כנסיות צ'ילואה
 | |||
| כנסיית אצ'או | |||
 אתר מורשת עולמית | |||
|---|---|---|---|
| |||
| מידע כללי | |||
| סוג |
קבוצת מבנים  | ||
| מיקום |
Chiloé Province | ||
| מדינה |
 צ'ילה | ||
| הקמה ובנייה | |||
| חומרי בנייה |
עץ | ||
| סגנון אדריכלי |
Chilotan architecture | ||
| קואורדינטות | 42°30′00″S 73°46′00″W / 42.5°S 73.766666666667°W | ||
 | |||
  | |||
כנסיות צ'ילואה בצ'ילה הן מבנים חשובים מבחינה אדריכלית. הכנסיות נבנו רק מעצים מקומיים באי הידוע בשל מזג האוויר הלח והקשה השורר בו.
הכנסיות נבנו במהלך המאה ה-18 והמאה ה-19 כאשר האי צ'ילואה היה שייך לאימפריה הספרדית, והן מהוות את פסגת ההתפתחות של השילוב בין התרבות הישועית האירופית לבין ילידי המקום ומסורותיהם.
בשנת 2000 העניק אונסק"ו לכנסיות מעמד של אתר מורשת עולמית.
תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארכיפלג צ'ילואה משתרע מתעלת צ'אקאו עד למפרץ קורקובדו. האי הגדול ביותר הוא אילה גרנדה דה צ'ילואה שבו מתגוררת רוב האוכלוסייה (כ-100,000 תושבים). בין אילה גרנדה ליבשת נמצאים כמאתיים איים, ורובם קטנים מאוד; על 50 איים מתוך קבוצה זו מתגוררים בסך הכל 18,000 תושבים.
ארבע-עשרה כנסיות הוכרו על ידי אונסק"ו: אצ'או, קווינצ'או, קסטרו, רילאן, נרקון, אלדאצ'ילדו, איצ'ואק, דטיף, ויליפולי, צ'ונצ'י, טנאון, קולו, סאן חואן ודלקאווה.
הכנסיות בצ'ילואה ממוקמות ליד החוף מול הטיילת. בחלק מהמקרים (אצ'או, דלקאווה) המקום התפתח לכיכר עירונית גדולה, ואילו במקרים אחרים היה מדובר בחלל פתוח המוקף על ידי גדר או עצים (קווינצ'או). גודל הכנסייה נקבע לפי חשיבות הפסטיבלים הדתיים שהתקיימו לידה.
הכנסיות הן מבנים בעלי נפח גדול וגג משופע. המאפיין הבולט ביותר של הכנסיות הוא המגדל החזיתי בצד הפונה אל הטיילת. המגדל בנוי מאכסדרת כניסה, קיר שבראשו גמלונים, והמגדל עצמו. המגדל שימש כאלמנט דתי וכנקודת איתות עבור מלחים. רוב המגדלים הם דו או תלת-קומתיים, והם בנויים בצורת משושה או מתומן על מנת להפחית את התנגדות הרוח. רק בכנסייה בטנאון יש מגדלי משנה קטנים ליד המגדל הראשי. הכנסיות הפכו למוקד ההתפתחות העירונית בקהילות הללו.
האכסדרה היא מאפיין נפוץ של כנסיות עתיקות, אך היא אינה קיימת באלו שנבנו במאה ה-20. המבנה הכללי של האכסדרה הוא עמודים וקשתות או משקופים, כאשר אופי האלמנטים האדריכליים משתנה מאכסדרה לאכסדרה. חלקים מכנסיות ויליפולי, דאלאצ'אואה וטנאון נבנו לפי יחס הזהב.
הכנסיות בנויות לפי תוכנית בסיסית של בזיליקה עם שלושה מזבחות, כאשר רק אחד צמוד לקיר האחורי. המזבחות מופרדים על ידי עמודי עץ הנמצאים על כנים מאבן; עמודי העץ תומכים בכלונס גדול. ברוב הכנסיות הספינה הראשית היא קמורה, ולמסדרונות הצדדיים יש גגות שטוחים. הדוגמאות החריגות הן רילאן עם חורי האוורור ואצא'ו עם התקרה המחולקת למקטעים. כנסיית רילאן הושפעה מהאדריכלות הגותית, ובכנסיות האחרות בצ'ילואה ניתן לזהות את ההשפעה של סגנונות אדריכליים אחרים – הקלאסי בצ'ונצ'י, רנסאנס בנרקון והבארוק באצ'או. בכל הכנסיות יש דוגמאות לאומנות של בני הצ'ילוטה.
במהלך ארבע מאות השנים שמאז בנייתן לא חל שינוי במאפייני הצורה והחומרים של הכנסיות שהם המבנה הראשי בנוי מעץ ברוש, הקורה העליונה והקורה האופקית מחוזקת על ידי מבנים אלכסוניים. הגג הבנוי בזווית של 45º וגם הוא עשוי מברוש ומכוסה ברעפים. הקשת והתקרה מופרדים מהגג. הרצפה בכל קומה עשויה מקורות עץ.
בכנסיות יש עיטורים רבים ומגוונים. בחלק החיצוני של הכנסיות העיטורים נמצאים על הדלתות מצופות העץ ובצורה, מספר ותדירות של שדירת קשתות על קיר הגמלונים. החלונות בנויים במגוון צורות וגדלים. החלק הפנימי של הכנסיות מאופיין בעבודות של אמנות עץ על העמודים והקשתות המקשרות ביניהם וכן על קישוטי המזבח. במקום יש דוגמאות לאיקונינים מקומיים, וניתן למצוא דוגמאות שלהן בקוסקו, לימה וספרד. הציורים הם חלק חשוב בקישוט של הכנסיות: בדלקאווה הציורים מחקים שיש, ואילו בצ'ונצ'י התקרה המקומרת צבועה בכחול עם כוכבים לבנים.
הכנסייה המפוארת ביותר היא כנסיית אצ'או שבה החלק הפנימי המפואר הבנוי בסגנון הבארוק עומד בניגוד לחלק החיצוני. המסדרונות מקושרים במוטיבים צבועים ומגולפים המופיעים גם על המזבח; העמודים בנויים בסגנון שלמה וניתן למצוא דוגמאות רבות של מוטיבים צמחיים בסגנון הבארוק. קישוטי המזבח נחשבים לדוגמה טובה לאמנות דתית.
כל הכנסיות נבנו בהתאמה לתנאי הסביבה הטבעית שבה הן שוכנות. הכנסיות בנויות על מורדות הגבעה ומוגבהות מהקרקע כך שהן לא סובלות משיטפונות בזמן גשם כבד, הצד הצפוני של הכנסיות מוגן מפני סערות שבדרך כלל מגיעות מכיוון זה, והן מבנים סגורים לחלוטין ומוגנים מפני רוח וגשם שנפוצים מאוד באזור זה.
היסטוריה מקומית של הנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אורח החיים של תושבי ארכיפלג צ'ילואה במאה ה-16 היה שקט, והתבסס בעיקר על כלכלת חוואות ודיג. באמצע המאה ה-16 הארכיפלג התגלה על ידי נווטים ספרדים, אך ההתיישבות הראשונה במקום הוקמה רק ב-1567 כאשר מרטין רואיז דה גמבואה הקים את הערים סנטיאגו דה קסטרו וצ'אקאו על האי הגדול של צ'ילואה.
הספרדים ראו בתושבים ילידי המקום אנשים מתונים ומסבירי פנים. שיטת האנקומיינדה יושמה בצ'ילואה, והתושבים ילידי המקום שילמו מס למלכי ספרד באמצעות עבודה עבור המתיישבים בתמורה למזון והדרכה דתית. מדי פעם הילידים התקוממו, כאשר המקרה המשמעותי ביותר היה ב-1712. מהומות אלה היו על רקע היחס הנוקשה שתושבי המקום קיבלו מהשליטים הספרדיים, שהאשימו את הישועים בכך שנתנו השראה להתקוממויות שדוכאו ביד קשה.
ביחד עם המתיישבים הראשונים הגיעו גם מיסיונרים ממסדר הפרנציסקנים וממסדר גבירת הרחמים. לאחר שנציגים מטעמם הגיעו לביקור במקום ב-1608, הישועים שלחו לצ'ילואה כמה מחברי המסדר על מנת שאלה יתחילו בתהליך אוונגליזציה. בסופו של התהליך הזה נבנו הכנסיות שהוכרזו כאתר מורשת עולמית.
האסטרטגיה של הישועים התבטאה באמצעות מיסיונים ניידים. במהלך השנה נדדו קבוצות של ישועים ברחבי האי שמקורן היה במכללה הישועית בקסטרו. הישועים שהו בכל יישוב במשך ימים ספורים לפי תוכנית שנקבעה מראש; ברוב המקרים המיסיונים הוקמו במרחק קצר מהחוף על מנת לאפשר לישועים להגיע לשם באמצעות שיט בסירה. בתקופה שלאחר הקמתם המיסיונים לא היו מאוכלסים באופן קבוע, אך במהלך הזמן הישועים החלו לבנות קפלות ומבני מגורים עבור חברי המסדר שלהם. מבנים אלו הוקמו בסיוע האוכלוסייה המקומית תוך שימוש בחומרים ושיטות מקומיות. הישועים מינו מנהיג לא דתי מקרב המשפחות הבכירות בכל מקום שאליו הגיעו, ותפקידו של אדם זה היה לדאוג לכנסייה, לבית הקברות הסמוך אליה ולצרכים הרוחניים של הקהילה. עד לסוף המאה ה-19 הוקמו למעלה מ-100 כנסיות, ומתוכן שרדו כ-60.
תושבי צ'ילואה סבלו מהטרדות של שודדי ים במהלך המאה ה-17, והספרדים שחיו בערים החלו לנטוש אותן בהדרגה עבור מגורים בטוחים יותר באזורי הכפר. תוך כדי המעבר הזה הם השתלטו בהדרגה על אדמותיהם של ילידי המקום, והגדילו את העירוב הגזעי והתרבותי בין שתי הקבוצות האתניות. קבוצת צ'ילוטה שקיימת עד היום בארכיפלג היא תוצאה של מיזוג זה. התושבים המקומיים אימצו את הנצרות ואילו הספרדים החלו לדבר בשפה מקומית בשם וליצ'ה (שנכחדה מאז) על מנת לשפר את התקשורת בין הקהילות. הספרדים אימצו את דרך החיים של תושבי המקום בכך שהחלו גם הם לעסוק בחקלאות ודיג.
כאשר הישועים גורשו מהמקום ב-1767 מקומם נתפס על ידי הפרנציסקנים, שהשתמשו בתשתית המיסיונים הניידים על מנת להקים תשעה מרכזים אזוריים. מרכזים אלה התפתחו למערכת הקהילתית הנוכחית שהוקמה ב-1840.
למרות המאמץ של השלטון הקולוניאלי הספרדי הערים הפכו לכל היותר למרכזים מנהליים, ובתקופה שבה הסתיים השלטון היו רק 5 עיירות בצ'ילואה, והאזור היה נתון לסמכותו של המשנה למלך של מלכות המשנה של פרו, ולא למושל צ'ילה. חיל המצב התמקם במבצר סאן קרלוס דה אנקוד שהוקם ב-1768.
אוכלוסיית צ'ילואה הייתה נאמנה מאוד למלכי ספרד. כאשר החלו המאבקים למען העצמאות הצ'יליאנית ב-1810, הפכה צ'ילואה למפקדה הספרדית של הכוחות שכבשו חזרה את צ'ילה. גם לאחר הכרזת עצמאותה של צ'ילה ב-1818 נותרה צ'ילואה מובלעת ספרדית ששרדה עוד כשמונה שנים, עד שנכבשה בידי צ'ילה.
צ'ילואה שגשגה במהלך המאה ה-19. ספינות רבות עגנו בנמלים בדרכן דרומה וייצוא העץ הניב רווחים רבים. דבר זה בא לקיצו בשלהי המאה כתוצאה מפתיחתה של תעלת פנמה וניצול היתר של משאבי האי. במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20 היו בעיות כלכליות משמעותיות בחקלאות ובגידול הבהמות. כתוצאה מכך היגרו בני הצ'ילוטה לפטגוניה ואזור מצר מגלן שבדרום.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
 |
|---|