הקרב על הולנד

הקרב על הולנד

מרכז רוטרדם לאחר ההפצצה
מערכה: החזית האירופית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכי הסכסוך	10 במאי 1940 – 14 במאי 1940 (5 ימים)
קרב אחרי	הקרב על בלגיה
מקום	הולנד
תוצאה	ניצחון גרמני
שינויים בטריטוריות	הולנד עוברת לשלטון גרמניה
הצדדים הלוחמים מנהיגים אדולף היטלר  וילהלמינה, מלכת הולנד  מפקדים פדור פון בוק הנס פון שפונק אנרי וינקלמן גודפריד ואן וורסט אנרי ז'ירו כוחות 22 דיוויזיות 1,378 תותחים 759 טנקים 830 מטוסים 6 רכבות משוריינות 750,000 לוחמים 9 דיוויזיות 700 תותחים טנק 1 5 טנקים קלים 32 משוריינים 145 מטוסים 280,000 לוחמים אבדות 2,032 הרוגים 6,000-7,000 פצועים 4 רכבות משוריינות 225-275 מטוסים 1,350 שבויים 2,332 הרוגים 7,000 פצועים 2,000 אזרחים הרוגים 216 הרוגים 43 הרוגים

הקרב על הולנד נמשך מ-10 במאי עד 14 במאי 1940, בין כוחות בעלות הברית לבין גרמניה הנאצית, והיה חלק מהמערכה על צרפת ועל ארצות השפלה במלחמת העולם השנייה. הקרב הסתיים בניצחון גרמני בעקבות כניעתה של הולנד, לאחר הפצצת רוטרדם בידי הלופטוואפה, ומחשש להפצצות בליץ נוספות.

רקע

מתקפת הסאר והמלחמה המדומה

המלחמה המדומה

ב-1 בספטמבר 1939 פלש היטלר לפולין, במהלך שהביא לפרוץ מלחמת העולם השנייה. צרפת ובריטניה, שהיו בברית עם פולין, ראו עצמן כחייבות לסייע לה. במצב שבו מרבית הצבא הגרמני שעט אל עבר נהר הוויסלה במזרח, ייתכן שניתן היה בפעולה החלטית לפרוץ במערב ולהגיע להישגים על אדמת גרמניה. אך גורמים צבאיים, ובראשם ראש המטה הכללי הצרפתי מוריס גמלאן, הסתייגו מפעולה. על מנת לעמוד במחויבות כלפי פולין, ולו באופן פורמלי, יצא הצבא הצרפתי למתקפה. עד 12 בספטמבר התקדמו 9 דיוויזיות צרפתיות לעומק שמונה קילומטרים, עד לתחילת ביצורי קו זיגפריד בחבל הסאר וכבשו אזור חסר משמעות וריק מאדם, ללא התנגדות. לאחר כניעת פולין שבו הכוחות לגבול הצרפתי. עד 4 באוקטובר הסתיימה המתקפה ללא תוצאות מעשיות כלשהן. מפקד אזור הגבול המערבי של גרמניה, הגנרל וסטפאל, העריך כי בשלב זה הוחזק הגבול על ידי עשרים וחמש דיוויזיות לא איכותיות, ללא שריון, וחימושן הספיק לשלושה ימי לחימה.

עתה השתררה תקופה של חוסר פעילות שנקראה "המלחמה המדומה" (בגרמנית "Sitzkrieg" ובצרפתית "Drôle de guerre"). מפקדי הצבא הצרפתי והבריטים קיוו כי הזמן שיעבור עד למתקפתו הבאה של היטלר יאפשר להם להכין את צבאותיהם למלחמה ולהתחמש, עד שצבאם יהיה שווה בכוחו לוורמאכט. היטלר קיווה כי מעצמות המערב יכירו בתוקף כיבושיו במזרח, יעשו עמו שלום, ויצאו לצדו למלחמה נגד ברית המועצות. הדבר נראה הכרחי, שכן מלאי חומרי הגלם של גרמניה היה נמוך ברמה קריטית, וכך גם יתרות מטבע החוץ בקופת הרייך. היטלר היה תלוי עתה בברית המועצות - מצב שהיה לא נוח מבחינה אידאולוגית ומסוכן מבחינה מעשית. ב-6 באוקטובר 1939 נשא היטלר נאום ברייכסטאג בו קרא לשלום, וטען כי "ראש מאמצי היה לפטור את יחסינו עם צרפת מכל שמץ של רצון רע ולעשותם נסבלים לשתי האומות... לגרמניה אין שום תביעות נוספות מצרפת... תמיד הבעתי לצרפת רצוני לקבור לעד את איבתנו הישנה ולקרב יחד את שתי האומות האלה שלשתיהן עבר מפואר כל כך...". התגובה הצרפתית והבריטית לנאום הייתה דחייה. אך במקביל, ובטרם נשא נוויל צ'מברלין את נאומו בפרלמנט הבריטי ב-12 באוקטובר, נתן היטלר ב-9 באוקטובר הוראה למפקדי צבאו להכין מתקפה במערב, היא "הוראה מס' 6" ‏- "Führer Anweisung N°6".

תוכנית אִבחת מגל

נוף טבעי ביער הארדנים ועמק הנהר סמואה. הנחת הפיקוד הצרפתי כי האזור אינו עביר לשריון הופרכה בשתי מערכות שריון גדולות, זו שב-1940 והקרב על הבליטה ב-1944

ב-10 בינואר 1940 נחת מטוס מסרשמיט 108 נחיתת אונס ליד העיירה הבלגית מכלן, צפונית למאסטריכט. בין נוסעי המטוס היה מיור בלופטוואפה (מקביל לרב-סרן) בשם הלמוט ריינברגר, שנשא עמו עותק של פקודת המבצע "מס' 2" של האלדר, מ-29 באוקטובר. ריינברגר ניסה לשרוף את הניירות שנשא עמו, אך נכשל בכך, והם נפלו לידי הבלגים. קשה לדעת איזו השפעה הייתה לחשיפת התוכנית על הפיקוד הגרמני. הגנרל וילהלם קייטל העיד במשפטי נירנברג כי מעולם לא ראה את היטלר זועם כפי שזעם לאחר שנודע לו על נפילת המסמכים. מצד שני, פקודות המבצע המתבססות על התוכנית שנפלה בידי הבלגים נכנסו לתוקף לאחר התקרית. עם זאת, אין ספק שתקרית מכלן חיזקה את דעתו של היטלר כי תוכניתו של האלדר זקוקה לשינוי רדיקלי. מאנשטיין, מצדו, המשיך בניסוח מזכריו, שנחתמו על ידי רונדשטט והועברו למטה ה-OKH. הוא אף התעמת עם בראוכיטש כשזה ביקר במטה קבוצת הארמיות בקובלנץ. כתוצאה מכך הועבר מאנשטיין מתפקידו, והוצב לפקד על קורפוס באזור שטטין. בסוף ינואר ערך שלישו של היטלר, הקולונל שמונט, סיור במטה קבוצת הארמיות של רונדשטט, שם נחשף לראשונה לתוכניותיו של מאנשטיין, והעביר אותן לידיעתו של היטלר. ב-17 בפברואר נפגש היטלר עם מאנשטיין לפגישה אישית. הוא התרשם עמוקות מתוכניתו של מאנשטיין והורה לשנות את תוכנית המערכה בהתאם למזכריו. נראה היה לו כי תוכנית זו מספקת אפשרות ריאלית להשגת ניצחון מהיר במערכה נגד צרפת.

אך מאנשטיין הוסט מתפקיד המתכנן, והתכנון בפועל נותר בידיו של האלדר. האחרון קיבל את התוכנית, שעיקרה הסטת מרכז הכובד של המתקפה הגרמנית דרומה, ופריצה דרך יער הארדנים, שהיה מקובל לחשוב כי אינו עביר לתנועת שריון. השינוי בתוכנית יעניק למתקפה את אלמנט ההפתעה. בנוסף, אם יגיבו בעלות הברית למתקפה הגרמנית בהנחה כי היא תתנהל על פי התוכנית שנחשפה בתקרית מכלן, הדבר עשוי לשרת את תוכנית המערכה הגרמנית. בעלות הברית יניעו את עיקר כוחם על מנת להגן על בלגיה, בעוד שהמבקע הגרמני העיקרי יתבצע באגפם. על מנת להבטיח זאת, הוקצה לקבוצת הארמיות B, שאמורה הייתה על פי תוכניתו המקורית של האלדר למלא את התפקיד המרכזי במתקפה, תפקיד של הסחה. היא נועדה לבצע מאמץ התקפי משני בהולנד ובלגיה, במטרה למשוך את כוחות בעלות הברית לעומק שטח בלגיה, בעוד המבקע הגרמני העיקרי מתבצע מדרום-מזרח לשם, דבר שעשוי להביא לכיתור מיטב הכוחות הבריטים והצרפתים במערב בלגיה. כדי ליצור הסחה אפקטיבית, הוקצו שלוש מתוך עשר דיוויזיות הפאנצר, שנועדו להשתתף במתקפה, לקבוצת הארמיות הצפונית.

עם זאת, האלדר לא התכוון כלל לסטות מהדוקטרינה הצבאית המקובלת ולאפשר תנועה עצמאית של שבע דיוויזיות הפאנצר של קבוצת ארמיות A לעומק שטח האויב. מהתוכנית החדשה "מספר ארבע" שהוצאה ב-24 בפברואר נעדר אלמנט ההבקעה העצמאית. דיוויזיות השריון אמורות היו לחצות את הנהר מז ביום הרביעי למתקפה, אך ההתקדמות מערבה נועדה להתחיל רק ביום השמיני, על מנת לאפשר תגבור הכוחות הניידים במספר מספיק של דיוויזיות רגלים. המשך ההתקדמות אל חוף האוקיינוס האטלנטי לאחר מכן, נותר ללא לוח זמנים מוגדר או תוכנית סדורה, והושאר ליוזמה האישית של המפקדים בשטח. לעובדה זו עתידה הייתה להיות השפעה מכרעת על התפתחות המתקפה הגרמנית.

באפריל 1940 הורה היטלר, מסיבות אסטרטגיות, על מתקפה על המדינות הנייטרליות דנמרק ונורווגיה, דבר שהביא להתכתשות עם הצבא הבריטי ועם כוח משלוח צרפתי וחיילים פולנים על אדמת נורווגיה. המערכה בנורווגיה העסיקה אך חלק קטן מהצבאות המעורבים. כל אחד משני הצדדים איבד בה כ-5,000 חיילים. כאשר קרבה המערכה הנורווגית לסיומה, היה הגוף העיקרי של צבאותיו של היטלר במערב ערוך ומוכן לביצוע התוכנית, שאותה תכננו והתאמנו עליה עד כדי שלמות, במהלך החורף והאביב.

האסטרטגיה של בעלות הברית

ביצורים בלגיים על קו נהר הדייל. הביצורים כוללים מערכת הצפה ליצירת תעלה שתשמש כמכשול אנטי טנקי

לאחר מתקפת הסאר, השתרר שקט בחזית, ולא ננקטו עוד פעולות איבה משמעותיות. בעלות הברית החליטו שלא לקחת יזמה התקפית בשנת 1940, על אף שחלקים ניכרים מהצבא הצרפתי אכן אומנו לקראת מתקפה, והיו כשירים לכך. תקוותם של הצרפתים הייתה כי המלחמה תערער את המשטר הנאצי, ותמנע בסופו של דבר את הצורך במתקפה נגד גרמניה. תקווה זו הייתה נואלת. הרפובליקה הצרפתית השלישית היא שעמדה על סף התמוטטות, כשהיא מפולגת בין ימין ובין שמאל, בין תבוסתנים ובין חסידי המלחמה נגד הנאצים, וחוששת מהמערכה הצבאית העתידית. בתנאים אלו לא ניתן היה כלל לדבר על מתקפה. גמלאן וריינו דיברו אמנם על תוכנית מודרניזציה של הצבא, שתנצל את יתרונה הכלכלי של צרפת ותחמש מחדש את הצבא הצרפתי תוך בניית עשרות דיוויזיות משוריינות שימחצו את הגרמנים אחרי 1941, אך מדובר היה בתוכניות בלתי מציאותיות שחיפו על חוסר מעש.

מעמדן של בלגיה ושל הולנד היה בעיה שהקשתה מאוד על התכנון הצבאי. המדינות הללו היו נייטרליות, ושמרו על הנייטרליות שלהן. הצעתו של גמלאן לכבוש את בלגיה על מנת להתכונן טוב יותר למלחמה נגד גרמניה, שהייתה צפויה להתחיל בפלישה לבלגיה, נדחתה כבלתי סבירה מבחינה פוליטית. הצבא הבלגי והצבא ההולנדי היו גורמים משמעותיים, שהיה צורך לשלבם בכל תוכנית לחימה, שני הצבאות ביחד מנו שלושים ושתיים דיוויזיות. בלגיה עצמה התגאתה בביצוריה, ובמיוחד במצודת אבן אמאל, ובהפיכת תעלת אלברט למכשול אנטי טנקי. בחשאי קיימו הבלגים ישיבות עם ראשי צבאות בעלות הברית לתיאום המגננה למקרה של פלישה גרמנית לארצות השפלה, אפשרות שהפכה לוודאות כמעט לאחר תקרית מכלן, ולאור איתותים בלתי פוסקים של אנשי הקשר כנגד היטלר בצבא הגרמני, שהדליפו לבלגים כי המלחמה קרבה. בפועל הקשו מאוד הבלגים וההולנדים על התיאום הצבאי בין צבאות בעלות הברית. היה ברור כי כניסה למדינות אלו לפני תחילת הפלישה הגרמנית אינה אפשרית מבחינה פוליטית. לכן, הכוחות הצרפתיים והבריטיים היו אמורים להיכנס לארצות השפלה רק לאחר מכן, מתוך תקווה שצבאות בלגיה והולנד יצליחו להחזיק מעמד עד להגעתם לחזית.

המיקום של המתקפה הגרמנית הצפויה, הן על פי המודיעין, והן על פי ההיגיון הצבאי, אכן היה בלגיה. לפי התוכנית הראשונית, באוקטובר 1939, נועדו צבאות בעלות הברית להתקדם לתוך שטח בלגיה ולהקים מערך הגנה לאורך הנהר סכלדה בין אנטוורפן לגנט. תוכנית זו הותירה את הולנד ללא סיוע, ואת החלק הצפוני של בלגיה בידי הגרמנים, ויצרה נתק בין הכוחות הבלגים (שהיו מרוכזים בצפון על פי התכנון הבלגי) ובין כוחות בעלות הברית. קו הגנה זה היה ארוך וקשה להגנה. ב-17 בנובמבר אימץ הפיקוד המשותף של בעלות הברית תוכנית שונה במקצת, שנקראה בשם "תוכנית דייל", ודיברה על פריסה לאורך נהר הדייל, מזרחית לבריסל, בחזית שאיחדה את כוחות בעלות הברית עם הכוחות הבלגים, והייתה עדיפה מבחינה פוליטית שכן היא כללה בתוכה חלק גדול יותר של בלגיה. תוכנית דייל הייתה תלויה במספר גורמים, שהיוו תנאי להצלחתה. הראשון היה השלמת פריסת צבאות בעלות הברית בקו ההגנה המתוכנן לפני שהצבא הגרמני יצליח להגיע אליו. גורם נוסף היה יצירת מטריית הגנה אווירית יעילה, שתמנע מחיל האוויר הגרמני לשבש את תנועת הכוחות הצרפתיים והבריטיים לקו נהר דייל.

גמלאן הסביר את ההיגיון שעמד מאחרי התוכנית בכך שהוא מצפה לריכוז הכוחות הניידים של הצבא הגרמני בשטח בלגיה. כוחות אלו לא יוכלו לתקוף את קו מאז'ינו הבלתי חדיר, ולא יהיה זה נבון מצידן להתעמת עם הריכוז של דיוויזיות העילית הצרפתיות במערב בלגיה. לכן גמלאן הניח, שהגרמנים ימקדו את התקפתם בתפר שבין קו מאז'ינו לבין ריכוז צבאות בעלות הברית במערב בלגיה. הוא חשב, שהגרמנים לא ינסו להבקיע דרך קו ההגנה הצרפתי המבוצר על נהר המז, ולכן העריך שהמתקפה הגרמנית העיקרית תונחת בפער שבין עיקול נהר מז ליד העיר נאמור, ובין נהר הדייל, שכונה בשם "פער ז'מבלו". באזור זה אמורה הייתה להתרחש התנגשות השריון הגדולה אותה צפה גמלאן, ולכן הוא החליט לרכז בו מחצית מכוחותיו הניידים.

גמלאן, הבטוח בנכונות תחזיותיו, החליט גם על ביצוע תמרון נוסף, והרפתקני, שכונה "תיקון ברדה". עם הפלישה הגרמנית תישלח ארמייה צרפתית צפונה, ותחבור אל הכוחות ההולנדים. מתוך מטרה להגן על "מבצר הולנד", ובסופו של דבר לתקוף משטח הולנד, ולאגף את קו זיגפריד מהצפון. למטרה זו הוקצתה הארמייה השביעית הצרפתית, שהייתה אחת הטובות בצבא הצרפתי. "תיקון ברדה" היה מבוסס על ההנחה שהכוחות ההולנדים יחזיקו מעמד, עד שהצרפתים ישלימו את התנועה מהגבול הצרפתי עד לברדה, מסע שאורכו כפול מהמרחק בין הגבול הגרמני לאותו האזור. התוכנית המתוקנת שללה מהארמייה הצרפתית הראשונה את העתודה האסטרטגית שלה, התפקיד המקורי שהוטל על הארמייה השביעית. ריתוקה של הארמייה השביעית הצרפתית לחוף התעלה, הרחק מהכוחות העיקריים של בעלות הברית בבלגיה, החליש מאוד את עוצמת הכוח שנועד להגן על קו הדייל.

תוכנית ההגנה של הולנד

מפקד הצבא ההולנדי אנרי וינקלמן היה מודע היטב למגבלותיו של צבאו. לרשותו עמדו 280,000 איש; לא מספיק כדי להגן על המדינה כולה. לצבא ההולנדי לא היו טנקים. החיילים היו מאומנים היטב, אך היה מחסור בארטילריית שדה ובנשק נ"ט. וינקלמן היה משוכנע כי הצבא ההולנדי אינו מסוגל להגן על כל הארץ, על אף שקו הגבול נשען על מכשול מים רחב. במקום זאת הוא החליט על תוכנית אחרת: הצבא יגן רק על מספר מחוזות חיוניים, אשר כונו "מבצר הולנד", תוך הסתמכות על קווי ההגנה. וינקלמן לא שגה באשליה שצבאו מסוגל לדחוף את צבאו של היטלר חזרה לגרמניה, אולם קיווה למשוך את המערכה די זמן עד שבעלות הברית יוכלו להתערב. קו ההגנה הראשי נקרא "קו גרב", והוא היה אמור להיות מוגן עד הסוף המר.

סדר הכוחות

הוורמאכט

• קבוצת ארמיות B - בפיקוד גנרל-אוברסט פדור פון בוק, הפעילה במהלך הקרב את היחידות הבאות:
  • הארמייה ה-18 - בפיקוד גנרל חיל התותחנים גאורג פון קיכלר.
    • הקורפוס ה-10 - בפיקוד גנרל לויטננט כריסטיאן הנזן.
      • רגימנט האס אס לייבשטנדרטה אדולף היטלר.
      • הדיוויזיה ה-227.
      • דיוויזיית הפרשים ה-1.
    • הקורפוס ה-26 - בפיקוד גנרל חיל הרגלים אלברט וודריג.
      • הדיוויזיה ה-254.
      • הדיוויזיה ה-256.
      • רגימנט האס אס "דר פיהרר".
    • עתודת הארמייה.
      • הדיוויזיה ה-208.
      • הדיוויזיה ה-225.
      • הדיוויזיה ה-526.
      • דיוויזיית הפאנצר ה-9.
      • דיוויזיית האוויר ה-7.
      • הדיוויזיה המוטסת ה-22.
      • הדיוויזיה ה-207.

צבא הולנד

הצבא ההולנדי כלל 4 קורפוסים, דיוויזיה ממונעת 1, ודיוויזיית הגנה 1 שהייתה פרוסה בתחילת הקרב. הגנרל אנרי וינקלמן היה המפקד העליון של הצבא ההולנדי:

• הקורפוס ההולנדי ה-1
  • הדיוויזיה ההולנדית ה-1
  • הדיוויזיה ההולנדית ה-3
• הקורפוס ההולנדי ה-2
  • הדיוויזיה ההולנדית ה-2
  • הדיוויזיה ההולנדית ה-4
• הקורפוס ההולנדי ה-3
  • הדיוויזיה ההולנדית ה-5
  • הדיוויזיה ההולנדית ה-6
• הקורפוס ההולנדי ה-4
  • הדיוויזיה ההולנדית ה-7
  • הדיוויזיה ההולנדית ה-8
• הדיוויזיה ההולנדית הממונעת הקלה
• דיוויזיית פיל
• חטיבות A, B, G

הקרב

המתקפה המוטסת

בבוקר 10 במאי 1940 החלו כוחות הלופטוואפה בהפצצת שדות התעופה ההולנדיים, אולם נזהרו שלא לפגוע במסלולים בשדות תעופה. זמן קצר לאחר מכן החלו צנחנים וכוחות מוטסים גרמנים לנחות בשדות התעופה של האג, רוטרדם, מורדייק ודורדרכט.

הקרב על האג

על הדיוויזיה המוטסת ה-22 שכללה גם גדוד צנחנים, הוטלה המשימה לכבוש את שדות התעופה ואלקנבורג ואיפנבורג באזור האג, ומשם לפרוץ לעבר האג, לשבות את המלכה וילהלמינה ולכפות עליה כניעה. בנוסף, הוטלה על הדיוויזיה המשימה להשתלט על דרכי הגישה לאי דלפלדט, ובכך לשתק את ההנהגה הצבאית והמדינית ההולנדית, לרתק את הקורפוס ההולנדי ה-1 (שהיווה את העתודה האסטרטגית) ולמנוע נסיגה של כוחות הולנדיים לעבר מבצר הולנד.

המטוסים שהטיסו את יחידות הדיוויזיה פנו בתחילה לעבר הים הצפוני, כדי לגרום להולנדים לחשוב שהם בדרכם לתקוף את בריטניה, ולאחר מכן הם פנו לעבר הולנד ממערב, והנחיתו את הכוחות בשדות התעופה. עד מהרה פתחו הכוחות ההולנדיים, שנהנו מעדיפות רבה בחיל רגלים ובארטילריה, במתקפת נגד על הכוחות הגרמניים, ועד לשעות אחר הצהריים השתלטו מחדש על שדות התעופה, ודחקו את הכוחות הגרמניים לכפרים מסביב, תוך שהם גורמים להם אבדות רבות בציוד ובנפש. אובדן שדות התעופה הגביל ביותר את הבאת התגבורת בכוח אדם, בנשק ובציוד באזור האג דבר שחרץ את גורל המערכה ברמה הטקטית, אולם ברמה האסטרטגית השיגו הגרמנים את התוצאות המקוות, והצליחו לשבש את מנגנון הקשר והשליטה של ההולנדים, דבר אשר השפיע באופן חמור על ההנהגה הצבאית, וכן הצליחו לרתק את קורפוס העתודה ההולנדי, ולמנוע נסיגה מסודרת של הכוחות ההולנדים למבצר הולנד.

הקרב על רוטרדם

על דיוויזיית האוויר ה-7 הוטלה המשימה כיבוש הגשרים על נהר המאס והסתעפויותיו במורדייק, דורדרכט ורוטרדם, על מנת לחסוך את העיכוב והקזת הדם הרב, הכרוכים בפעולות צליחה וגישור של נהרות-איתן. תוכנית הדיוויזיה הייתה לכבוש על ידי גדוד מוצנח את שדה התעופה ואלהבן, ועל ידי שלשה גדודים להשתלט על הגשרים דלעיל, ולהנחית רגימנט מוצנח כדי שיכבוש את רוטרדם.

עם תחילת המתקפה נחתו 12 מטוסים ימיים בלב נהר המאס החדש, ובהם פלוגת חיילים, והשתלטו על גשר וילמסבורג. כעבור זמן קצר חברו אליהם יחידות הרגימנט המוטס ה-16 שנחת בשדה ואלהבן, ולאחר שסיימו להשתלט על הגשר החלו בחדירה אל תוך העיר רוטרדם שמצפון לנהר. הכוח ההולנדי באזור שהיה בעוצמת רגימנט התעשת עד מהרה, והצליח לבלום את הכוח הגרמני בראשית התקדמותו.

הקרב על מורדייק ודורדרכט

קו ההגנה הדרומי של מבצר הולנד התבסס על נהר המאס, ועל הדלתה שבשפכו אל הים הצפוני. בתוך השפך קיים אי גדול המחלק את הנהר לשתי זרועות; הזרוע הצפונית נקראת אודא-מאס, ואילו הדרומית נקראת הולנדיס-דיפ. על שתי הזרועות עוברים גשר כביש ומסילת ברזל, המחברים את דורדרכט (השוכנת על האי) אל מבצר הולנד (מצפון), ואת מורדייק (שמדרום לנהר) אל צפון בראבנט שבדרום הולנד.

השליטה בגשרים הללו הייתה חשובה לשני הצדדים; לגרמנים, כדי להבטיח חבירה מהירה עם דיוויזיית הפאנצר ה-9, ואילו להולנדים, כדי שיוכלו לשלוח עתודות ממבצר הולנד אל אזור בראבנט, ולאפשר חבירה אל כוחות בעלות הברית שיגיעו מכיוון בלגיה. בשל חשיבות הגשרים לא מיהרו ההולנדים לפוצץ אותם, ובכך אפשרו לגרמנים להשתלט עליהם.

עם שחר 10 במאי הוצנח גדוד צנחנים מופחת מדרום לדורדרכט, בעוד פלוגה נוספת הייתה אמורה לצנוח משני עברי גשרי דורדרכט ולהשתלט עליהם. אולם, לרוע המזל הוצנחה הפלוגה מדרום לגשרים, בתוך שטח הריגה מתוכנן מראש, ובעקבות כך ספגה אבדות כבדות, ולאחר שהמ"פ נהרג, נפלו בשבי מרבית אנשי הפלוגה. מאידך, גדוד הצנחנים הצליח להשתלט על שדירה הולנדית ממונעת, הבקיע את דרכו לעבר הגשרים והשתלט עליהם, תוך שאנשיו מחסלים בדרכם מצדיות בטון רבות בהם התבצרו ההולנדים.

באותה העת צנח הגדוד ה-1 מרגימנט הצנחנים ה-1 באזור גשרי מורדייק, שאורכם היה 1.5 ק"מ ואשר הוגנו על ידי גדוד הולנדי, ואשר הופצצו עם שחר על ידי מפציצי שטוקה, תוך שפלוגה אחת נוחתת מצפון לגשר ו-2 פלוגות מדרום לו. הגרמנים ניצלו את גורם ההפתעה, ועד מהרה השתלטו על הגשר, תוך שהם משתמשים בשבויים הולנדים כמחסה, וירי כלפי קצינים הולנדים שסירבו להורות לפקודיהם להפסיק את האש.

ב-11 במאי החלה דיוויזיה ממונעת צרפתית בתנועה לעבר גשרי מורדייק, ובשל כך הוזעקו מטוסי הלופטוואפה להדוף את הכוח הצרפתי. המטוסים הגרמניים שנהנו מעליונות אווירית גמורה, תקפו ללא הרף את הכוח הצרפתי והנחילו לו אבדות כבדות. בשל האבדות הכבדות שספגו, ובשל תנועת רגימנט האס אס הממונע לעבר הגשרים, נסוגו הצרפתים ונערכו להגנה מדרום לברדה.

אף לאחר כיבוש הגשרים המשיכו ההולנדים בניסיונותיהם לכבוש מחדש את הגשרים. ממערב לקו דורדרכט-מורדייק החזיקו ההולנדים 6–8 גדודים, עם כמה סוללות תותחים, ומשימתם הייתה להגן על מבצר הולנד מדרום. מפקד הכוח ההולנדי פוצץ את גשרי האודא-מאס, כדי למנוע מהגרמנים להסתייע בכוח הצנחנים שבוואלהאבן. נהר קיל, המחבר בין שתי זרועות המאס, הפריד בין הצנחנים הגרמנים בדורדרכט ומורדייק ממזרח לנהר, לבין הכוח ההולנדי ממערב לנהר. גשר מורדייק נמצא בטווח תותחי ההולנדים שממערב לנהר, אולם מכשול המים מנע מהם מלצאת למתקפה עליו, ולכן הם הסתפקו בתפיסת עמדות ממערב לנהר.

ב-12 במאי חברו כוחות השריון הגרמנים לכוחות הצנחנים שבגשרים, אולם עד מהרה החלו ההולנדים להפגיז את הגשרים ואת הכוחות הצולחים. הגרמנים דרשו סיוע אווירי, ואכן במהלך הערב תקפו מטוסי שטוקה את סוללות התותחים והשתיקו אותם. בלילה צלחו הכוחות את הגשר, אולם למחרת שוב הפגיזו ההולנדים את הגשרים בתותחיהם הנותרים, ושוב נחלץ הלופטוואפה לעזרת הכוחות.

בעיר דורדרכט עצמה התנהלו קרבות קשים בין גדוד הצנחנים הגרמני שהגן על הגשר, לבין שני גדודים הולנדיים מהדיוויזיה הקלה, אולם הצנחנים הגרמנים החזיקו מעמד עד לחבירה עם כוחות השריון ב-13 במאי.

המתקפה הקרקעית

בתחילת המתקפה חולקה הארמייה ה-18 לשני קורפוסים; הקורפוס ה-10 שמצפון לריין כלל את דיוויזיית הפרשים ה-1, רגימנט האס אס לייבשטנדרטה והדיוויזיות ה-207 וה-227, ואילו הקורפוס ה-26 שמדרום לריין כלל את דיוויזיית הפאנצר ה-9, רגימנט האס אס דר פיהרר והדיוויזיות ה-254 וה-256. כמו כן כללה הארמייה את מפקדת הקורפוס ה-39, ואת הדיוויזיות ה-208 וה-225.

הלחימה מצפון לריין הייתה קצרה, מכיוון שההולנדים פינו למעשה את האזור, ודיוויזיית הפרשים ה-1 השתלטה עליו תוך פחות מ-48 שעות.

ההולנדים פוצצו את כל הגשרים שעל האייסל, אך הרס זה לא עיכב את התקדמות הגרמנים אלא בשעות מספר. הדיוויזיה ה-227 מתוגברת על ידי רגימנט ממונע של האס אס, הצליחה לפרוץ בזוטפן, בעוד הדיוויזיה ה-207, מתוגברת אף היא על ידי רגימנט ממונע של האס אס, הצליחה לפרוץ באזור ארנהם. באותה העת החזיק עיקר הכוח ההולנדי לאורך קו פייל, ולמרות התקפות גרמניות עזות שנערכו מצפון לריין, החזיקו ההולנדים מעמד עד ליל ה-13 במאי, אז נסוגו להגנת חזית המזרח של מבצר הולנד, בה החזיקו עדיין בעת הכניעה ב-14 במאי.

באותה העת התרחשה הלחימה העיקרית מדרום לריין. לקראת המתקפה הוקמה יחידה סודית, שכללה 80 גרמנים דוברי הולנדית ו-30 נאצים הולנדים, אשר צוידו במדים של המשטרה הצבאית ההולנדית. על היחידה בפיקוד לוטננט ואלטר, הוטלה המשימה לכבוש את גשרי המאס והוואל, והיא כונתה בשם הסוס הטרויאני.

ברוב הגשרים נכשלו הגרמנים במשימתם, מכיוון שההולנדים שהוזהרו על המתקפה הצפויה פוצצו את הגשרים. אולם, בגאנפ הצליחו שני נאצים הולנדים וגרמני אחד עם מדים הולנדיים להפתיע את המשמר בקצהו המזרחי, ולאחר מכן חצו לוטננט ואלטר ו-11 מאנשיו את הגשר והשתלטו על קצהו המערבי. הכוח הקטן החזיק בגשר כמה שעות, עד שחבר אליו עיקר הכוח התוקף.

מכיוון שנהר המאס היווה מכשול לכל אורך החזית, עיכב אלברט וודריג, מפקד הקורפוס ה-26 את כוחות השריון ביום הראשון, ושלח רק את יחידות הרגלים. הדיוויזיה ה-254 חדרה מדרום לניימכן, וחצתה את תעלת המאס-ואל בהאטרט, שם לא נהרס הגשר לחלוטין. מאידך, הדיוויזיה ה-256 שלחה רכבת משוריינת ורכבת משא עם כוחות רגלים על גבי גשר הרכבת בגאנפ, אותו תפסה יחידתו של לוטננט ואלטר. הרכבות חדרו כ-15 ק"מ דרך קו פייל ממערב למיל, וכוחות הרגלים תקפו את ביצורי ההולנדים מהעורף.

עד הצהריים הצליחו הכוחות הגרמנים להבקיע דרך המאס בנקודות שונות באזור גאנפ-ניימכן, וההולנדים נסוגו לקו פייל, אשר חלק מביצוריו כבר נתפסו על ידי הגרמנים. באזור מיל התפתחו קרבות קשים, והגרמנים אשר נעזרו בארטילריה כבדה ובמטוסי שטוקה, גרמו לנסיגת ההולנדים לעבר מבצר הולנד בליל 11 במאי.

בבוקר 11 במאי עברו דיוויזיית הפאנצר ה-9 ורגימנט האס אס הממונע את גשר גאנפ, ועד מהרה החלו הכוחות ההולנדים, שהיו חשופים לתקיפות אוויריות, וכמעט לא היו מצוידים בנשק נ"ט, להתמוטט. הכוחות הגרמניים התקדמו במהירות מערבה, תוך שהם נתקלים בהתנגדות קלה בלבד. שדירה אחת פנתה לעבר מורדייק, בעוד ששדירה נוספת פנתה לעבר טילבורך.

עד מהרה כבשו הגרמנים את מערך ההגנה הדרומי של מבצר הולנד, ובתוך מעט יותר מ-48 שעות הם השתלטו על כל מעברי הנהרות והתעלות העיקריים.

ב-12 במאי חברו כוחות השריון הגרמנים לכוחות הצנחנים שהחזיקו בגשר רוטרדם, אולם ההולנדים עדיין הצליחו לבלום את הגרמנים ברוטרדם ובמקומות אחרים, תוך שהם מסתייעים בשטחים הבנויים ובתעלות, שמנעו מהגרמנים לפרוס את כוחות השריון שלהם.

משנואשו ההולנדים מקבלת סיוע מבעלות הברית, הם החלו בדיונים עם הגרמנים על כניעה. ב-14 במאי פתחו הגרמנים, שקצרה רוחם להעביר את כוחותיהם לצרפת, בהפצצה קשה על רוטרדם. בהפצצה נהרס מרכז רוטרדם כמעט לגמרי, 900 מתושבי העיר נהרגו ו-80,000 תושבים נותרו ללא קורת גג. ההפצצה הקשה ואיום הגרמנים להפציץ אף את ערי הולנד האחרות, הביאה את הממשלה ההולנדית להיכנע, ב-15 במאי על מנת שגורל יתר עריה של הולנד לא יהיה כגורל רוטרדם.

יומיים לפני כניעת הולנד, כאשר היה ברור כי גורלה נחרץ, פונתה וילהלמינה, מלכת הולנד ומשפחתה באמצעות משחתת בריטית אל בריטניה. וילהלמינה רצתה להישאר בהולנד ולתאם את ההתנגדות לפולש מאזור זיילנד שהיה קשה יותר לכיבוש, אך תוכניות אלו לא יצאו לפועל, שכן אזור זיילנד הותקף על ידי הלופטוואפה ולא נחשב עוד לבטוח, וזאת לאחר שכאשר עלתה וילהלמינה על המשחתת הבריטית הייתה בטוחה שזו תיקח אותה לזיילנד. לא נותר לווילהלמינה אלא לקבל את הצעת המלך ג'ורג' השישי למקלט מדיני, בתקווה שתוכל לשוב להולנד מוקדם ככל האפשר.

לאחר מכן

בעקבות התבוסה ההולנדית הקימה המלכה וילהלמינה ממשלה גולה (הממשלה הגולה ההולנדית) בבריטניה. הכיבוש הגרמני החל באופן רשמי ב-17 במאי 1940, ולמעט דרום המדינה ששוחררה במהלך מבצע מרקט גארדן בספטמבר 1944, רוב המדינה נותרה תחת כיבוש גרמני עד 5 במאי 1945. במהלך הכיבוש נהרגו יותר מ-210,000 תושבי הולנד, ביניהם 104,000 יהודים ומיעוטים אחרים. עוד 70,000 נוספים מתו מתוצאות עקיפות, כגון תזונה לקויה או שירותים רפואיים מוגבלים, ובנוסף הרעב בהולנד בחורף 1944–1945 שהתרחש בחורף 44–45 השפיע לרעה על כל תושבי הולנד, וגרם למותם של 18,000 תושבים.

ראו גם

• היסטוריה של הולנד

לקריאה נוספת

• אליסטר הורן, "כך נפלה צרפת", הוצאת מערכות, 1987
• אנטוני ביוור, "מלחמת העולם השנייה", הוצאת ידיעות אחרונות, 2014
• אנדרו רוברטס, "סערת המלחמה", הוצאת דביר, 2011
• מקס הייסטינגס, "נפתחו שערי הגיהנום", הוצאת מודן, 2015
• ג'ון גאלבין, "היורדים לקרב", הוצאת מערכות, 1972
• מיכאל הרסגור, אהוד פוקס, "רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים: החלטות בתנאי משבר", הוצאת דביר, 2010

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הקרב על הולנד בוויקישיתוף

• יהושע נבו, ‏צניחה עם שחר, מערכות גיליון 152, יוני 1963