ועדת העורכים
ועדת העורכים הייתה גוף לתיאום בין התקשורת הכתובה והמשודרת בישראל לבין ראשי מערכת הביטחון במדינה ועוד קודם לכן עם מוסדות "המדינה שבדרך". בוועדה היו חברים נציגים של כלי התקשורת העבריים בישראל ושל ה"ג'רוזלם פוסט", והיא נפגשה באופן סדיר עם ראש הממשלה, שרים, קצינים ופקידים במערכת הביטחון, שהיו מעבירים לוועדה מידע בתמורה להבטחה שגופי התקשורת לא יפרסמו אותו, גם אם יקבלו אותו ממקור אחר. ועדת העורכים פעלה החל משנת 1942 בתחילה כדי לתאם עמדות מול הצנזורה הבריטית ובהמשך שנים רבות קיימה היא עצמה צנזורה פנימית. הוועדה נחלשה בשנות ה-80 של והפסיקה להפגש בתחילת שנות ה-2000.
הקמת הוועדה בזמן המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוועדה נוסדה בשנת 1942 בשם "ועדת התגובה", כדי לתאם שיתוף פעולה נגד הצנזורה שהטיל שלטון המנדט הבריטי ולצנזורה על ידיעות מסוימות, כגון גירוש מעפילים.[1]
עורכי העיתונים תאמו ביניהם עמדות בשם הסולידריות כך שאם עיתון אחד נסגר עיתונים אחרים לא ידפיסו בזמן זה יותר גיליונות ויהנו מרווח גדול יותר. חברי הוועדה קיבלוידיעות רבות ממוסדות המדינה שבדרך כמו הסוכנות היהודית, מפקדי ההגנה וחברי הועד הפועל של ההסתדרות. ידיעות רבות לא פורסמו לידיעת הציבור משיקולים שונים.[1]
פעולה בולטת של "ועדת התגובה" התרחשה בסוף 1943, בעקבות חיפוש אלים שערכה משטרת המנדט בקיבוץ רמת הכובש. האירוע לא הגיע לידיעת הציבור בגלל איסור הצנזורה הצבאית. ב-17 בנובמבר 1943 התכנסו כל עורכי העיתונים היהודים והחליטו כי כל העיתונים היהודיים יפרסמו למחרת הודעה מפורטת ואחידה "על מעשה ההתעללות ביישוב העברי"[2] ברמת הכובש תוך התעלמות מהצנזורה. רק "פלסטיין פוסט" קיבל הוראה להימנע מכך על מנת שיישאר עיתון יהודי אחד חופשי אם יחליטו הבריטים לסגור את כל העיתונים היהודים. הבריטים הגיבו בסגירת שני עיתונים - "דבר" ו"הבוקר", ולאות סולידריות הפסיקו גם יתר העיתונים היהודיים את הופעתם ל-11 ימים (מ-19 בנובמבר עד 29 בנובמבר).[3] עורך "פלסטיין פוסט" נתבע לפרסם את ה"הודעה הרשמית" של השלטונות הבריטים אך הוא סירב, כל עוד לא יותן לו לפרסם גם את הגרסה היהודית במלואה. הבריטים ניסו להוציא עיתון יומי בעברית בשם "חדשות היום" ובו גרסתם על המאורעות ברמת הכובש אבל היהודים החרימו את העיתון. בעלי הקיוסקים סירבו לקבל אותו ובכל מקום שאליו הגיעו הגליונות הם נשרפו על ידי הקהל.
פעולה אחרת של ועדת התגובה הייתה השתדלות למניעת הוצאותו להורג של דב גרונר ב-1947. העורכים נמנעו מפרסום שהיה עלול לפגוע במאמצים לחון את גרונר, וכן כתבו מאמרים לעורר את דעת הקהל לבקש חנינה.[1]
ועדת העורכים בראשית ימי המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפברואר 1948, שלושה חודשים לפני הקמת המדינה, נקבע הסדר פורמלי ראשון של צנזורה מרצון, הסדר "שישה-עשר הלאווים", שכלל איסור דיווח על תנועות הצבא ועל תנועות ראשי היישוב, מיקום של מתקנים רגישים וכו'. העורכים מחו רק נגד סעיף אחד - איסור פרסום ידיעות שעשויות לעורר בהלה[דרוש מקור].
במאי 1948, עם הקמת מדינת ישראל, ירשה הממשלה את תקנות ההגנה (שעת חירום) המנדטוריות, ואת סמכויות הצנזורה הנרחבות שהקנו לה. הצנזור הצבאי השתמש בסמכויותיו בצורה נרחבת. ב-20 באוגוסט התכנסה "ועדת העורכים" למחות על סגירת דפוס "ידיעות אחרונות" לשלושה ימים, במה שנתפס כניצול הצנזורה לצרכים פוליטיים[4]. הכתבה שבגללה נסגר העיתון הייתה על מאסר בכירי האצ"ל, בעקבות פרשת אלטלנה, בבית שאן (במה שהעיתון "הבקר" של הציונים הכלליים כינה "אסירים פוליטיים במחנה ריכוז בבית שאן") ודרשה את שחרורם[5]. הקבוצה שוחררה ממאסרה בכל מקרה כמה ימים אחר כך, וערכה מסיבת עיתונים בתל אביב.[6]. "ועדת העורכים" נפגשה עם היועץ המשפטי לממשלה ועם דוד בן-גוריון שהבטיח שהצנזורה תונהג רק על עניינים צבאיים ולא פוליטיים[7]. על רקע זה נוצר הסכם בין העיתונים לבין שלטונות צה"ל, שנועד להסדיר את יחסי העיתונים עם הצנזורה הצבאית.
לפי ההסכם, הצנזורה מיועדת למנוע הסתננות מידע ביטחוני באופן העשוי לפגוע בביטחון המדינה, ופעילותה נעשית בשיתוף פעולה עם העיתונים. ועדה מיוחדת הוקמה כדי לברר חילוקי דעות בין הצנזורה לבין העיתונים ("ועדת השלושה"). את ההסכם ניסח חיים הרצוג שהיה ראש אגף המודיעין. על פי ההסכם, כל עוד העיתונים יעמדו בתנאיו, הם לא יסגרו בהוראת הצנזורה[8]. על בסיס הסכם זה התהדק שיתוף הפעולה בין העיתונות לבין ממשלות ישראל, ובמשך השנים הפעילו העיתונאים צנזורה עצמית במספר רב של מקרים.
בן-גוריון יזם את המשך קיום הוועדה טיפח אותה ודאג לעדכן את העורכים במידע סודי רב בתנאי שיתחייבו לא לפרסם אותו גם אם יגיע אליהם בצורה אחרת . לפי הערכת בן-גוריון, שיתוף פעולה כזה יועיל לצורכי הביטחון של המדינה יותר מאשר צזנורה רשמית. אם הגיעו ידיעות ממקורות אחרים העורכים לרוב לא פרסמו אותו בגלל רצונם להמשיך לקבל מידע סודי אמין ומעניין מהממשלה. היו שחששו שהעורכים ידליפו מידע חסוי, אבל העורכים שמרו על חשאיות רבה יותר מאשר חברי וועדת חוץ וביטחון של הכנסת. כמו כן חברי הוועדה היו לעיתים מעודכנים יותר מאשר חלק מחברי הכנסת כך שאלו רצו בקרבתם. לטענת יצחק נבון, שהיה יד ימינו של בן-גוריון, הוא שיזם את העדכונים התכופים של הוועדה בטענה כי לדבר זה יתרון נוסף והוא מניעת פרסום מידע שגוי בנושא חוץ וביטחון בידי העיתונות.[1]
ראשי ממשלה נוספים לאחר בן-גוריון המשיכו מסורת זו. כמו כן נפגשו עם הוועדה בכירים רבים נוספיים כמו שרי ביטחון, רמטכל"ים ראשי שב"כ ומוסד. ברבות הימים נפגשו עם הוועדה גם מוסדות אחרים כמו האוניברסיטה העברית או הסוכנות היהודית, וזאת כדי להשתיק מידע שפרסומו היה עלול להזיק להם, אם כי הדברים הוצגו כדברים שיפגעו באינטרס הלאומי. בשנות ה-60 היה ביקוש רב לפגישות עם הוועדה מטעם גורמים שונים.[1]
בג"ץ קול העם[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – בג"ץ קול העם
ב-3 בנובמבר 1948 נדחתה, בהסכמה עם "ועדת העורכים", סגירת העיתונים "דבר" ו"הבוקר" על עבירות על חוקי הצנזורה[9], אך כמה ימים אחר כך נסגר העיתון "קול העם" ליום אחד, ללא בירור מוקדם, בניגוד להסכם[10]. זאת למרות שאסתר וילנסקה, עורכת העיתון, הייתה חברה ב"ועדת העורכים"[11]. אחר כך הייתה הסכמה בשתיקה ש"קול העם", שהיה העיתון של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), אינו חלק מההסכם. כך לדוגמה הוא נסגר שוב בהוראת הצנזורה ביולי 1952 לשבוע[12], ובינואר 1953 נסגר מסיבות פוליטיות לעשרה ימים[13] דבר זה הוביל לבג"ץ קול העם.
סרוב לשתף פעולה עם הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר עיתונים סירבו להשתתף ב"ועדת העורכים", דוגמת "העולם הזה", ואחר כך "חדשות"[8]. עורך "העולם הזה" אורי אבנרי סיפר שסירב לשתף פעולה עם הממסד, וכינה את חברי הוועדה "אנשים עלובים וקטנים". "העולם הזה" נהג לפרסם ידיעות ש"ועדת העורכים" הסכימה לא לפרסם, תוך שימוש בשמות בדויים או רמיזות, בכדי לעקוף את מגבלות הצנזורה. העיתון נהג לדווח על השימוש בשירות הביטחון הכללי (השב"כ) לצרכים פוליטיים, תוך שימוש במילה "מנגנון החושך" (באותן השנים דיווח ישירות על פעילות השב"כ היה אסור)[8]. "העולם הזה" היה הראשון לחשוף את דבר מאסרו של איש המודיעין מרדכי קידר, "האסיר X הראשון", שהיה כלוא בישראל במשך שנה מבלי שאיש ידע, עד יוני 1958[14]. "ועדת העורכים" הסכימה לא לפרסם על כך במשך חודשים רבים[8].
צנזורה עצמית בנושא תוכנית הגרעין ובנושאי ביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]
הן בן-גוריון והן גולדה מאיר לא שיתפו את וועדת העורכים בכל סודות. חדגומה בן-גוריון לא חשף בפני הוועדה את שליחו של הנשיא אייזנהאואר לתיווך בינו ובין נאצר. בשנות ה-50 בן-גוריון סיור לילי בנמל הקישון שבו נחשפו העורכים לפריקת נשק מצרפת, אבל לא סיפר כי המטרה האסרטגית היא מבצע קדש. גודלה פרטה את שיחותה עם נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון, אולם הסתירה את התוכנית של הפנטגון לפיקוח אמריקאי על מתקני יצור נשק בישראל ועל היצוא שלו.[15]
ב–9 ביולי 1963 נפגשה "ועדת העורכים" עם ראש הממשלה לוי אשכול וסגן שר הביטחון שמעון פרס והסכימו לא לפרסם יותר ידיעות (כולל מאמרי דעה) על תוכנית הגרעין של ישראל[16]. עד אז דווח העניין בהרחבה בעיתונות הישראלית[17].
בחלק מהמקרים נתפסה הצנזורה, בדיעבד, כבעייתית. כך לדוגמה, המשפטן משה נגבי האשים, במאמרו על הצנזורה העצמית כי צנזורה עצמית על עסקת ג'יבריל מנעה ויכוח ציבורי חיוני וגרמה לנזק ביטחוני[18].
לטענת העיתוני משה ז"ק עורך מעריב, שהיה חבר בוועדה, הביקורת על הוועדה מוגזמת - לדגומה הביקורת על שאננות לקראת מלחמת יום כיפור. שכן העיתונות באותם ימים הייתה צנועה יותר ולא חשבה שיש לה מספיק ידע להתערב בוויכוח מקצועי בין אסכולות צבאיות. כמו כן לטענתו לא הייתה "קולקטיביות רעיונית" בין העורכים בוועדה[15].
התערערות מעמד הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלכתחילה היו מתחים בשיתוף פעולה זה של העיתונות והממשלה, אבל במהלך השנים התרחבה ההכרה בערכים של חופש הדיבור וזכות הציבור לדעת. תהליך זה הואץ החל משנות ה-70 - השינויים החברתיים בישראל ושינויים בתקשורת העולמית גרמו לשינויים משמעותיים ביחסים ביניהן.
נקודת מפנה עיקרית הייתה מלחמת יום הכיפורים, ומיד לאחריה נושאים שהיו בעבר מחוץ-לתחום, כמו דיון בסוגיות ביטחוניות-צבאיות וביקורת על התנהגות הצבא. לקראת מבצע שלום הגליל פורסם מידע לגבי חילוקי הדעות בממשלה לגבי אפשרויות הפעולה לריסון המחבלים בלבנון. עם פרוץ המלחמה נהגה התקשורת באופן מסורתי ופרסמה מידע לפי הוראות מערכת הביטחון, אבל לאחר כשלושה שבועות, כאשר התברר שהמבצע מתמשך מעבר למטרותיו המקוריות, ובייחוד לאחר פרשת הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, החל בישראל ויכוח ציבורי על המלחמה, שכוסה בהרחבה על ידי העיתונות.
שנות ה-80 וה-90 התאפיינו במספר אירועים משמעותיים שהביאו לערעור האמון בממסד הביטחוני בישראל. ב-1984, בפרשת קו 300, פרסם העיתון "חדשות" תמונה שהוכיחה ששניים מהמחבלים החוטפים היו עדיין בחיים כאשר הורדו מהאוטובוס. בעקבות הפרסום סגר הצנזור את העיתון לארבעה ימים וראשי העיתון הועמדו לדין; בשנת 1993 הם זוכו על ידי בית המשפט המחוזי, שקבע כי שיקולי הצנזור היו פגיעה חמורה בזכות הציבור לדעת. בפרשת עסקת השבויים עם ארגונו של אחמד ג'יבריל ובפרשת חטיפת מרגל האטום מרדכי ואנונו, התפרסם בתקשורת העולמית מידע שפרסומם מיד גם בישראל, על ידי העיתון "חדשות"[19].
בשנת 1989, לאחר בג"ץ שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי, הוכנס תיקון להסכם משנת 1966 ובה נקבע כי סמכות הצנזורה לפסול מידע תחול רק על מידע ביטחוני שפרסומו עלול בוודאות הקרובה לגרום לפגיעה ממשית בביטחון המדינה[20].
באוקטובר 1992 פסלה הצנזורה הצבאית כתבה על דבר מאסר יוסף עמית, "האסיר X השלישי", שנשפט בשנת 1987 ל-12 שנות מאסר, אך הדבר היה חסוי ולא פורסם. למרות שעמית נתן ריאיון לעיתונאית ענת סרגוסטי מ"העולם הזה" ומנחם שיזף מ"חדשות" כבר ב-1988, בעת שהיה בטיפול רפואי בבית חולים, הצנזורה לא אישרה את פרסומם[21][22]. הכתבה מאוקטובר 1992 נכתבה על ידי הכתבת זהרה רון בעיתון "העיר". העיתון עתר לבג"ץ נגד הפסילה, באמצעות עורך הדין שלמה ליבליך, מאחר שסבר כי למעט מספר משפטים בהם מתוארת הפרשה שבעטיה הואשם והורשע עמית, אין בשאר החומר כל סכנה לביטחון הציבור[23]. לאחר שהדיון נדחה מספר פעמים, ב-2 ביולי 1993 הותר פרסום הפרשה.[24] לאחר חשיפת הפרשה בתקשורת הכחיש עמית שריגל לטובת מדינה זרה, וטען שנעשה לו עוול[25].
הסכם הצנזורה החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנובמבר 1992 אסרה הצנזורה הצבאית לדווח על תאונת האימונים שזכתה לכינוי "אסון צאלים ב'", שבה נהרגו חמישה חיילי צה"ל, ולאחר מכן אסרה לדווח על נוכחותו של הרמטכ"ל, אהוד ברק, במקום התאונה. המידע דלף לעיתונות הזרה, ופורסם בישראל רק אחרי חצי שנה ולאחר שפורסם בחו"ל בזמן אמת[26]. בעקבות טיפול הצנזורה בפרשה, הודיע העיתון "הארץ" על פרישתו מהסכם הצנזורה, ואחריו פרש גם "ידיעות אחרונות". ההסכם קרס למעשה, משום שרק מיעוט מכלי התקשורת בישראל נותר מאוגד בו.
במאי 1996 נחתם הסכם צנזורה חדש, שתיקן את הפגמים העיקריים בהסכם הישן. על פי ההסכם החדש עיתון העובר עברת צנזורה כבר אינו צפוי להיסגר, ועיתונאי בעיתון השותף להסכם העובר עברת צנזורה אינו צפוי להרשעה פלילית. נוסף על כך, ההסכם מגביל את סמכות הפסילה של הצנזור אך ורק למידע בנושאי ביטחון ואך ורק למצבים של סכנה לביטחון, ולא לסדר הציבורי. אם דחתה ועדת השלושה את ההשגה של אמצעי תקשורת כלשהו על החלטתה, נשמרת לו הזכות לעתור לבג"ץ[20].
למרות שהסכם הצנזורה ממשיך להיות ההסדר המקובל לפעילות הצנזורה הצבאית בישראל, ועדת העורכים איבדה את כוחה. ובתחילת שנות ה-2000 חדלה להתכנס[27]. עם זאת "תא הכתבים הצבאיים", שחבריו נקבעים על ידי דובר צה"ל, מקבל גישה למידע באופן בלעדי[28]. ועדת השלושה היא זו שמנהלת את הסכם הצנזורה החדש, כאשר מתגלות מחלוקות. אך בפועל הצנזורה הצבאית משתמשת בעיקר בצווי איסור פרסום לכפות את החלטותיה[20].
בעידן האינטרנט, אין למעשה משמעות להסכמות בין המדינה לבין כלי התקשורת המרכזיים, הואיל והמידע זורם אל האזרחים באין מפריע באמצעות עיתונות זרה, בלוגים, רשתות חברתיות וכיוצא באלה[20]. ב-12 בפברואר 2013 כינס משרד ראש הממשלה את ועדת העורכים בבהילות, לראשונה אחרי שנים רבות[29], כדי למנוע את פרסום פרשת האסיר איקס. צעד זה שנעשה לאחר שידור התחקיר בטלוויזיה האוסטרלית, נתפס כאנכרוניסטי[30].
באוגוסט 2015, אמרה הצנזורית הצבאית הראשית, תא"ל סימה וואקנין-גיל, בריאיון עיתונאי לאתר "העין השביעית", "בגלל שההסכם [החדש] נוסח מול ועדת העורכים, ובגלל שוועדת העורכים כבר לא קיימת, להסכם אין היום תוקף"[31].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תקנון ועדת העורכים
- צבי לביא, "ועדת העורכים": המיתוס והמציאות, קשר 1, מאי 1987
- צבי גילת, מי צריך את ועדת העורכים, חדשות, 13 ביוני 1990
- משה ז"ק, הצנזורה והעיתונות בחמש מלחמות. סקירה של פעילות הצנזורה וועדת העורכים ממלחמת העצמאות עד מלחמת שלום הגליל
- משה נגבי, מסרסים את עצמם לדעת, כותרת ראשית, 19 ביוני 1985
- שלום רוזנפלד, העיתונות בין בזל לשינקין. המאמר כולל עדויות ממקור ראשון על פעולתה של ועדת התגובה (ועדת העורכים) בשנות ה-40 וה-50.
- ירון כץ, התקשורת הגלובלית ומדיניות הסיקור של אמצעי התקשורת בישראל. על השינויים שחלו ביחסי העיתונות והממסד ועל הקשר שלהם למעורבות התקשורת הגלובלית.
- מאמרים נוספים על הצנזורה בישראל מאתר עמלנט.
- אלי הכהן, איך האינטרנט החליש את הצנזורה הצבאית, באתר ynet, 24 באוקטובר 2004
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 צבי לביא, "ועדת העורכים": המיתוס והמציאות, קשר 1, מאי 1987
- ^ מעשה התעללות בישוב העברי: התנפלות המשטרה על רמת־הכובש, הארץ, 18 בנובמבר 1943;
מעשה התעללות ביישוב העברי: התנפלות המשטרה על רמת־הכובש, הַבֹּקֶר, 18 בנובמבר 1943;
מעשה התעללות בישוב העברי: התנפלות המשטרה על רמת־הכובש, המשקיף, 18 בנובמבר 1943;
מעשה התעללות בישוב העברי: התנפלות המשטרה על רמת הכובש, הצופה, 18 בנובמבר 1943;
מעשה התעללות ביישוב העברי: התנפלות המשטרה על רמת־הכובש, משמר, 18 בנובמבר 1943 - ^ פרשת ימי האלם, הצופה, 30 בנובמבר 1943
- ^ ועדת העורכים מוחה נמרצות נגד צנזורה פוליטית על העתונות, קול העם, 20 באוגוסט 1948
- ^ עורכי העיתונים מוחים על הפיכת הצנזורה הצבאית לצנזורה פוליטית, הַבֹּקֶר, 20 באוגוסט 1948
- ^ מרידור: "האשמה במרד מגוחכת", הַבֹּקֶר, 30 באוגוסט 1948
- ^ בן-גוריון: צנזורה רק בעניני בטחון, הארץ, 29 באוגוסט 1948
- ^ 1 2 3 4 יגאל סרנה, חבורת סוד מוחלט בהחלט, חדשות, 22 באוגוסט 1986
- ^ נדחה מועד סגירת "דבר" ו"הבוקר", הארץ, 3 בנובמבר 1948
- ^ וועדת העורכים מוחה על סגירת "קול העם־, על המשמר, 18 בנובמבר 1948
מחאה על סגירת "קול העם" ליום אחד, הארץ, 18 בנובמבר 1948 - ^ ישיבת ועדת העורכים, קול העם, 21 באוקטובר 1948
- ^ הכנסת סירבה לדון על סגירת קול העם, דבר, 9 ביולי 1952
- ^ קול העם נסגר, קול הנער הופיע, מעריב, 29 בינואר 1953
- ^ עלילות מוטקה קדר - השודד הנודד בשליחות האומה, "העולם הזה", גיליון 1129 מ-20 במאי 1959, עמוד 1
- ^ 1 2 משה ז"ק, הפרוטוקולים של זקני העיתונות, באתר העין השביעית, 1 בנובמבר 2000
- ^
עופר אדרת, 56 שנה אחרי, נחשף הדיון שבו נולדה העמימות הגרעינית של ישראל, באתר הארץ, 5 באפריל 2019
- ^ דיווחים בעיתונים שונים על תוכנית הגרעין של ישראל:
"ואשינגטון פוסט": פצצת-אטום בישראל - ב-5 שנים, על המשמר, 19 בדצמבר 1960
*עתון גרמני: גם הרפתקת סואץ נפתחה בהסכם צרפתי-ישראלי, קול העם, 21 בדצמבר 1960
למומחים אמריקניים יש אינפורמציה ברורה כי ישראל תייצר פצצת אטום, חרות, 21 בדצמבר 1960
"ישראל אינה מסוגלת לייצר פצצות אטום" - נ.י. טיימס, הארץ, 26 בדצמבר 1960 - ^ משה נגבי, צנזורה ממארת, באתר הארץ, 1 בדצמבר 2009
- ^ כך נראה אתמול עמודו הראשון של ה״סנדיי טיימס" הלונדוני. תחת הכותרת: גילוי סודות הנשק האטומי של ישראל, עמוד השער של חדשות, 6 באוקטובר 1986
- ^ 1 2 3 4 תהילה שוורץ אלטשולר, גיא לוריא, צנזורה וסודות ביטחוניים בעידן הדיגיטלי, המכון הישראלי לדמוקרטיה, אוגוסט 2016
- ^ ארנה קזין, "הקשר בינינו נותק כשהכתבה עליו לא התפרסמה", חדשות, 4 ביוני 1993
- ^ ארנה קזין, מתחת לאף של אנשי המשטרה התראיין עמית לשני עיתונאים, חדשות, 4 ביוני 1993
- ^ דודו לוי-רייך, עורכי "העיר" ו״כלבו" עתרו לבג״ץ לאחר שהצנזורה פסלה, חדשות, 3 ביוני 1993
- ^ רס"ן יוסף עמית הורשע לפני 6 שנים בריגול ”אני לא מרגל ולא משוגע בדו ראיות ותפרו לי תיק", חדשות, 3 ביוני 1993
- ^ ״מעולם לא הייתי מרגל – בני התשפוכת האלה תפרו לי תיק", חדשות, 3 ביוני 1993
יואל קוצר, דודו לוי-רייך, דורית בן, יוסף עמית. אתמול: לא ריגלתי לארה״ב, לאירופה וגם לא לסין, חדשות, 4 ביוני 1993 - ^ אהרון קליין, אסון צאלים השני - תאונה נוספת עם 5 הרוגים אחרי שנתיים, חדשות, 2 במאי 1993
- ^ יוסי מלמן, יותר מדי ידיים מנסות לאחוז במספריים של הצנזורה, באתר הארץ, 21 בינואר 2020
- ^ איתמר ב"ז, "המודל יצר תלות כל-כך גסה, שאנשים מתדפקים על דלתו של דובר צה"ל", באתר העין השביעית, 7 במרץ 2021
- ^ שר המשפטים: לבדוק אם אזרח אוסטרלי התאבד בכלא בישראל תחת זהות בדויה, באתר הארץ, 12 בפברואר 2013
- ^ יוסי גורביץ, פרשת האסיר X: הסקרנות לא תהרוג את חתולי הרשת, באתר כלכליסט, 13 בפברואר 2013
- ^ אורן פרסיקו, "לצנזור הצבאי יש כוח מטורף ביד. מה יקרה אם מחר אני אחליט להתפרע?", באתר העין השביעית, 30 באוגוסט 2015
