יוסף קסטיין
 | |
| לידה |
6 באוקטובר 1890 ברמן, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
1946 (בגיל 55 בערך) חיפה, פלשתינה (א"י) |
| מדינה |
גרמניה |
| שפות היצירה |
גרמנית |
  | |
יוסף קַסטיין (בגרמנית: Josef Kastein; במקור יוליוס קָצֶנשטיין (Julius Katzenstein); 6 באוקטובר 1890, ברמן, גרמניה – י"ד בסיוון תש"ו, 13 ביוני 1946, חיפה) היה סופר, ביוגרף, היסטוריון, משורר ועיתונאי יהודי גרמני-ארץ-ישראלי, עורך דין במקצועו. נודע במונוגרפיות שחיבר על דמויות מפתח בהיסטוריה היהודית ובספרו הגדול "תולדות האומה הישראלית" (Eine Geschichte der Juden; 1931).
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קסטיין נולד בסתיו 1890 בעיר בּרֶמֶן שבצפון-מערב הקיסרות הגרמנית, בן לאברהם קצנשטיין. בנעוריו פיתח תודעה יהודית ציונית.
לאחר שלמד משפטים וכלכלה, עבד כעורך דין בעיר הסמוכה בּרֶמֶרהאפֶן. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הגרמני כקצין תותחנים. בשנת 1917 קיבל תואר דוקטור למשפטים מאוניברסיטת גרייפסוואלד (Greifswald) על דיסרטציה שכותרתה "על טבעו המשפטי של השותף השקט של הקודקס המסחרי (Ueber die rechtliche Natur der stillen Gesellschaft des HGB).
באותה תקופה החל לפרסם את יצירותיו הספרותיות. ביכורי יצירתו היו קובץ שירים (1918) והמחזה "פועלים" (Arbeiter; 1921). כבר את ספרו הראשון הוציא בשם העט "יוסף קסטיין", שאימץ כשמו.
המשיך לעבוד כעורך דין. פרסם בכתבי העת של התקופה, ובמיוחד בירחון Der Jude ('היהודי') שערך מרטין בובר וראה אור בהוצאת לוויט (Löwit) (שבה גם ראה אור ספרו הראשון של קסטיין, כמו גם מרבית הספרים שפרסם לאחר עלייתו לארץ ישראל).
בשנת 1927 היגר לעיירת התיירות אסקונה (Ascona) שבשווייץ, והתגורר ברובע מוֹשייה (Moscia). בתקופה זו החל להתמקד בתולדות עם ישראל, ואת תובנות ביטא בספרות בדיונית על תופעות ודמויות היסטוריות. לאחר שפרסם ב-1927 שני רומנים, הופיעה ב-1930 מונוגרפיה פרי עטו על שבתי צבי בהוצאת רובולט (Rowohlt) בברלין, שזכתה להצלחה ותורגמה תוך זמן קצר לאנגלית ולעברית וכעבור מספר שנים לספרדית.
להזמנת ההוצאה חיבר את ספרו הגדול "תולדות היהודים" (Geschichte der Juden; 1931), שהקנה לו שם, הופיע בכמה הדפסות נוספות ותורגם לאנגלית, להולנדית, לאיטלקית, לעברית ("תולדות האומה הישראלית") ולספרדית. זהו אולי ספרו הידוע ביותר. הספר נכתב בגישה היסטוריוסופית מקורית. העיתונאי הגרמני-ישראלי שלום בן-חורין תיאר אותו כ"היסטוריון של הנפש היהודית". במרוצת שנות ה-30 היה לסופר בינלאומי נודע. הוא פרסם מונוגרפיות נוספות, על אוריאל אקוסטה (1932) וזיסקינד מטרימברג (1934).
ב-1934, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, הוחרמו ספריו בגרמניה. בסוף אותה שנה עלה לארץ ישראל. בארץ נישא למרגרטה פוגל (Margarethe Vogl), שעִברתה את שמה לשולמית. בקיץ 1939 שהתה אשתו בווינה, במהלך חופשת מולדת, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר לא הורשתה לשוב לארץ ישראל, ולבסוף נאלצה לנסוע לניו יורק. בני הזוג לא שבו לראות זה את זה. ניסיונותיו של קסטיין להגר לארצות הברית גם הוא, עלו בתוהו. אשתו נפטרה בניו יורק ב-1983. אמו גורשה ב-1942 לטרזיינשטט, ושם נספתה.
בארץ ישראל הוסיף לכתוב ולפרסם ספרים בגרמנית, כיתר הסופרים הגרמנים הגולים. ב-1935 הופיעו ספריו "היהודים בגרמניה" (Juden in Deutschland), שתורגם לאנגלית, ו"רה-אוריינטציה יהודית" (Jüdische Neuorientierung), וב-1937 ראה אור "ירושלים: סיפורה של ארץ" (Jerusalem: die geschichte eines landes) הוא המשיך לפרסם מונוגרפיות: על הורדוס (1936)[1] ועל הנביא ירמיהו (1938). ב-1942 ראתה אור "נובלה ארצישראלית" (Eine palaestinensische Novelle), שתורמה לספרדית.
בנוסף למד עברית על בוריה, עד שעלה בידו להרצות ולכתוב מאמרים בשפה זו. כתב ב"הארץ" על סוגיות ביישוב ובציונות. ספרו "מדות וערכים: שלש מסות" ראה אור במקביל בעברית ובגרמנית בשנה שלאחר מותו.
שנה וחצי לפני מותו כיהן כמנהל מחלקת ההסברה בטכניון, אך נאלץ להתפטר בשל היותו חולה בשחפת. נפטר משחפת ב-1946 בביתו שבהר הכרמל, בן 55 במותו. הניח שני בנים: יוסף אלכסנדר קסטיין וגבריאל קסטיין[2][3].
ב-1983 נתרם למכון ליאו בק עיזבונם של יוסף ושולמית קסטיין[4], ובו מכתביו של קסטיין לאשתו ובהם דברי שירה; כתבי יד של קסטיין; זיכרונותיו; ותכתובות של אשתו עם מוציאים לאור ואישים אחרים, בהם אלפרד דראייר (Dreyer), שכיהן כמזכירו של קסטיין ופרסם בשנות ה-70 וה-80 מספר מאמרים עליו ועל יצירתו, פרידריך גלבה (Glaebe) ונחום גלָאצֶר[5].
ב-2004 פורסמו זיכרונותיו מעזבונו (בגרמנית), בשם "מה פירוש להיות יהודי: יַלדוּת בברמן".
ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוסף קאסטיין, מדות וערכים: שלש מסות; מבוא מאת עזריאל קרליבך, תל אביב: אולימפיה : מ’ פויכטונגר, תש"ז. (הופיע גם בגרמנית)
- Logos und Pan: eine Liederkette aus unserem Leben, Berlin: R. Loewit, 1918. (שירה)
- Arbeiter: eine dramatische Szene, Berlin: Jüdischer Verlag, 1921. (דרמה)
- Die Brücke: Novellen, Berlin: A. Juncker Verlag, 1922.
- Pik Adam: Roman, Berlin : Th. Knaur Nachf., 1927.
- Melchior: Ein hanseatischer Kaufmannsroman, Bremen: Friesen-Verlag, 1927.
- Sabbatai Zewi: der Messias von Ismir, Berlin: E. Rowohlt, 1930.
- Eine Geschichte der Juden, Berlin: E. Rowohlt, 1931.
- Uriel da Costa, oder, Die Tragödie der Gesinnung, Berlin: Rowohlt, 1932.
- Süsskind von Trimberg, oder, Die Tragödie der Heimatlosigkeit, Jerusalem: Palestine Pub. Co., 1934.
- Juden in Deutschland, Wien: Löwit, 1935.
- Jüdische Neuorientierung, Wien: R. Löwit, 1935.
- "Theodor Herzl: das Erlebnis des jüdischen Menschen", Wien: R. Löwit (Ring-Schriften), 1935.
- Herodes: die Geschichte eines fremden Königs, Wien: R. Löwit, 1936.
- Jerusalem: die geschichte eines landes, Wien - Jerusalem: R. Löwit, 1937.
- Jeremias: der Bericht vom Schicksal einer Idee, Wien - Jerusalem: R. Löwit, 1938.
- Eine palästinensische Novelle, Haifa: "Oth" Co-operative Printing Press, 1942.
- Wege und Irrwege: drei Essays zur Kultur der Gegenwart, Tel-Aviv: Edition Olympia, [1947?].
זיכרונותיו:
- Josef Kastein, Was es heißt, Jude zu sein: eine Kindheit in Bremen; herausgegeben von Jürgen Dierking und Johann-Günther König für "Erinnern für die Zukunft e.V.", Bremen: Edition Temmen (Schriftenreihe Erinnern für die Zukunft), 2004.
בתרגום לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שבתי צבי: המשיח מאיזמיר תרגם מגרמנית י"ל ברוך, 3 כרכים, תל אביב: אמנות ('ספריה לכל'), תרצ"ג.
- יוסף קסטין, תולדות האומה הישראלית; תרגם מגרמנית י"ל ברוך, 2 כרכים, תל אביב: דביר, תרצ"ח–תרצ"ט. (התוכן: כרך א: חלק א. מזמן התהוותה של מלכות אלהים עד לתקופת השלטון של חוק התורה; חלק ב. מן הפגישה עם היוונים עד הפגישה עם הנצרות; חלק ג. מזמן הגלות בארץ ישראל עד היישוב בארצות המערב. כרך ב: חלק ד. מן התקופה ההישפנית עד הגירוש מארצות המערב; חלק ה. מתקופת היישוב בארצות המזרח עד תקופת המשבר בחיי העם היהודי; חלק ו. מתקופת המלחמה לשווי זכויות עד תקופת התחיה היהודית.)
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Schalom Ben-Chorin, 'Josef Kastein, der Historiker der jüdischen Seele'. Zum 30. Todestag am 13. Juni 1976, in: Israel-Nachrichten, 11. Juni 1976, p. 9.
- Alfred Dreyer, 'Josef Kastein: Rückkehr zum Judentum,' Emuna/Israel Forum 5/6 (1976), 18-31.
- Alfred Dreyer, 'Josef Kastein, ein juedischer Schriftsteller, (1890-1946): die Bremer Jahre,' Bremisches Jahrbuch 58 (1980), 93-144.
- Alfred Dreyer, 'Joseph Kastein - schöpferische Jahre in der Schweiz,' Bulletin des Leo Baeck Instituts 60 (1981), 21-50.
- Alfred Dreyer, 'Josef Kastein: Entscheidung für Erez Israel,' Bulletin des Leo Baeck Instituts 66 (1983), 23-51.
ביבליוגרפיה:
- Alfred Dreyer, 'Josef Kastein (1890-1946): Bibliographie', Bulletin des Leo Baeck Instituts 71 (1985), 35-56.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רשימת הפרסומים של יוסף קסטיין, בקטלוג הספרייה הלאומית
- יוסף קסטיין באתר WorldCat Identities
- יוסף קסטיין בקטלוג הספרייה הלאומית של גרמניה
- דוד תדהר (עורך), "ד"ר יוסף קסטיין (קצנשטיין)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יא (1961), עמ' 3817
- ש. שווארץ, הביתה! (בעית יהודי גרמניה בהארתו של קאסטיין), דואר היום, 23 באוקטובר 1934 (על "יהודים בגרמניה", שיצא בתרגום אנגלי)
- ד. קמחי, שיחות על ספרות ועל ספרים, דואר היום, 3 בינואר 1936 (על "כריסטוף קולומבוס" של יעקב וסרמן ו"שבתי צבי" של קסטיין)
- ג. ק., ד"ר יוסף קסטין, דבר, 14 ביוני 1946 (נקרולוג)
יוסף קסטין (1890-1946), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ על הספר ראו: מכס מאיר, שתי ביוגרפיות, דבר, 17 ביולי 1936.
- ^ ג. ק., ד"ר יוסף קסטין, דבר, 14 ביוני 1946
- ^ בבית משפט השלום של חיפה, משמר, 13 בספטמבר 1946
- ^ באתר ארכיון האינטרנט
- ^ 'Josef Kastein and Shulamith Kastein: 1935-1982', in: Fred Grubel, in cooperation with Alan S. Divack [et al.] (ed.), Catalog of the archival collections: Leo Baeck Institute New York, Tübingen: J. C. B. Mohr (P. Siebeck) (Schriftenreihe wissenschaftlicher Abhandlungen des Leo Baeck Instituts), 1990, p. 74.