ז'ואקים מירא

ז'ואקים מירא
Joachim Murat
Gioacchino Murat

לידה	25 במרץ 1767 לבסטיד, מחוז לוט, צרפת
הוצאה להורג	13 באוקטובר 1815 (בגיל 48) קלבריה
שם מלא	ז'ואקים נפוליאון מירא
שם לידה	Joachim Murat
מדינה	צרפת, ממלכת נאפולי וממלכת שתי הסיציליות
מקום קבורה	בית הקברות פר לשז פריז
בת זוג	קרולין בונפרטה
שושלת בית מירא
תואר מלך שתי הסיציליות, מלך נאפולי כינוי המלך הגנדרן אב פייר מוראט-ז'ורדי אם ז'אן לובייר צאצאים אקילה מירא מריה לטיציה מירא נפוליאון לוסיין שארל מירא לואיז ז'ולי קרולינה מירא
מלך נאפולי 1 באוגוסט 1808 – 3 במאי 1815 (6 שנים ו־39 שבועות) → ז'וזף הראשון פרננדו הראשון ←
פרסים והוקרה
מרשל האימפריה צלב גדול של לגיון הכבוד אדמירל צרפתי אות המסדר אלכסנדר נבסקי הקדוש מסדר העיט השחור שמות החקוקים בשער הניצחון בפריז מרשל צרפת עיטור אנדריי הקדוש אביר במסדר גיזת הזהב הצלב הגדול של מסדר יוסף הקדוש
חתימה

ז'ואקים מירא (בצרפתית: Joachim Murat; באיטלקית: Gioacchino Murat; ‏25 במרץ 1767 – 13 באוקטובר 1815), הידוע גם כ"ז'ואקים נפוליאון מירא" וכ"נסיך מירא", היה הדוכס הגדול מברג וקליווא (קליווס) מרשל של צרפת, מלך נאפולי ומלך שתי הסיציליות. מירא היה מבכירי חייליו של נפוליאון בונפרטה שלאחותו הצעירה קרולין בונפרטה נישא. כמפקד פרשים מצטיין, הגיע ממוצא דל אל כיסאות המלוכה באירופה. הוא היה הדור בלבושו, וכונה "המלך הגנדרן". לאחר נפילת נפוליאון, לא הצליח לשוב לשלטון בממלכת נאפולי, וניסיונותיו לכבוש מחדש את הכס הביאו להוצאתו להורג.

מוצא, ילדות ונעורים, קריירה מוקדמת

מירא נולד ב-1767, בעיירה לה בסטיד (הקרויה כיום על שמו "לה בסטיד - מירא), במחוז לוט שבצרפת. אביו היה בעלים של פונדק. מירא התגייס לחיל הפרשים כשהיה בן עשרים. ב-1791, בשיאה של המהפכה הצרפתית התגייס למשמרו האישי של המלך "משמר החוקה", מיליציה שעל הקמתה החליטה האספה המכוננת הלאומית אך לאחר זמן מה שב לצבא הסדיר, בו קיבל, בשנת 1792, דרגת קצונה. מבחינה פוליטית זוהה עם המועדון היעקוביני הקיצוני, ועם המנהיג ז'אן-פול מארה. הוא תמך ברפובליקה ריכוזית וחזקה.

לאחר סיום שלטון הטרור של המהפכה הצרפתית, בשנת 1795 שלט "משטר הדירקטוריון", בו הורכבה הרשות המבצעת מחמישה "דירקטורים", שניסו לשמור על שלטונם מפני אויבים מבית ומחוץ, ולמנוע הידרדרות לרודנות אישית, לאחר הטלטלה החברתית שעברה צרפת באותו עשור. שלטון זה נשען יותר ויותר על אנשי צבא. במאי 1795 גירש מירא, בהוראת מפקדה הצבאי של פריז, הברון דה מנו, מורדים יעקובינים שהשתלטו על אולם האספה הלאומית. אך יומו הגדול הגיע באוקטובר, כאשר מורדים מלוכנים עלו על העיר. נפוליאון בונפרטה מונה למפקד כוחות האספה הלאומית, והטיל על מירא לאסוף ארטילריה על מנת לפזר את המורדים. מנו מסר לנפוליאון כי במקום הקרוי סבלון, מחוץ לטווח כוחה והשפעתה של האספה, מצויים 40 תותחים. מירא, אז עדיין קצין בדרגה נמוכה, הצליח להגיע בזמן עם התותחים ולהציבם בנקודות אסטרטגיות בפריז. הצלחה זו הייתה מכרעת בהצלחתו של נפוליאון לדכא את הקשר.

אירועים אלו, המכונים "אירועי 13 בוונדמיר" (על שם התאריך בו התרחשו על פי לוח השנה המהפכני בצרפת), היוו את ראשית עלייתו של נפוליאון, וכן את ראשית עלייתו של מירא, שמונה לאחריהם לדרגת "chef de brigade" (המקבילה לדרגת אלוף-משנה בצה"ל), והקשר בינו ובין נפוליאון הלך והתהדק.

המערכות באיטליה ובמצרים, ה-18 בברימאר

ב-1796 החלה הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה להתפורר. נפוליאון נשלח להילחם נגד החזקה שביריבות שנותרו לצרפת ביבשה, היא אוסטריה, ששלטה בשטחים ניכרים מאיטליה. מירא נשלח עמו, בתחילה כשליש ולאחר מכן כמפקד פרשים. במערכה זו ניצח נפוליאון כוחות אוסטריים ניכרים, והביא את האוסטרים לחתימת הסכם קמפו פורמיו שסיים את מלחמות הקואליציה הראשונה בתנאים נוחים לצרפת. נפוליאון, שהשתמש פעמים רבות במהירות התמרון כגורם מכריע במערכה, מצא במירא מפקד ראוי ומתאים, והעלה אותו לדרגת גנרל. המערכה האיטלקית הביאה לנפוליאון תהילה ומעמד, שבהם חלק אף מירא.

במהלך המערכה הצרפתית במצרים ובארץ ישראל בשנת 1798, נלווה מירא לנפוליאון. מטרתו האסטרטגית של המהלך הייתה ניסיון ליצור אימפריה מזרח-תיכונית שתסכן את מושבותיה של בריטניה בהודו, אך המהלך הכולל נחל כישלון, שכן הצי הצרפתי נחל תבוסה בקרב הנילוס, והחיילים שהגיעו לאדמת מצרים נותרו ללא התמיכה הלוגיסטית הדרושה למסע כיבושים נרחב. שינוי המצב הפוליטי בצרפת החזיר את נפוליאון לצרפת באוגוסט 1799, והצבא במצרים הושאר בפיקודו של ז'אן-בטיסט קלבר. מספר קצינים בכירים, ובהם מירא, שבו עם נפוליאון לצרפת. בנובמבר 1799 ביצע נפוליאון הפיכה צבאית ועלה לשלטון באירועים המכונים אירועי "18 בברימר" (על שם התאריך בו התרחשו בלוח השנה המהפכני הצרפתי). אירועים אלו, בהם החליף נפוליאון את השלטון בן חמשת הדירקטורים בשלטון בן שלושה קונסולים בראשותו, היו שילוב של הפעלת אמצעים חוקיים למחצה עם כוח ברוטאלי. בשלב מסוים הועלתה הצעה באחד מבתי הפרלמנט, האספה בת 500 הנציגים, להוציא את נפוליאון מחוץ לחוק. מירא, שהוזמן, כביכול, על ידי לוסיאן בונפרטה, אחיו של נפוליאון, שהיה אחד הנציגים, על מנת לגרש "נציגים אלימים המאיימים על האחרים בסכינים" צעד לתוך אולם האספה ופיזר את האספה. אירוע זה היה, למעשה, קיצו של שלטון הדירקטוריון.

ב-20 בינואר 1800 נישא מירא בטקס אזרחי לקרולין בונפרטה, אחותו הצעירה של נפוליאון, ובכך שייך עצמו למשפחה, שבתוך זמן קצר ישבו בניה על כיסאות המלוכה ברבות ממדינות אירופה.

המלחמות הנפוליאוניות

ב-18 במאי 1804 מינה נפוליאון את מירא למרשל של צרפת, והעניק לו את התואר "הפרש הראשון במעלה באירופה". הוא הוכרז כנסיך של הקיסרות ב-1805, וב-1806 כדוכס הגדול מברג וקליווא. בשנים אלו העניק מירא לנפוליאון את שירותיו כמפקד פרשים נועז ורב יכולת בקרבות נגד הקואליציה האנטי צרפתית השלישית. קורפוס הפרשים שעליו פיקד מירא החל ככוח עתודה, אך הפך בהנהגתו של מירא לכוח אימתני, וחיל הפרשים הטוב ביבשת. חלקו של מירא בניצחונותיו הגדולים של נפוליאון בקרב אולם וקרב אוסטרליץ היה גדול. ב-1 באוגוסט 1808 מונה למלך נאפולי, ומלך סיציליה ותחום שלטונו השתרע על פני כל חלקו הדרומי של חצי האי האפניני והאי סיציליה.

מירא הצטרף אל נפוליאון במסעו ההרסני לרוסיה, במסגרת קרבות הקואליציה האנטי צרפתית השישית. אך על אף הצטיינותו האישית במערכות 1812 ו-1813, ובמיוחד בקרב לייפציג, הובילה תבוסת צרפת בקרב לנפילת משטרו של נפוליאון. מירא נאלץ להגיע להסכמה עם אוסטריה על מנת לשמור על כסאו בנאפולי.

נפילתו ומותו

לאחר שובו של נפוליאון, והאירועים המכונים "שלטון מאה הימים" ב-1815, החליט מירא לתמוך בקיסר שניסה לשוב לעמדת כוח. תבוסתו של נפוליאון בקרב ווטרלו העמידה את מירא במצב קשה. הוא הבין כי בעלות הברית המנצחות, המכונסות בקונגרס וינה, ישיבו את ממלכת נאפולי לשליטה הבורבוני פרננדו הראשון, מלך שתי הסיציליות. הוא יצא לרימיני, שם הכריז הכרזה המיועדת לאוזני "הפטריוטים האיטלקים", בה דיבר על איחוד איטליה. הכרזה זו לא קנתה לו תומכים רבים. הוא נע צפונה על מנת לפגוש את כוחותיהם של האוסטרים. באירועי המלחמה הנפוליטנית, כפי שמכונים קרבות אלו, התעמת עם כוחותיו של פרנץ הראשון, קיסר אוסטריה. בקרב טולנטינו שנערך ב-2 במאי 1815 נחל תבוסה, ונאלץ להימלט לקורסיקה.

מקורסיקה המשיך בנסיונותיו לקבל את כתר נאפולי. הוא עודד מהפכנים בקלבריה, אך שם נעצר בידי כוחותיו של יריבו הבורבוני, פרננדו הראשון. הוא הועמד אל מול כיתת יורים בעיירה קסטלו די פיצו. כשהגיעה שעתו, צעד בצעד בטוח אל מול החיילים, סירב ללבוש כיסוי עיניים, והורה לחיילים את פקודת האש במילים אלו - "Soldats ! Faites votre devoir ! Droit au cœur mais épargnez le visage. Feu !" ("חיילים! עשו חובתכם! כוונו ישירות אל הלב, והימנעו מפגיעה בפנים. אש!").

אחד הקברים בבית הקברות פר לשז בפריז נושא את שמו של מירא, אך אין לדעת אם הוא קבור שם. יש הסבורים כי גופתו אבדה לאחר הוצאתו להורג, או כי נקבר בקבר אלמוני בכנסיית פיצו.

מנישואיו לקרולינה נולדו לו ארבעה ילדים. בנו, נפוליאון לוסיין שארל מירא, ניסה בתקופת הקיסר נפוליאון השלישי לקבל את מלכות נאפולי בחזרה, אך לא זכה לשיתוף פעולה מהקיסר, שהיה בן דודו. חלק מצאצאיו היגרו לארצות הברית ושם ישנם רבים המונים את ייחוסם עד אליו, ביניהם שחקן הטלוויזיה הידוע רנה אוברז'ונואה, המוכר כ"אודו" מסדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים: חלל עמוק 9".

דמותו במדיה האמנותית

• הרומן מ-2019 Roi par effraction ("מלך בעקבות פריצה") מאת פרנסואה גארד (François Garde) הוקדש לז'ואקים מירא ("מסלולו של אדם שהפך למלך באילוץ דלתות ההיסטוריה").

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ז'ואקים מירא בוויקישיתוף

• ז'ואקים מירא, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ז'ואקים מירא, באתר "Find a Grave" (באנגלית)