טוקונושימה
 | |
| צילום אווירי של האי | |
| נתונים גאוגרפיים | |
|---|---|
| מיקום | ים סין המזרחי |
| קואורדינטות | 27°49′12″N 128°55′56″E / 27.82°N 128.932222°E |
| ארכיפלג | איי אממי (אנ'), חלק מאיי ריוקיו |
| סוג | אי געשי |
| שטח | 247.77 קמ"ר |
| אורך | 25 ק"מ |
| רוחב | 18 ק"מ |
| היקף החוף | 80 ק"מ |
| גובה מרבי | 645 מטר |
| נתונים מדיניים | |
| מדינה |
 יפן |
| אוכלוסייה | 22,243 (1 בספטמבר 2021) |
  | |
טוקונושימה (ביפנית: 徳之島) הוא אי באיי אממי (אנ'), בחלק הצפוני של איי ריוקיו, בין האיים קיושו ואוקינאווה. האי הוא אחד מאיי סאצונאן (אנ') שבמחוז קגושימה ביפן.
באי, ששטחו 247.77 קמ"ר, התגוררו, נכון ל-1 בספטמבר 2021, 22,243 תושבים. האי ידוע כבעל שיעורי הילודה הגבוהים ביותר ביפן וכן אוכלוסייה משמעותית של אנשים שחיים משמעותית מעבר לגיל 100. האי מחולק לשלוש עיירות מנהליות: טוקונושימה, איסן ואמאגי. מרכז האוכלוסייה הגדול ביותר באי הוא העיירה קאמצו, הממוקמת לאורך החוף המזרחי של האי בתוך העיירה המנהלית טוקונושימה. חלק גדול מהאי נמצא בגבולות הפארק הלאומי אממי גונטו (אנ').
בשנת 2021, נכלל חלק גדול מהאי באתר המורשת העולמית האיים: אממי-אושימה, טוקונושימה ואיריומוטה והחלק הצפוני של אוקינאווה של ארגון אונסק"ו.[1]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לא ברור מתי יושב האי טוקונושימה לראשונה. האי מוזכר בכרוניקה היפנית העתיקה ניהון שוקי משנות ה-20 של המאה השמינית.
החל מהמאה ה-11, טוקונושימה היה היצרן העיקרי של כלי אבן אפורים בשם קמויאקי (カムィヤキ) שנמצאו במאות אתרים ארכאולוגיים ברחבי איי ריוקיו ודרום קיושו. על האי נמצאו מספר אתרים ארכאולוגיים שבהם יוצרו כלי קמויאקי. אתרים אלה הם כיום אתרים היסטוריים לאומיים.
עד 1624, היה טוקונושימה חלק מממלכת ריוקיו (אנ'). לאי פלשו סמוראים מקלאן שימאזו (אנ') בשנת 1609 ושילובו בנכסים הרשמיים של הקלאן הוכר על ידי שוגונות טוקוגאווה בשנת 1624. שלטון שימאזו היה אכזר, כאשר תושבי האי הפכו לצמיתים ונאלצו לגדל קנה סוכר כדי לעמוד במיסוי גבוה, שגרם לא פעם לרעב המוני. ברעב בשנת 1755 נספו כ-3,000 תושבי האי. טקמורי סאיגו הוגלה לטוקונושימה ב-1862 למשך פחות מחודשיים, לפני שעונשו הוחמר לגלות בתנאים קשים יותר באוקינוארבוג'ימה (אנ').
לאחר רסטורציית מייג'י שולב טוקונושימה במחוז אוסומי (אנ') ולאחר מכן הפך לחלק ממחוז קגושימה. מסוף מלחמת העולם השנייה ועד 1953 הוא היה בשליטת ארצות הברית יחד עם איי אממי האחרים, ואז הוחזר לשלטון יפני.
בשנת 2006, הציע ראש ממשלת יפן יוקיו הטויאמה לארצות הברית להשתמש בטוקונושימה כאתר חלופי של לבסיס חיל הנחתים פוטנמה (אנ') באוקינאווה, מה שהוביל למחאות נרחבות ולהתנגדות של גורמים מקומיים. בהפגנת מחאה נגד תוכנית זו בשנת 2010 השתתפו 16,000 אנשים, יותר ממחצית מאוכלוסיית האי.
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
טוקונושימה הוא האי השני בגודלו באיי אממי, אחרי אממי אושימה, והאי ה-15 בגודלו ביפן. הוא נכלל באופן כללי יותר בארכיפלג סאצונאן ואיי ריוקיו. טוקונושימה מבודד מאיי אממי האחרים, וממוקם באמצע הדרך בין אממי אושימה ואוקינוארבוג'ימה (אנ').
האי ממקור געשי באורך של כ-25 קילומטרים ורוחב של 18 קילומטרים. רוב שטחן של העיירות המנהליות של טוקונושימה ואמאגי מכוסה בהרים וגבעות, כשהפסגה הגבוהה ביותר של האי היא הר אינוקאוודקה בגובה 645 מטר מעל פני הים. הר אמגידקה בצפון הוא בגובה של 533 מטר. שטחה של העיירה המנהלית איסן לאורך המדרון הדרום-מערבי של האי שטוח יותר, עם אדמה פורייה המתאימה לחקלאות. החוף של האי הוא ברובו טרשי וסלעי עם חופים חוליים קטנים הפזורים לאורכו וכן סדרה של צוקים גדולים בקצה הדרום-מערבי של האי. האי מוקף בשוניות אלמוגים.
סדרה של סלעים גדולים מול החוף הידועים בשם סלעי טונבורה הם מאפיין בולט באוקיינוס מול החוף הצפון מזרחי של האי. מהאי ניתן לראות את כל האיים הסמוכים: מצפון-מזרח את אממי אושימה, קאקרומאג'ימה (אנ'), יורושימה (אנ') ואוקאג'ימה (אנ'), ומדרום-מערב את אוקינוארבוג'ימה (אנ'). בימים בהירים במיוחד, ניתן לראות את צמד הרי הגעש של יוטורישמה (אנ'), במחוז אוקינאווה, כ-65 קילומטרים ממערב לטוקונושימה.
האי משתייך לאזור האקולוגי של יער רחב-עלים סובטרופי גשום (אנ'). אף על פי שטוקונושימה הוא סובטרופי, הוא זוכה לכמות גשמים מספקת כדי שיהיו בו יערות גשם. חלק גדול מהאי נותר מכוסה ביערות ער, אם כי אזורים רבים בוראו בצורה נרחבת לחקלאות. ישנן מערות רבות באי, הארוכה שבהן באורך 2,052 מטרים והיא שוכנת באזור איסן.
האקלים של טוקונושימה מסווג כאקלים סובטרופי גשום (סיווג אקלים Cfa על פי שיטת קפן) עם קיץ חם מאוד וחורף מתון. טמפרטורה ממוצעת שנתית של ℃ 21.9, וכמות משקעים שנתית ממוצעת של 1,920 מילימטרים. העונה הגשומה נמשכת ממאי עד ספטמבר. טייפונים מתרחשים לעיתים תכופות.
פאונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
טוקונושימה היא משכן של כמה מינים נדירים אנדמיים לאי עצמו או באופן כללי יותר לאיי אממי. ארנב אממי נמצא רק באיים טוקונושימה ואממי אושימה והוא מסווג בסכנת הכחדה. ארנב אממי נקרא לפעמים מאובן חי מכיוון שהוא מייצג שושלת יוחסין אסייתית עתיקה שנעלמה במקומות אחרים. בסכנת הכחדה נמצאת גם החולדה הקוצנית של טוקונושימה (אנ') (Tokudaia tokunoshimensis), שחיה רק בטוקונושימה. יש גם כמה מיני עופות אנדמיים לטוקונושימה ולאממי אושימה, כמו עורבני לידס (Garrulus lidthi). האי הוא גם משכנו של גומצן האבו, נחש ארסי שניתן למצוא ברחבי איי ריוקיו. הנוכחות של גומצן האבו שמרה על היערות באי ברובם מפני מבקרים והאזורים הטרשיים יותר יחסית ללא מגע אנושי.
תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לטוקונושימה יש תרבות המשקפת שילוב של השפעות של יפן ושל איי ריוקיו, עם השפעה רבה מאיי אממי השכנים ומאוקינאווה מדרום. המטבח המקומי של האי משלב ארוחה יפנית סטנדרטית עם מנות אוקינאוויות כגון גויה צ'אנפורו (אנ'). כלי נגינה פופולרי באי הוא הסאנשין (אנ'), קרוב משפחה אוקינאווי של השמיסן היפני, ובני האי נוהגים לריקוד את המחול העממי האוקינאווי האיסה (אנ').
השפה הילידית של האי, שפה מקבוצת שפות הריוקיו (אנ'). הנקראת "שפת טוקונושימה", ידועה ביפנית כ"שימאגוצ'י" ("שפת האי"). עם זאת, השפה הוחלפה במידה רבה על ידי היפנית הרגילה. המילה בשפת טוקונושימה עבור "תודה", אובראדרן (באזור העיירות טוקונושימה ואמאגי) ו-אובוראדניי (העיירה אייסן) מוכרת אפילו בקרב דוברי יפנית.
טוקונושימה ידועה בטוגיו (אנ') (闘牛), סגנון יפני של מלחמות שוורים שבו מאמנים אנושיים מעודדים זוג שוורים הנועלים קרניים לדחוף זה את זה מהזירה. טוגיו הוא אירוע מרכזי באי וחלק ניכר מהתרבות של האי סובב סביב מלחמות השוורים. בגלל החשיבות של טוגיו, הקמע והסמל הראשי של טוקונושימה הוא שור טוגיו.
כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כלכלת האי מבוססת על חקלאות, בעיקר גידול קנה סוכר, אורז, בטטה, זנגביל, ופירות טרופיים כמו מנגו, פפאיה ובננות. קני סוכר מעובדים במספר מפעלים לסוכר חום ובמספר מזקקות מסוכר חום לשוצ'ו (אנ'). גם דיג מסחרי חשוב, כמו גם תיירות ומעט תעשייה קלה.
תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנמל קמטוקו, הממוקם בסמוך לקמצו בעיירה המנהלית טוקונושימה, יש שירות מעבורות סדיר לעיירות נאזה (אנ') על אממי אושימה וואדומארי על אוקינוארבוג'ימה. מאממי אושימה המעבורת ממשיכה לקגושימה. מאוקינוארבוג'ימה המעבורת ממשיכה ליורונג'ימה (אנ') ואוקינאווה. קיימות מעבורות גם לקובה. בנמל הקטן יותר של הטונו, בעיירה אמאגי, יש מעבורות לקגושימה ולסטוצ'י באממי אושימה. כאשר הגלים חזקים מדי בצד האוקיינוס השקט של האי, בו נמצאת קמטוקו, מעבורות קמטוקו יעגנו במקום זאת בנמל הטונו. נמלים קטנים המשמשים בעיקר ספינות דיג או ספינות סיורים, קיימים במקומות אחרים לאורך קו החוף.
מנמל התעופה טוקונושימה, הממוקם באמאגי, יש טיסות לקגושימה, אממי אושימה ואוקינוארבוג'ימה (כשהטיסה ממשיכה לאוקינאווה) באמצעות החברות ג'פאן איירליינס וג'פאן אייר קומיוטר (אנ').
הכביש המהיר הראשי באי הוא כביש 80 של מחוז קגושימה, שחוצה את האי משדה התעופה טוקונושימה ואמאגי לקמצו ולאחר מכן עוקב אחר החוף הדרום-מזרחי של האי עד איסן. מאיסן, כביש 83 חוצה את האזור הדרום-מזרחי של האי עד אמאגי. כביש 629 עוקב אחר החוף הצפוני של האי משדה התעופה טוקונושימה לכפר קדוקו. כביש 617 הוא נתיב יבשתי בין קמצו לכפר איטוקינה, בעוד שכביש 618 מחבר את קדוקו לכפר מצובארה דרך הכפר טודורוקי.
אתרי תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
טוקונושימה היא יעד תיירותי פופולרי. טיולים רגליים אינם מומלצים בגלל גומצן האבו הארסי, אבל שבילי ההרים אקזוטיים ויפים. גם החופים נאים למדי, וקו החוף של האי כולל כמה אתרי טבע בולטים.
בחוף הצפוני של האי, מושירוזה, אזור בולט של לוחות אבן מסותתים המוצבים על רקע האוקיינוס, הוא דוגמה נדירה של סלע גרניט על אי געשי ואלמוגים בעיקרו. האזור נקרא על שם האופן שבו לוחות האבן השטוחים דומים למושירו, כינוי יפני למחצלות קש ארוגות.
כף אינוטאבו, הנקודה המערבית ביותר של האי, כולל נוף מרהיב של האוקיינוס ואנדרטה, שנבנתה באפריל 1968, לאוניית המערכה יאמטו ולספינות הליווי שלה, שהוטבעו ליד טוקונושימה בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה.
אטרקציה בולטת נוספת על חוף הים היא אינוג'ופוטה, אזור של סלע אלמוגים משונן וסחוף עם נופים דרמטיים של האוקיינוס. באינוג'ופוטה, זוג ייחודי של חלונות בסלע כתוצאה מסחיפה הידוע בשם מגאן-איווה (סלע המשקפיים) משקיף על האוקיינוס.
חלק גדול מהאי נכלל בתוך הפארק הלאומי אממי גונטו (אנ') שהוקם בשנת 2017 (החליף את הפארק הלאומי למחצה אממי גונטו שהוקם ב-1974).
