים אשר מיקומם חופף ברובו לגבולות הפארק. במערב, כביש מספר 4 אשר עובר דרך העיירה נשיונל פארק, המקום המיושב הגבוה ביותר בניו זילנד (825 מטרים). במזרח, עובר כביש המדבר (חלק מכביש מספר 1), אשר במקביל אליו עובר נהר טונגרירו. בצפון, עובר כביש מספר 47 שמהווה את נקודת החיבור בין שני כבישים אלו. החלק הדרומי של הפארק תחום על ידי כביש מספר 49.

מזג אוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לאזורים אחרים בניו זילנד, האקלים בפארק הוא ממוזג. השילוב ביו רוחות מערביות המגיעות מאזור ים טסמן, ותוואי השטח השטוח ברובו באי הצפוני (עד לשרשרת הרי הגעש בפארק) מוביל לכמות משקעים גבוהה מאוד באזור הפארק (כמעט מדי יום). כמויות הגשמים בפארק משתנות באזורים שונים בו. בעוד, בעיירה ואקאפאפה (Whakapapa) הממוקמת במרכז הפארק יורדים בממוצע 2200 מילימטר גשם בשנה, בעיירה רנגיפו (Rangipo) הצפונית, יורדים משקעים מועטים יותר (כ-1500 מילימטר גשם בשנה).

מזג האוויר בפארק אינו יציב ונוטה להשתנות במהירות. בעיירה ואקאפאפה, תופעות של קרה נפוצות לאורך כל השנה וקיימים מקרים בהם הפסגות של הרי הגעש בפארק מכוסות בשלג אף בחודשי הקיץ. עם זאת, הטמפרטורה הממוצעת באזור הפארק היא ‏ 13, כאשר היא יכולה להגיע למקסימום של C°‏ 25 בקיץ ועד ל-C°‏ 10− באמצע עונת החורף.

התקופה האופטימאלית לביקור בפארק היא בחודשי הקיץ (מחודש דצמבר עד מרץ).

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושת הרי הגעש - רואפהו המושלג (משמאל), נגאורוהואה (במרכז), טונגרירו (מימין)

מבחינת גאולוגית הפארק ממוקם בקצה הדרומי של רכס הרי געש שאורכו כ-2500 ק"מ הנמצא בקו החיבור בין לוח האוקיינוס השקט והלוח האוסטרלי ומגיע בחלקו הצפוני עד לאיי פיג'י. הרכס הגעשי נוצר כתוצה מגלישה של לוח האוקיינוס השקט מתחת ללוח האוסטרלי ובעקבות כך המסה שלו ויצירת מגמה הפורצת לפני כדור הארץ בנקודות החלשות שבחיבור בין שני הלוחות.

הפעילות הגעשית באזור החלה לפני כשני מיליון שנים ושלושת הרי הגעש הגדולים שבפארק פעילים גם כיום, ההתפרצות האחרונה הייתה של הר רואפהו ב-1996. שמונת הקרחונים היחידים באי הצפוני נמצאים גם הם בתחומי הפארק.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1886, נערך דיון בבית משפט מיוחד של הילידים המאורים בטאופו על מנת לקבוע את הבעלות על שטח של 26 קילומטר רבועים, אשר בתחומיו נמצאים שלושת הרי הגעש המהווים אתרים קדושים למאורים. בדין נכחו כ-600 אנשים, כולל הצ'יף של שבט המאורים המקומי, אשר הביע את חששו מניצול לרעה של השטח, כפי שמציין ההיסטוריון ג'יימס קואן בספרו "The Tongariro National Park": 

אם בית המשפט יתייחס להרים שלנו כאילו מדובר בשטח רגיל, מה יהיה גורלם? הם יחולקו ואולי אף ימכרו למרבה במחיר וקדושתם תיעלם. הטונגרירו הוא המורשת שלנו, מרכז חיינו סובב סביב אזור זה, עצמות אבי קבורים כאן.

James cowan, The Tongariro National Park, New Zealand ,1927

בסופו של דבר, ועל מנת למנוע פגיעה של המתיישבים האירופאים במקומות הקדושים להם, העניקו המאורים שטח של 26.4 ק"מ רבוע בליבו של הפארק לכתר הבריטי ב-23 בספטמבר 1887, וזאת בתנאי שיוכרז כפארק לאומי וכי יישמר מעמדם של המקומות הקדושים בפארק.

בשנים אלו, הרעיון של פארק לאומי מוכרז היה חדשני יחסית (טונגרירו היה הפארק הרביעי בלבד בעולם באותה תקופה) ונעשה ניסיון לפתח את הפארק לפי המודל של פארק ילוסטון בארצות הברית, אשר נוסד בשנת 1872. עם זאת, השטח המקורי שהועבר בתחילה היה קטן יחסית (כ-26 קילומטר רבוע) ועל כן הורחב שטחו של הפארק לכדי 252 ק"מ רבועים בשנת 1894. באוקטובר של אותה שנה הסדיר הפרלמנט של ניו זילנד את מעמדו של הפארק על ידי חקיקת חוק הפארק הלאומי טונגרירו.

עם השנים הורחב הפארק מספר פעמים נוספות - ל-586 ק"מ רבועים בשנת 1922 ועד לשטח של 795.98 ק"מ רבועים, שטחו של הפארק כיום.

הליך הפיתוח הראשון שבוצע בפארק, אשר החל בתחילת המאה העשרים, היה בניית בקתות לתיירים ברחבי הפארק. עם זאת, הפופולריות של הפארק עלתה עם סיום בנייתן של מסילות הרכבת ובניית תחנה הסמוך לפארק בשנת 1908 ופיתוחם של הכבישים המקיפים את הפארק בשנות השלושים.

Chateau Tongariro

תהליך שימור הפארק החל בשנת 1922, עם חקיקתו המחודשת של החוק הפארק הלאומי והוא הואץ עם תחילת עבודתם של עובדי מחלקת השימור של המדינה בפארק בשנת 1931.

המלון הראשון בפארק, "שאטו טונגרירו" (Chateau Tongariro), אשר ממוקם במרכז העיירה ואקאפאפה, הוקם בשנת 1929.

צמחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יער עצי אשור ומאחוריהם פסגת הר רואפהו

בשל גובהו היחסי, ניתן לראות ברחבי הפארק מגוון של צמחייה אלפינית, דוגמת חרציות בר, גנציאנה ונורית, כמו גם מרבצי דשא מסוג טוסוק ("Tussock"), הנפוץ מאוד בניו זילנד, כמו גם באזורי טבע אחרים במדינות חצי הכדור הדרומי, דוגמת אוסטרליה, ארגנטינה וכו'. בנוסף, קיימים סוגים רבים של צמחים לאורך הפארק, כמו דבקון, סחלבים וטלליות.

היערות הפזורים לאורך הפארק כוללים בעיקר סוג מסוים של עצי אשור הנפוצים באזורים הרריים, בגובה של למעלה מ-1000 מטר.

בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפארק הלאומי טונגרירו 56 מינים עיקריים של עופות, ביניהם מינים נדירים ואף אנדמיים כגון הקיווי (Apteryx) של האי הצפוני של ניו זילנד, תוכי הקאקה (Nestor meridionalis; קרוב משפחה של הקאקאפו והקיאה), הברווז הכחול (H. malacorhynchus), מין נדיר בסוג חופמי (Charadrius bicinctus) ומיני עופות וציפורי שיר נוספים.

הפארק הוא בית גידול לשני מינים של עטלפים המהווים את היונקים היחידים בניו זילנד שלא הובאו אליה על ידי האדם - Mystacina tuberculata ו-Chalinolobus tuberculatus. את הפארק מאכלסים גם חרקים ביניהם מיני עשים רבים. בנוסף לכך, קיום קיימים בפארק, כמו ברוב חלקיה של ניו זילנד, בעלי חיים לא מקומיים שהובאו לאזור על ידי המתיישבים האירופאים, כגון חולדות, סמוריים, חתולים, ארנבונים וארנבות, פוסום אוסטרלי ואייליים.

בעלי החיים הפולשים גרמו לשינוי בסביבה האקולוגית הטבעית. עופות שהתפתחו במקום שבו לא היו יונקים טורפים לא פיתחו אמצעי התגוננות מתאימים, חולדות, הרמינים וחתולים טורפים את ביצי וגוזלי העופות (כולל הקיווי) עד שנשקפת סכנת הכחדות למינים אלו.

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדי שנה מגיעים אל הפארק כמיליון מבקרים, מרביתם יוצאים מן העיירה טאופו, המרוחקת כ-שעה ועשרים דקות נסיעה מהפארק. בנוסף, תיירים רבים נוטים ללון בעיירה הסמוכה לפארק (נשיונל פארק), מרחק 20 דקות נסיעה.

הפעילויות העיקריות בפארק כוללות טיולים קצרים, טרקים, וטיפוס הרים במהלך הקיץ וסקי במהלך החורף. אתר הסקי המסחרי היחיד באי הצפוני נמצא בתחומי הפארק, בחלקו המערבי של הר רואפהו.

מסלולי הליכה בפארק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפארק כולל מספר רב של מסלולי יום ומסלולים ארוכים יותר, ביניהם:

  • טונגרירו קרוסינג (Tongariro Alpine Crossing)[1] - המסלול הפופולרי ביותר בפארק. אורכו 19.4 קילומטר (לכיוון אחד), ומשך זמן ההליכה בו הוא כ-8–9 שעות הליכה. המסלול מתחלק לשישה מקטעים שונים כאשר במהלכו ניתן להיחשף לתופעות הוולקניות הייחודיות הקיימות באזור, דוגמת "הלוע האדום" (red crater), הר געש בגובה 1886 מטר, כמו גם לאגם האזמרגד, אחד מהאתרים המפורסמים של הפארק[2]
    אגם האזמרגד (Emerald Lake)
  • המסלול המעגלי הצפוני (Tongariro Northern Circuit)[3] - אחד ממסלולי ה-Great Walks המומלצים על ידי מחלקת השימור של ניו זילנד.[4] המסלול הארוך ביותר בפארק (43.1 קילומטר ב-3–4 ימים).
הר נגאורוהואה מצולם מ"הלוע האדום" (Red Crater)

שר הטבעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפארק מושך אליו מעריצים רבים של טרילוגיית הסרטים שר הטבעות, בשל העובדה שמספר סצינות צולמו ברחבי הפארק, ביניהן על הר נגאורוהואה (הר האבדון - "Mount Doom").

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Tongariro Alpine Crossing, באתר מחלקת השימור של ניו זילנד
  2. ^ פרטים על מקטעי המסלול, באתר bartravel
  3. ^ Tongariro Northern Circuit, באתר מחלקת השימור של ניו זילנד
  4. ^ רשימת ה-Great Walks, באתר מחלקת השימור של ניו זילנד