ארטורו טוסקניני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף טוסקניני)
ארטורו טוסקניני
Arturo Toscanini
לידה 25 במרץ 1867
פארמה, ממלכת איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 16 בינואר 1957 (בגיל 89)
מנהטן, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות הגדול במילאנו עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות רומא, ניו יורק, מילאנו, Lierna עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1886 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים קונסרבטוריון אריגו בויטו עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מוזיקה קלאסית עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת איטלקית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה צ'לו עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים RCA רקורדס עריכת הנתון בוויקינתונים
שיתופי פעולה בולטים התזמורת הסימפונית של רשות השידור הלאומית
בן או בת זוג Carla Toscanini De Martini (21 ביוני 189723 ביוני 1951) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Wally Toscanini Castelbarco, Walter Toscanini, Wanda Toscanini Horowitz עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
טוסקניני (במרכז עם שרביט הניצוח) בתל אביב 1936
ארטורו טוסקניני

ארטורו טוסקניניאיטלקית: Arturo Toscanini; ‏25 במרץ 186716 בינואר 1957) היה מנצח איטלקי.

טוסקניני היה אחד המנצחים הדגולים בתקופתו, שנודע לתהילה בעוצמתו, בברק שלו, בתביעתו לשלמות, באוזן הקשובה לפרטי פרטים בתזמור ובמצלול התזמורתי, ובזיכרונו הצילומי שהעניק לו שליטה ברפרטואר עצום של יצירות תזמורתיות ואופראיות.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות, נעורים ולימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טוסקניני נולד בפארמה שבאיטליה להורים ממעמד הפועלים, שלא גילו כל נטייה למוזיקה או לאמנות בכלל. אביו, חייט במקצועו, מאס במשלח ידו החדגוני והתגייס לצבא גריבלדי. מצבה הכלכלי של המשפחה היה קשה ויש מקום להניח, שהסיבה לקוצר קומתו של טוסקניני בבגרותו הייתה בתזונה הדלה שזכה לה בילדותו.[1] בשנת 1878 זכה במלגה לקונסרבטוריון המקומי למוזיקה, שם למד נגינה בצ'לו ובסיום לימודיו זכה בציונים לשבח על נגינה בצ'לו ובפסנתר ועל הלחנה. נוסף ללימודי החובה, העסיק את עצמו בקריאת פרטיטורות.[1] הוא הצטרף לתזמורת של להקת אופרה, ויצא עמה לסיור בדרום אמריקה בשנת 1886. בהצגת "אאידה" בריו דה ז'ניירו סולק המנצח בשריקות בוז מעל הדוכן. טוסקניני, שלא היה לו שום ניסיון בניצוח עד אז, שוכנע לקחת את השרביט לידו וניצח על הופעה מזהירה, מן הזיכרון בלבד. כך החלה קריירת הניצוח שלו בגיל 19.[2]

קריירת ניצוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שובו לאיטליה מצא, שהקהל האיטלקי איננו מתרשם מהצלחותיו בברזיל הרחוקה, אך זמרי האופרה היו מודעים היטב לכישרונו הגדול, ובאמצעותם הוזמן טוסקניני לנצח על "אדמיאה" של אלפרדו קאטאלאני בטורינו. ראשית הצלחתו, בבית האופרה שבו ימשיך לבצר את המוניטין שלו משנה לשנה ב-12 השנים הבאות, חלה ב-4 בנובמבר 1886. טוסקניני רחש הוקרה ותודה לקאטאלאני על האמון שנתן בו, וקאטאלאני מצדו גילה יכולת שיפוט טובה כשצפה לו כבר אז "קריירה יוצאת מגדר הרגיל".[2] במקביל השתתף כצ'לן בביצוע הבכורה העולמי של "אותלו" מאת ורדי (לה סקאלה, 1887), בפיקוחו של המלחין. שמו של טוסקניני כמנצח אופרות סמכותי ומיומן דחק את מקום הצ'לו ובעשור הבא ביצר את הקריירה שלו באיטליה, כאשר הפקידו בידיו את הצגות הבכורה של "לה בוהם" מאת פוצ'יני ו"ליצנים" מאת ליאונקוואלו. בעונת 96–1895 השקיע עצמו בהפקה האיטלקית של דמדומי האלים מאת ריכרד וגנר בטורינו, ב-22 בדצמבר 1895.[3]

בשנת 1896 ניצח על הקונצרט הסימפוני הראשון שלו (שכלל יצירות מאת שוברט, ברהמס, צ'ייקובסקי ווגנר), בטורינו. בשנת 1898 היה מנצח הבית בלה סקאלה, מילאנו. הקהל קיבל אותו בחום ובהתלהבות, אבל לא חסרו גם עימותים עם נגנים, זמרים ואף מאזינים, שציפו להדרן. מי שלא היה שותף למסירותו המוחלטת למוזיקה, מצא אותה מעיקה משהו, והיו שדיברו בגנותו.[4] הוא נשאר שם עד 1908 וחזר במהלך שנות ה-20. כמו כן ניצח במטרופוליטן אופרה, ניו יורק (1908 - 1915) ובפסטיבל ביירוית (19301931, המנצח הלא-גרמני הראשון שם), וכן על הפילהרמונית של ניו יורק (1926 -1936) ובפסטיבל זלצבורג (19341937). בשנת 1936 נענה לבקשת הכנר ברוניסלב הוברמן, ניצח על קונצרט הפתיחה של התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית בתל אביב, והופיע עם תזמורת זו בירושלים, בחיפה, בקהיר ובאלכסנדריה.

מתוך התנגדות עזה לפאשיזם האיטלקי והגרמני, טוסקניני סירב לנצח בביירוית ב-1933 ואחרי האנשלוס דחה גם את ההזמנה להופיע בזלצבורג ב-1938.[5] הוא עזב את אירופה ויצא לארצות הברית, שם הקימו למענו, בשנת 1937, את התזמורת הסימפונית של רשות השידור הלאומית, עמה הופיע וסייר באופן קבוע עד שנת 1954, ברדיו ובטלוויזיה של אמריקה. הופעות אלה עשו אותו לכוכב הניצוח הראשון של תקשורת ההמונים המודרנית.

ב-1949 הוענק לו התואר סנאטור לכל החיים בסנאט הרפובליקה.

טוסקניני פרש בגיל 87. הוא נפטר בשנת 1957 בניו יורק, בגיל 89. גופתו הוחזרה לאיטליה ונקברה בבית הקברות הגדול במילאנו.

טוסקניני ניצח על הצגות הבכורה של אופרות רבות, שארבע מהן היו לחלק מן הרפרטואר האופראי המקובל: "הליצנים", "לה בוהם", "הנערה מן המערב" ו"טורנדוט". הוא ניצח גם על ההצגות הראשונות באיטליה של "זיגפריד", "דמדומי האלים", "סאלומה", "פיליאס ומליסנד", על הצגות הבכורה בדרום אמריקה של "טריסטן ואיזולדה" ו"מאדאם באטרפליי", ועל הבכורה הצפון אמריקאית של "בוריס גודונוב".

רחוב הוברמן פינת טוסקניני בתל אביב

בלה סקאלה, דחף טוסקניני לחידושים בביצוע אופרות. בשנת 1901 התקין מה שנחשב אז למערכת המודרנית ביותר של תאורת בימה ובשנת 1907 את הדות (pit) לתזמורת. הוא עמד על האפלת האולם בזמן ההופעה. כפי שכתב הביוגרף שלו, הארווי זאקס: "הוא גרס, שהופעה איננה יכולה לנחול הצלחה אמנותית כל עוד אין מבססים אחדוּת כוונות בין כל המרכיבים: זמרים, תזמורת, מקהלה, בימוי, תפאורות ותלבושות."

אחרי מותו הוענק לטוסקניני פרס גראמי על מפעל חיים לשנת 1987.[6]

בתו של טוסקניני, ונדה, נישאה בשנת 1933 לפסנתרן הרוסי ולדימיר הורוביץ.

על שמו של ארטורו טוסקניני קרוי רחוב ליד מתחם הבימה בתל אביב, בסמוך להיכל התרבות, וכן רחוב בחיפה ובפתח תקווה. בשנת 1986 הוצא בישראל בול לזכרו.[7]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Robert Charles Marsh, "Toscanini and the Art of Orchestrak Performance" J. B. Lippincott company. Philadelphia - New York 1955

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 רוברט צ'ארלס מארש, "טוסקניני ואמנות הביצוע התזמורתי", הוצאת ליפינקוט, פילדלפיה-ניו יורק, (באנגלית) 1955, עמ' 14
  2. ^ 1 2 רוברט צ'ארלס מארש, "טוסקניני ואמנות הביצוע התזמורתי", הוצאת ליפינקוט, פילדלפיה-ניו יורק, (באנגלית) 1955, עמ' 15
  3. ^ מארש, עמ' 16
  4. ^ מארש, עמ' 17-16
  5. ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 287.
  6. ^ האנציקלופדיה למוזיקה - ארתורו טוסקניני
  7. ^ מידע על בול ארטורו טוסקניני, באתר התאחדות בולאי ישראל, 1986