יגאל מוסינזון

יגאל מוסינזון

לידה	25 בדצמבר 1917 עין גנים, האימפריה העות'מאנית
פטירה	1 במאי 1994 (בגיל 76) תל אביב-יפו, ישראל
מדינה	ישראל
מקום קבורה	בית העלמין ירקון
שפות היצירה	עברית
יצירות בולטות	סדרת ספרי חסמבה בערבות הנגב קזבלן
תקופת הפעילות	1944–1994 (כ־50 שנה)
צאצאים	רנן מוסינזון, גילי מוסינזון
מספר צאצאים	6
פרסים והוקרה	פרס היצירה לסופרים עבריים (1983) פרס כינור דוד פרס אוסישקין

יגאל מוסינזון, איור מאת חיים טופול

לוחית זיכרון על ביתו של יגאל מוסינזון ברחוב סוקולוב 61 בתל אביב

יגאל מוסינזון (25 בדצמבר 1917 – 1 במאי 1994) היה סופר ומחזאי ישראלי. יצירותיו הידועות ביותר היו סדרת ספרי חסמבה והמחזות בערבות הנגב וקזבלן.

חייו

יגאל מוסינזון נולד במושב עין גנים שליד פתח תקווה בי' בטבת תרע"ח, 25 בדצמבר 1917, לאשר מוסינזון (במקור זלמן זומר), שעלה לארץ ישראל בשנת 1911, והיה ממייסדי המושב ומורה במקצועו, ולדבורה. הוריו הם ילידי העיירה קמניץ-פודולסקי שבאוקראינה. אשר ודבורה נישאו באפריל 1915, כשנתיים לפני לידתו של יגאל.

מוסינזון גדל בשכונת שפאק בתל אביב, ובצעירותו למד בבית ספר תל נורדאו בתל אביב, בקיבוץ בית אלפא ובכפר הנוער בן שמן. עבר לקיבוץ נען, שם התגורר בין השנים 1938 ל-1950. ב-1943 הצטרף לפלמ"ח, נעצר בידי הבריטים, ונכלא במחנה המעצר בלטרון.

בשנת 1944 התפרסם סיפורו הראשון, "ליל שרב", בעיתון "על המשמר". הוא וחבריו לדור הפלמ"ח הוציאו את "ילקוט הרעים". במלחמת העצמאות שירת לזמן מה כקצין תרבות של גדוד 54 בחטיבת גבעתי. בשנת 1949, בעקבות פרסום סיפור בשם "דרך גבר", שבסופו של דבר נכלל בשנת 1953 ברומן עם שם זהה, נאלץ מוסינזון לעזוב את הקיבוץ, כמו עוד יוצרים בני דורו שהוגבלו וצונזרו ביצירתם והועזבו מקיבוציהם. הסיפור עסק בפרטי חיי המין אינטימיים בקיבוץ. מוסינזון ומשפחתו עבר למושב בית שערים. במושב עבד כטייח יחד עם ישראל גלילי. משם עברו לתל אביב והתגוררו בשכירות בחדר בדירתו של בצלאל לונדון, שחקן תיאטרון ואביו של ירון לונדון. בחדר זה כתב שני מחזות לתיאטרון המטאטא והוציא את ספריו הראשונים בסדרה חסמבה. גיבור הסדרה נקרא על שמו של ירון לונדון שהתיידד עימו בזמן שדר אצל משפחתו. משנת 1952 שימש במשך כשנתיים כקצין עיתונות ודובר של משטרת ישראל. עבר לתפקיד דובר תיאטרון "הבימה", שבו הועלה המחזה שלו "בערבות הנגב" שזכה להצלחה חסרת תקדים וטילטל בזמנו את המדינה.

בשנת 1957 הקים את תיאטרון "סדן" באולם קולנוע מוגרבי בתל אביב, וניהל אותו. כוונתו הייתה להקים תיאטרון למחזאות מקורית בלבד. התיאטרון לא הצליח כלכלית, פשט רגל ונסגר. בשנת 1959 עבר לארצות הברית, על מנת לעבוד שם לכיסוי גרעון התיאטרון, שם התפרסם ברומן של כחצי שנה עם מרילין מונרו. הוא עסק שם בעיסוקים שונים למחייתו, ובמקביל כתב את הרומן שנחשב בעיניו הטוב ביותר מבין יצירותיו - "יהודה איש קריות", שיצא לאור בהוצאת סנט מרטין פרס, וקיבל ביקורות משובחות שם בעת הופעתו.

איש המוסד צבי אלדובי שכנע את מוסינזון להצטרף אליו כדי ללכוד את הפושע הנאצי מרטין בורמן. השניים נסעו לאירופה ושם נודע להם שלאון דגרל (פוליטיקאי בלגי ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה ועמד בראש הלגיון הוולוני ונהנה מחופש תחת שלטונו של פרנקו) נמצא בעיר סביליה ויודע את מקום הימצאו, אך השניים נתפסו ונחקרו על ידי המשטרה הספרדית וגורשו.

בתחילת שנת 1965 חזר להתגורר בישראל. בשנות חייו האחרונות החל לפתח מספר המצאות שלא זכו להצלחה מיוחדת אך הסבו לו הנאה עצומה בעצם העיסוק בהם. אחת מהן, להפקת אנרגיה מגלי-הים, זכתה להערכה רבה בין המומחים לנושא ואף זכתה למענק ציבורי לצורך פיתוחה. מוסינזון אהב יותר את העיסוק המרתק והדמיון בתהליך ההמצאה מאשר העסוק הכלכלי והמשיך הלאה.

יגאל מוסינזון נפטר ב-כ' באייר תשנ"ד - 1994 ונקבר בבית העלמין ירקון. להנצחתו נקראו על שמו כיכר בחיפה, גינה בהרצליה, ורחובות בתל אביב, באור עקיבא, בראשון לציון, בנתניה, בפתח תקווה ועוד.

בשנים 2013–2014 הועלה מחדש ביוזמת אלמנתו ומנהלת עזבונו, חנה מוסינזון, המחזמר "קזבלן" בתיאטרון הקאמרי. ההפקה זכתה להצלחה גדולה של כ-400 הצגות וכמו כן הוציאה מחדש בהצלחה גדולה ביחד עם בתם, רנן מוסינזון, את ספרי "חסמבה", שזכו בהוצאה מחודשת זו ב"ספר פלטינה" כשעברו את מכירת 100,000 הספרים. כמו כן העלו השתיים סדרת טלוויזיה "חסמבה דור 3", שזכתה גם היא להצלחה.

ב-2022 יצא סרטו התיעודי של אבי וייסבלאי המציג את סיפור חייו של מוסינזון.

משפחתו

יגאל מוסינזון נישא ארבע פעמים. מאשתו הראשונה שלה נישא בגיל 20, נולד בנו אביטל, ממקימי הטלוויזיה הישראלית, נספח תרבות בהודו ומנהל תיאטרון ירושלים. מאשתו השנייה, אסתר, נולדו בניו עידו וחומי. בנו עידו, שנהרג במלחמת יום הכיפורים, היה שחקן בתיאטרון הקאמרי. מאשתו השלישית, דוריס (לבית סורוקה), נולד בנו יוני. אשתו הרביעית, שאותה הכיר בשנת 1966, חנה לבית מישקינסקי, שלה היה נשוי קרוב ל-30 שנה, עד פטירתו, היא אמנית יוצרת ומורה לאמנות. לזוג נולדו שני ילדים - רנן מוסינזון פעילה חברתית ואשת תקשורת, ושחקן הכדורסל ומפיק סרטי הפורנוגרפיה גילי מוסינזון.

אחד מאחיו של יגאל מוסינזון היה הסופר חבר קיבוץ נען משה מוסנזון ואחייניותיו, בנותיו של משה מוסנזון, הן סופרת הילדים דבורה עומר והמשוררת והפרסומאית ורד מוסנזון. אחיינו, בן אחיו ישראל, הוא הסופר עמוס מוסנזון.

פרסים בהם זכה

• פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, 1983
• פרס אוסישקין על הרומן "דרך גבר"
• פרס כינור דוד על המחזמר ״קזבלן״. (המחזמר נכתב על ידו עפ'י מחזה מפרי עטו שהועלה ב-1954 בתיאטרון הקאמרי).
• פרס קליבלנד (Cleveland Prize) על המחזה "קמביזס".

כסופר וכמחזאי

מוסינזון החל לפרסם בחוברות "ילקוט הרעים", שיצאו לאור בין השנים 1942 ו-1946. קובץ סיפוריו הראשון "אפורים כשק" (1946) (שכותרתו לקוחה משיר של נתן אלתרמן "...תן לי שנאה אפורה כשק...") עסק בחיי הקיבוץ. מחזהו "בערבות הנגב" עוסק בתקופת מלחמת העצמאות, רקע המחזה הוא קיבוץ דמיוני בשם בקעת יואב שמנסה להתגונן נואשות בפני הפולש המצרי. המחזה עורר סערה כשהוצג בתיאטרון "הבימה" ב-1949, משום שראשי הצבא במחזה תמכו בנסיגה מהקיבוץ.

רומן שלו, שעורר שערורייה גדולה, היה "דרך גבר". רומן זה עסק בפרטי חיים אינטימיים בקיבוץ, והפכו אותו לדמות שנויה במחלוקת הן בכתיבתו והן באישיותו. מחזותיו "אלדורדו" ו"קזבלן" זכו להצלחה במיוחד הודות לגלגוליהם: "אלדורדו" הפך לסרט קולנוע מצליח בכיכובה של גילה אלמגור, ו"קזבלן" הפך למחזמר מצליח בכיכובו של יהורם גאון, שאותו הפיק גיורא גודיק בקולנוע אלהמברה. לאחר מכן הופקה גם גרסה קולנועית מצליחה מאוד למחזה, בבימויו של מנחם גולן ובכיכובו של גאון. גיבורו של "קזבלן" הוא ישראלי ממוצא מזרחי, והרקע לעלילה הוא "השטח הגדול" ביפו. כיום, נמתחת לעיתים ביקורת על הדרך שבה מוצגים המזרחים בסרט.

מחזה נוסף של מוסינזון שעורר שערורייה הוא "זרוק אותו לכלבים", אשר עוסק בכוחה של העיתונות, ונטייתה לחדור לתחום צנעת הפרט. המחזה הועלה בשנת 1958 בתיאטרון "הבימה" בבימויו של פיטר פריי. המחזה היה על אודות עיתונאי (מישא אשרוב) המפרסם דבר דיבה על טוהר המידות של קבלן בניין (אהרן מסקין) וגורם לו לנזק תדמיתי ולפגיעה בפרנסתו, והקבלן מחליט להשיב מלחמה שערה בעזרת בנו הצנחן (יוסי בנאי). בעקבות הצגת המחזה התחוללה מהומה בעיתונות, נכתב כי המחזה הוא מחזה "מוזמן" המציג עיתון בצלמו של "העולם הזה" ועיתונאי שהוא בן דמותו של אורי אבנרי. הדבר קיבל תוקף מכך שראש הממשלה דוד בן-גוריון, שלא היה ידוע כחובב תיאטרון, נוכח באופן מוחצן ומתוקשר בהצגת הבכורה ב-15 בינואר 1958. "העולם הזה" לא נותר חייב והקדיש גיליון שלם לדמותו של יגאל מוסינזון, שתואר כגרפומן ספרותי, פחדן כרוני אשר במלחמת העצמאות ניצל את תפקידו כקצין תרבות חטיבתי כדי להימנע מלהשתתף בכל פעולה קרבית, ונשאר במפקדה העורפית יחד עם בנות המפקדה, בכל עת שחבריו יצאו לפעולה. את שובו של מוסינזון לישראל, לאחר מלחמת סיני, משהות של שנים אחדות בארצות הברית, תיאר זאת "העולם הזה" במילים: "לאחר שחלפה סכנת ההפצצות שב לארץ". העיתון הרבה בתיאורים מתחום חיי הנישואין שלו וחייו האינטימיים.

חסמבה

ערך מורחב – חסמבה

יגאל מוסינזון מזוהה בציבור הרחב עם סדרת ספרי הילדים "חסמבה", יותר מאשר עם יצירותיו הרציניות ועטורות הפרסים. את סדרת ספרי חסמבה החל לכתוב ב-1952 והמשיך לכותבה עד סוף ימיו. עלילות שני ספרי חסמבה הראשונים פורסמו לראשונה בהמשכים ב"משמר לילדים". כמעט מדי שנה נוסף לסדרה ספר חדש. את רעיון כתיבת חסמבה קיבל מוסינזון כאשר ראה את ילדיו קוראים ספרי עלילה מתורגמים מלשונות זרות. אז הוא התפאר בפניהם שהוא מסוגל ליצור סדרה מקורית על נוער עברי, שלא תפול מהסדרות הזרות. אכן, השמות ירון זהבי (מפקד חסמבה), תמר (סגניתו) ודמויות אחרות בחבורה, כגון אהוד השמן, מנשה התימני, ועוזי הרזה, הפכו לחלק מהווי חייהם של ילדי ישראל. אפילו האנשים "הרעים" בהם נלחמה חסמבה, השודד אלימלך זורקין ואחיו התאומים, הפכו לדמויות מוכרות בישראל. הרבה ילדים בארץ קרואים בשמות ירון ותמר על שם גיבוריו. (השדרן ירון פאר למשל) ו-4 דורות גדלו עליהם עד כה.

מוסינזון המשיך בכתיבת הסדרה עשרות שנים. בשלב מסוים, נאלץ לשבץ דמויות מחליפות לירון המפקד וחבורתו, משום שהן גדלו במשך עשרות השנים שבהן נכתבה הסדרה.

חסמבה הפכה לנושא לשני סרטים, מחזות-זמר וסדרות טלוויזיה מפורסמות. בסרט "חסמבה ונערי ההפקר" משחק שלמה ארצי את ירון זהבי, וזאב רווח את תפקיד השודד אלימלך זורקין. בסרט "חסמבה ושודדי הסוסים" משנות השמונים מופיעים מוסינזון עצמו בסוף הסרט בדמות קצין משטרה (כפי שהיה כששימש דובר המשטרה) ושני ילדיו, רנן וגיל.

ספרי חסמבה הראשונים אוירו על ידי הצייר שמואל כץ. הדמויות האופייניות שיצר כץ לכל אחד מילדי החבורה המשיכו ללוות גם את יתר הספרים (44 במספר, 1992-1952) על ידי הארכיטקט גיורא רוטמן.

יצירותיו של מוסינזון

ערך מורחב – ביבליוגרפיה של יגאל מוסינזון

לקריאה נוספת

• משה דקל, דרכי השיח במחזותיו של יגאל מוסינזון, ירושלים: מאסף לדברי ספרות 9–10, 1975, עמ' 315–323.
• אביבה מהלו, וכי עירום אתה?! אמת ומיתוס בספרות דור הפלמ"ח, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, 2008, עמ' 74–78, 133-124.
• גרשון שקד, "דרך גבר: על יצירתו הספרותית של יגאל מוסינזון", מחקרי ירושלים בספרות עברית יב, 1990, עמ' 223–251. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• מוטי זעירא, חסמבה בערבות הנגב, יגאל מוסינזון: סיפור חיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2021.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יגאל מוסינזון בוויקישיתוף

• כתבי יגאל מוסינזון בפרויקט בן-יהודה
• רשימת הפרסומים של יגאל מוסינזון, בקטלוג הספרייה הלאומית
• יגאל מוסינזון, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• יגאל מוסינזון, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
• יגאל מוסינזון, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
• הספרים של יגאל מוסינזון, באתר "סימניה"
• דוד תדהר (עורך), "יגאל מוסינזון", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יז (1968), עמ' 5206
• יגאל מוסינזון, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• גיא שרמן, טירוף מוחלט בהחלט: חייו הפרועים של יוצר חסמבה, באתר "ידיעות אחרונות", 23 בדצמבר 2017
• חיים שכאלה עם יגאל מוסינזון, הערוץ הראשון, 1977
• עופר אדרת, האיש שהכה את טרזן ומצא אקזוטיקה ברחובות תל אביב, באתר הארץ, 7 במרץ 2022
• יגאל מוסינזון, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
• יגאל מוסינזון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• יגאל מוסינזון, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
• יגאל מוסינזון, באתר ספר הקולנוע הישראלי
• יגאל מוסינזון, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
• יגאל מוסינזון, דף שער בספרייה הלאומית
• יגאל מוסינזון, בלקסיקון הספרות העברית החדשה

• קרן הבר, איך מציירים מערה חשמלית? מאייר ספרי חסמב"ה מספר על יגאל מוסינזון, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 11 באוגוסט 2022
• זיוה שמיר, "באפור וצבעי זיקוקין", על יגאל מוסינזון, "אפורים כשק", מעריב, 24 ביוני 1977