לאה גרונדיג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לאה גרונדיג
Lea Grundig
לידה 23 במרץ 1906
דרזדן, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 10 באוקטובר 1977 (בגיל 71)
הים התיכון, ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Lea Langer עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה היידפריידהוף, דרזדן עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אקדמיית דרזדן לאמנות יפה עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה רישום, תחריט עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה מסדר קרל מרקס
הפרס הלאומי של מזרח גרמניה
מדליית קלרה צטקין עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג האנס גרונדיג (192811 בספטמבר 1958) עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
לאה גרונדיג בחיפה - 1942

לאה גרוּנדיגגרמנית: Lea Grundig; שם נעוריה: לנגר (Langer‏); 23 במרץ 190610 באוקטובר 1977) הייתה אמנית רישום ותחריט יהודייה גרמנייה קומוניסטית, שחייתה ופעלה מרבית שנותיה בגרמניה בין שתי מלחמות העולם ובגרמניה המזרחית בתקופת השלטון הקומוניסטי עד מותה.

בתחילת דרכה האמנותית תארה בעבודותיה את חיי הפועלים ופשוטי העם. בסוף העשור השני של המאה העשרים שימשו לה פועלים ומחוסרי עבודה נושא לציור דיוקנאות אותם הכינה בגיר שחור ובפחם. יצירותיה כקומוניסטית פציפיסטית תחת המשטר הנאצי בין השנים 19331939 משקפות את הסבל והיאוש של היהודים והקומוניסטים נרדפי השלטון בתקופת הרייך השלישי לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בין השנים 1940 ו-1949 שהתה גרונדיג בארץ ישראל בה ציירה את נופיה, חיי היום יום בארץ ויצירות המתארות את השואה. גולת הכותרת של עבודותיה העוסקות בשואה היא סדרת רישומים הנקראת "בגיא ההריגה". כמו כן איירה ספרי ילדים רבים שיצאו לאור בארץ ישראל. יצירותיה לאחר ששבה לגרמניה המזרחית ב-1949 משקפות את סבלו של מעמד הפועלים תחת עול המשטר הקומוניסטי.

תולדות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאה גרונדיג נולדה ב-1906 בדרזדן, סקסוניה שבגרמניה למשפחה יהודיית אורתודוקסית אמידה, בתו של סוחר. אביה עסק בייצור רהיטים ואמה בתפירת בגדים. עוד בילדותה התמרדה נגד המסורת האורתודוקסית שנשמרה בבית הוריה. בגיל 14 הצטרפה לתנועת הנוער הציונית "בלאו וייס". "התלהבתי", כתבה לימים באוטוביוגרפיה שלה (בגרמנית[1]): "כאן הוצבה מטרה, כאן ניתנו תשובות לשאלות וכאן מצאתי דרך נעימה לפגוש אנשים, למצוא חברים וידידים. יצאתי מהצרוּת והמוגבלות של משפחתי. שאפנו להגיע לפַּלֶשְׂתִינָה, לבנות את הארץ, להיות לחקלאים או לפועלים".[2] כפי שהעידה לימים, התקופה הקצרה בתנועת הנוער הייתה מהשנים היפות והמאושרות של חייה.

לימודי אמנות והצטרפות למפלגה הקומוניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי גרונדיג, אביה אילץ אותה ללמוד בבית ספר למסחר "כדי שתביא תועלת", אך שאיפתה הייתה להיות ציירת. בסופו של דבר נכנע אביה להפצרותיה, וב-1922 שלח אותה לבית הספר המקצועי לאמנויות בדרזדן. משם המשיכה את לימודיה בבית הספר לאמנות "דֶר וֶג" (Der Weg, הדרך). מ-1924 עד 1926 למדה גרונדיג באקדמיה לאמנויות ומלאכות (Kunstgewerbeakademie) בדרזדן והשתתפה בכתת אמן של אוטו גוסמן, שם התחברה אל הציירים אוטו דיקס, וילהלם לכניט, אוטו גריבל והאנס גרונדיג (אנ'), שעתיד היה להיות בעלה. ב-1926 הצטרפה ביחד עם האנס גרונדיג וסטודנטים נוספים מהאקדמיה למפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD). מאוחר יותר, בשנת 1929 (לאחר נישואיהם), נמנו האנס ולאה עם מייסדיה ופעיליה הפוליטיים של התאחדות האמנים החזותיים המהפכנים של גרמניה (Asso, בראשי תיבות: ARBKD) בדרזדן. הארגון עסק בהכנת והפצת חומרי תעלומה גרפית כגון כרוזים, עלונים ומודעות עבור המפלגה הקומוניסטית.

נישואין להאנס גרונדיג[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאה והאנס רצו להינשא, אך אביה התנגד בתוקף לקשר מאחר שהאנס לא היה יהודי, וכמו כן היה סטודנט עני לציור בעל דעות שמאלניות. בעקבות הצטרפותה של גרונדיג ב-1926 לשלוחת הסטודנטים של המפלגה הקומוניסטית החליט האב לשלוח אותה לסנטוריום לחולי עצבים בהיידלברג. שם, באמצעות טיפול פסיכואנליטי, ציפה שתבריא מאהבתה להאנס ומרעיונותיה המרדניים. על אודות תקופה זו כתבה גרונדיג באוטוביוגרפיה שלה:

היידלברג הפכה לתחנה חשובה ומלאת קונפליקטים בחיי. היה עלי להגן על השקפות העולם החדשות שרכשתי מפני הפסיכואנליזה הפרוידיאנית ולהשתחרר מהתלות הילדותית בהוריי. היה עלי ללמוד לקבל החלטות בעת שהיה זה לא נוח ואף מסוכן, אבל תמיד הרגשתי את האנס לצידי. באותה תקופה כתבנו זה לזו מאות מכתבים וזה עזר לי.[2]

למרות ההתנגדות מצד משפחתה, נישאה גרונדיג להאנס ב-1928. בני הזוג שכרו דירה קטנה וזולה ברובע מגורי פועלים של דרזדן, נוישטט (Neustadt). שם החלה עבודתם האמנותית המשותפת והעשירה. הם התגוררו בבית אחורי, קומה רביעית מתחת לגג. אותו בית דירות ברחוב מלנכתון (Melanchtonstrasse), ביחד עם שני הבתים האחוריים, שקק ילדים; אלה הפכו עתה למודלים שלהם לציור. גרונדיג ציירה אותם בדיו ובמכחול, והאנס לעומתה צייר בעיקר בצבעי שמן. עד מהרה הפך בעלה לאחד מהציירים המשמעותיים של "האובייקטיביות החדשה" (Neue Sachlichkeit, (אנ')) בדרזדן. גם עבודותיה של גרונדיג צוירו בסגנון זה. האנס כתב אודות תקופה זו " היינו עניים מרודים, קצבתנו השבועית כ-12 מארק. לעיתים, במשך חודשים, לא היה באפשרותנו לשלם שכר דירה. לא פעם היינו קרובים להיזרק לרחוב. למרות זאת עבדנו במרץ רב והיינו מאושרים”. בשנת 1930 עבר הזוג גרונדיג להתגורר באזור אחר של דרזדן, רחוב אוסטבאהן (Ostbahnstrasse; נהרס במלחמת העולם השנייה ואינו קיים עוד). נוף של רציפים ומסילות ברזל בחזית המזרחית של בתי הרחוב שימש לסדנאות עבודה לציירים, ועל כן כונה הרחוב "רחוב הציירים".

רדיפה, מאסרים וגירוש מגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, יצאה תקנת חירום "למען הגנת העם הגרמני" שהסמיכה את שר הפנים לאסור אסיפות ופרסומים העלולים לפגוע בביטחון המדינה. ב-28 בפברואר צורף לתקנה חוק לשעת חירום "להגנת האומה מפני האלימות המסוכנת של הקומוניסטים", בטענה שהקומוניסטים הם שהציתו את בניין הרייכסטאג יום קודם לכן. החוק ביטל את חירויות היסוד האזרחיות והוביל להפיכת גרמניה למדינת משטרה, שבה אין לפרט הגנה. אימתם של בני הזוג גרונדיג מפני הגסטפו גברה עם מאסרו של הצייר ג'וני פרידלנדר, שכנם וידידם שהיה אף הוא קומוניסט וחבר ב-Asso. הייתה תקופה שבה יצאו השניים מביתם רק כשהם מחופשים; האנס הרכיב משקפי שמש, חבש מגבעת אמנים גדולה ולבש מכנסי שק, ולאה, כך תיאר זאת, "נראתה כאילו שייכת לארגון כנסייתי".[2] מעתה היה עליהם לנקוט משנה זהירות, מאחר שכל אדם ברחוב עשוי היה להיות מלשין שחיכה להזדמנות להסגיר אנשים לגסטפו. "נזהרנו ובדאגה התבוננו שמא מישהו עוקב אחרינו ברחוב. רק בשעות מסוימות נפגשנו עם חברים, כאשר האוויר נראה נקי",[2] כך כתב האנס באוטוביוגרפיה שלו. גם ביתם לא היה מוגן מחיפושי הגסטפו; בדיעבד, לא זכרו את מספר הביקורים. לאה והאנס סרקו ללא הרף את תכולת הסטודיו לוודא שאין בו חומר מרשיע, ונאלצו להחביא יצירות רבות.

ב-1936 נאסרו בני הזוג עם שובם מביקור בשווייץ, אך שוחררו לאחר מספר ימים. במאי 1938, עקב האשמת הזוג בסיוע לחבר מחתרת להסתתר, שולח האנס למחנה הריכוז זקסנהאוזן ולאה למחנה ראוונסבריק, משם שוחררה בדצמבר 1939 וגורשה לברטיסלאבה (בירת סלובקיה) עם איסור רשמי לשוב אי פעם לגרמניה.

עלייה ושהות בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1940 עלתה לאה גרונדיג על אוניית המעפילים "פאסיפיק" שהפליגה לארץ ישראל מנמל טולצ'אה שברומניה במסגרת ההעפלה שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב'. בסוף נובמבר 1940 הגיעה האונייה לנמל חיפה, לאחר שנתפסה על ידי הבריטים בלב ים. הכוונה לגרש את המעפילים לאי מאוריציוס, שונתה בגלל אסון הפאטריה, וגרונדיג הועברה למחנה המעצר בעתלית, שם שהתה עד ששוחררה באוקטובר 1941. לאה גרונדיג הביאה ארצה את כל עבודותיה ומספר עבודות של הנס בעלה. בתקופת שהותה בעתלית סייעה לרופא המחנה, ד"ר אַווֶרְבָּך (Auerbach), שטיפל בחולי המחנה, רבים מהם חולי שחפת. לאה גרונדיג תיעדה את עבודתו בציוריה, ונרקמה ביניהם ידידות אמיצה שנמשכה עד פטירתו.

לאחר שחרורה עברה לגור בתל אביב. שם חודש הקשר בינה לבין נחום איתין (איתן), מומחה לגלופות דפוס מֶצֶנָט אמנות ואמנים ובנם של רבקה ואהרון איתין מ-66 המשפחות מייסדות תל אביב והם חיו יחד בדירתו כבני זוג. איתן הכיר את גרונדיג עוד בתקופת לימודיו בבית הספר לתעשיית הגלופות בגרמניה, אחרי סיום לימודיו באקדמיה לאמנות של פריז. עם עלייתה של גרונדיג לארץ הוא "סידר" לה סרטיפיקט אצל הבריטים. ב-1946, כשנודע לה שבעלה האנס שרד את המחנות ושב לדרזדן, החליטה לאה גרונדיג לחזור אליו. גרונדיג השאירה אצל איתן את כל ציוריה. מ-1946 עד 1948, שהתה גרונדיג בקיבוץ גבעת חיים (בארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד נותרה סדרת רישומים פרי מכחולה המציגים דימויים מהקיבוץ).[3]

השיבה לגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבריהם של בני הזוג גרונדיג בבית עלמין בדרזדן

בקשתה של גרונדיג לשוב לדרזדן, שעתה הייתה בתחומי גרמניה המזרחית, נתקלה תחילה בסירוב השלטונות הקומוניסטיים בגלל האיסור לחזור אי-פעם לגרמניה שהטילו עליה הנאצים בעת גירושה ב-1939. מסתיו 1948 המתינה בפראג ובאביב 1949 בוטל האיסור וגרונדיג חזרה לדרזדן והתאחדה עם האנס, שכיהן כרקטור באקדמיה לאמנות בדרזדן.

לאחר שובה לגרמניה מונתה גרונדיג לפרופסורית והועמדה בראש קתדרה בבית הספר הגבוה החדש לאמנות יוצרת בדרזדן. בין תלמידיה היה האׂמן הערבי-ישראלי עבד עאבדי, שהתמחה שם בין השנים 19641971. גרונדיג הייתה פעילה גם באגודת האמנים החזותיים, וב-1964 נבחרה לנשיאת האגודה. שני דודנים שלה, מקס (סופר) ויוזף צימרינג (פוליטיקאי), שרדו את השואה וחיו במזרח גרמניה.

לאה גרונדיג נפטרה באוקטובר 1977, בעת הפלגה בים התיכון, בגיל 71. נטמנה בבית העלמין "היידה" (Heidefriedhof) בדרזדן.

שמה של לאה גרונדיג הונצח ברחוב בברלין הקרוי על שמה.

יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאה גרונדיג עם אחדות מיצירותיה בשנת 1955

עבודתה בשיתוף עם הנס גרונדיג[עריכת קוד מקור | עריכה]

1929–1933 (עד עליית הנאצים לשלטון)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפגשה של לאה גרונדיג עם פועלים, מחוסרי עבודה וחבריהם בתקופת המשבר הכלכלי העולמי (1929) שימשו לה נושא לציור פורטרטים שהוכנו בגיר שחור ובפחם. כמו כן תיארה בעבודותיה את חיי העוני של נשות הפועלים באותה תקופה. בעבודותיה ניכרת השפעתה של אׂמנית ההדפסים הגרמנייה קתה קולוויץ.

1933–1938[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1933 הביא הנס לביתו את טכניקת התחריט. השניים רכשו מכונת דפוס קטנה והחלו להדפיס בעצמם את תחריטיהם. לעיתים התמקדו בנושאים משותפים וכל אחד מהם מימש אותם בדרכו הוא. תחריטיהם הראשונים מציגים סצנות רחוב. בהמשך יצרה לאה גרונדיג את מחזורי הרישומים "חיי נשים", "חזית הָרצבוּרג" (אנ'), "היהודי אשם!", "תחת צלב הקרס", ו"המלחמה בפתח!".

מאמצע שנות ה-30 נאסר על לאה גרונדיג להציג את יצירותיה. את הפחד מהגסטפו שאסר רבים ממכריה ביטאה בתחריטים ששמותיהם מעידים על אימת התקופה: "גסטפו בבית", "לא חוקי", "אזניים לכותל", "הבריחה מתחילה", "הניצוד", "בבונקר", "מסיכת שטירמר" ו"חקירה". "אחרי 1933 הכל השתנה" כתבה. "הצגת המצוקה, המחסור והסבל של הפועלים לא היו עוד מספקים. צריך היה לתאר את השיגעון, הבורות והסנוור ולהפיצם, היה צורך לתאר את השנאה שלה הטיפו, וההשמדה ההמונית הזוועתית שהוכנה וגם את הכוח (לעמוד מולם) שלמרות מאמצי הגסטפו המשיך להתקיים".[2] מקצת מיצירותיה הוברחו על ידי הסופרת אגוסטה לאזר לדנמרק, משם הועברו לידי הלנה וייגל וברטולט ברכט. "רציתי לתאר את אלף הפחדים", סיפרה על היצירות. "את המודעות לזוועה והעדר החופש של הנרדפים והמצותתים. רציתי גם להציג את גזל האנושיות ומאבקם של הטובים בהם. רציתי להתריע בפני המלחמה המתקרבת".[2]

עבודתה בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת מעצרה בעתלית ביטאה לאה גרונדיג ברישומי דיו ובצבעי מים את תלאות המסע ארצה והווי החיים במחנה המעצר עם דגש על אימהות וילדיהן. בין עבודותיה באותה תקופה סדרת "תיק המכשפות" (Die Hexenmappe) שכלל כעשרים רישומי קשישות, "פנטזיות על מחלת השחפת" ועוד. בניגוד לקדרות שהביעו רישומים אלה תיארה גרונדיג את שמחת האימהות בילדיהן ברישומים אותם ציירה בסגנון עליז וצבעוני.

במהלך תשע שנות שהייתה בארץ ישראל כללו עבודותיה של לאה גרונדיג תחריטים, רישומים ואקווארלים אותם הציגה בשש תערוכות. הראשונה הוצגה ב־1941 בעתלית. תערוכות נוספות הציגה בפברואר-מרץ 1942 ובמאי 1944 בגלריה לאמנות כ"ץ,[4] ובדצמבר 1944. ב-1946 הציג ד"ר קארל שוורץ, אוצר ומנהל מוזיאון תל אביב לאמנות, תערוכה מרישומיה ותחריטיה. בתחילת 1947 הציגה גרונדיג בגלריה "יונס" בירושלים תערוכה שחולקה לשני חדרים: באחד הוצגו רישומיה מהשואה, ובשני הוצגו רישומי נוף ארצישראליים בצבעים המביעים אופטימיות, ביניהם רישומי סדרת "מחיי הקיבוץ", שאותם ציירה בעת ששהתה בקיבוץ גבעת-חיים.

את עיקר פרנסתה מצאה לאה גרונדיג בתקופה זו באיור ספרי ילדים, בהם "המפוזר מכפר אז"ר" מאת לאה גולדברג (במהדורה הראשונה שיצאה לאור בשנת 1943 בהוצאת הקיבוץ המאוחד), "ילדים מוּצלים" מאת ברכה חבס, "שמש גנובה" מאת קורניי צ'וקובסקי, "אותיות מספרות" מאת רוזה ווּל ו"יותם הקַסָּם" מאת יאנוש קורצ'אק בתרגום יוסף ליכטנבום. כמו כן פרסמה את ספרי הרישומים פרי עטה: "בגיא ההרֵגה" ו-"עצים מדברים" (לפי שיר מאת אנדה עמיר-פינקרפלד).

עבודתה בגרמניה תחת המשטר הקומוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1975 ו-1976 הוקדשו לה תערוכות אישיות גדולות בברלין ובדרזדן. עבודות מוכרות שלה בתקופתה במזרח גרמניה הן, עלים נגד אימפריאליזם, VEB E.A. Seemann Verlag, לייפציג 1975 רופא צעיר מפוליקליניקה של דרזדן רחוב בשוודט, דרזדן – נוימרקט.

יחס ממסד האמנות כלפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארץ ישראל המנדטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאה גרונדיג לא מצאה את מקומה בקרב חוגי האמנות בארץ ישראל. בין הסיבות לכך היו הסתייגות רוב הציבור מדעותיה הקומוניסטיות שהתבטאו בעבודותיה. על אף הכישרון והביטוי העז שהשתקפו בעבודותיה לא הוזמנה גרונדיג לשמש מורה מרכזית במחלקת הגרפיקה בבית הספר בצלאל החדש לאָמנות ולאוּמנות.

מבקריה של גרונדיג לא אהדו את סגנונה הריאליסטי והתעלמו מהעצמה האמנותית של עבודותיה. בביקורת על תערוכתה במוזיאון תל אביב ב-1946 בעיתון "דבר" השווה מבקר אמנות בחתימת "אריאל" את סדרת התמונות שהוצגו בתערוכה לריאליזם הסוציאליסטי "שעם כל יעילותו כנשק פסיכולוגי לא היה בו בדרך כלל משום הישג אמנותי".[5] בביקורת אחרת, של ד"ר פאול לנדאו ב-"על המשמר", נכתב: "לאה גרונדיג אינה מסוגלת לחרוג ממסגרת של רפורטאז'ה. [...] בריאליזם בלבד אין משקפים טרגדיות [...]. לשם כך זקוקים לכוח דמיון – סגולה שלאה גרונדיג לא בורכה בה."[6]

מאידך, עבודותיה זכו להכרה והוקרה מצד מוסדות תרבות. באוקטובר 1946 פורסמה בשבועון "דבר השבוע" סדרת רישומי דיו קלילים ואנקדוטיים מעשה ידיה תחת הכותרת "מה ראיתי בנגב?".[7] ב-1948 הוציאה הקרן הקיימת לישראל לאור דפדפת של שמונה רישומים שציירה.

בשנת 1945 איירה את ספרה של ברכה חבס, "ילדים מוצלים" שיצא בהוצאת עם עובד.

בישראל בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי אומדן, מתוך יותר מ-3,000 ציורים, תחריטים, רישומים ואיורים שיצרה לאה גרונדיג בימיה, כ-900 מהם יצרה בתקופה שחיה בישראל. המקומות העיקריים שבהם נמצאות כיום עבודותיה בישראל הם:

  • ארכיון מוזיאון ישראל. לארכיון זה הועברו עבודותיה של לאה לאחר סגירת מוזיאון בצלאל. האוסף בארכיון כולל ספר ובו כ־90 תמונות שרובן הושארו על ידי לאה לפני ששבה למזרח גרמניה. והשאר כ־19 ציורי יד, אותם שלחה לאה מאוחר יותר מגרמניה המזרחית למוזיאון בצלאל, ככל הנראה במסגרת שאיפתה לשמר ולפזר את ציוריה המרדניים מעבר לגבולות גרמניה המזרחית.
  • ארכיון מוזיאון לוחמי הגטאות.
  • מוזיאון פרטי פרסלר בתל אביב, שרכש כ־100 מיצירותיה של לאה גרונדיג שהיו קודם לכן מפוזרים באוספים שונים ברחבי הארץ, רוב העבודות שהוצגו נאספו מאורה ספיר תל אביב, בת אחותו של נחום איתן אליה העביר את האוסף לפני מותו, גלריה נורה מירושלים ואוסף משפחת קירשנבאום מתל אביב שכלל ציורים ממחנה המעפילים בעתלית.
  • מספר תמונות נמצאות בגבעת חיים איחוד ומאוחד והן מפוזרות בעיקר אצל משפחות שונות באלבומים משפחתיים.
  • כמה מיצירותיה נמצאות ברשות אנשים פרטיים.

בספטמבר 2014 נפתחה תערוכה מיצירותיה של לאה גרונדיג בשם "מדרזדן לתל אביב . 1933 - 1948" במוזיאון הפרטי יגאל פרסלר בתל אביב. התערוכה נתמכה על ידי שלושה גופים: מוזיאון יגאל פרסלר, עמותת רוזה לוקסמבורג ומוזיאון לוחמי הגטאות. התערוכה זכתה לעניין ציבורי רב ולביקורים רבים של קבוצות ופרטיים מהארץ ומחו"ל. הדי התערוכה הגיעו גם לעיתונות.[8] שלכאורה "גילתה אותה מחדש"[9] ואולי סוף-סוף זכתה אמנית חשובה זו להכרה הראויה לה.

בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1972 שילמה לאה גרונדיג תשלום לאוניברסיטת ארנסט מוריץ ארנדט בגריפסוואלד, והקימה אבן פינה לקן הנס ולאה גרונדיג. המטרה הייתה להעניק פרס שנתי על הישגים יוצאי דופן בתחומי האמנות, התרבות וההוראה הקשורה לתרבות לסטודנטים ובוגרים במכון קספר דיוויד פרידריך של גריפסוואלד. עם זאת, הפרס הפסיק להיות מוענק לאחר 1996. לאחר איחוד גרמניה ב-1990, טענו כמה מחברי מכון קספר דיוויד פרידריך כי מתן שם פרס ל"לאה גרונדיג", חברה לא מתנצלת בממסד התרבותי והפוליטי המושמץ של מזרח גרמניה, אינו מקובל. הוויכוחים שלאחר מכן נמשכו במשך כמה שנים, אך בתחילת 2011 הצליחה אוניברסיטת גריפסוואלד להעביר את הנכסים של קרן הנס ולאה גרונדיג לקרן רוזה לוקסמבורג.קרן רוזה לוקסמבורג התחייבה להעניק את פרס לאה גרונדיג באופן עכשווי שיכבד את הרגישויות סביב לאה גרונדיג.

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במזרח גרמניה זכתה גרונדיג בפרסים רבים.

    1957: מסדר ההצטיינות הפטריוטי בארד

    1958: הפרס הלאומי של מזרח גרמניה כיתה ב' על עבודתה הכוללת

    1961: פרס האמנויות של הפדרציה החופשית של איגודי הסחר הגרמניים על הציור שלה שלוש מחטיבת מקארנקו

    1964: מדליית קלרה זטקין

    1965: מסדר ההצטיינות הפטריוטי בזהב

    1967: הפרס הלאומי של מזרח גרמניה מדרגה ראשונה

    1970: נשיא כבוד של אגודת האמנים החזותיים של מזרח גרמניה

    1970: אבזם זהב מסדר הכבוד הפטריוטי

    1972: דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ארנסט מוריץ ארנדט בגריפסוואלד

    1976: מסדר קרל מרקס

ספרים שאיירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תפוח הזהב הגאה, מאת בתיה כהנא. איורים: לאה גרונדיג. 1944
  • שמש גנובה, מאת קורני צ'וקובסקי. עברית: ליב קופרשטין, איורים: לאה גרונדיג.
  • זבובה זהובה, מאת קורני צ'וקובסקי. עברית: ליב קופרשטין, איורים: לאה גרונדיג. 1944

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לאה גרונדיג בוויקישיתוף

מאמרים מעיתונות התקופה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lea Grundig - Gesichte und Geschichte
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 יורם שיפמן - תרגום נאומה של ד"ר היינר בפתיחת תערוכה של לאה גרונדיג בגלריה 3 בדרזדן
  3. ^ חנוש מורג, מי את לאה גרונדיג? תעלומה בארכיון, בלוג ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד, 7 בספטמבר 2014.
  4. ^ רון ברטוש, גלריה לאמנות כ"ץ: סיפורה של הגלריה הראשונה בישראל, המחלקה לאמנויות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע; ברוש, תל אביב, 2015.
  5. ^ אריאל, תערוכות | לאה גרונדיג במוזיאון תל אביב, דבר, 5 במרץ 1946.
  6. ^ תערוכות: ל. גרונדיג (מוזיאון ת"א) וי. סגל (סטודיו "מקרא"), משמר, 3 באפריל 1946.
  7. ^ מה ראיתי בנגב?, דבר, "דבר השבוע", 25 באוקטובר 1946.
  8. ^ אתר למנויים בלבד גליה יהב, למה עולם האמנות הישראלי הדיר את האמנית לאה גרונדיג?, באתר הארץ, 20 בספטמבר 2014
  9. ^ נדב מן, טעות ב"הגנה": 70 שנה לטביעת אוניית פַאטְריָה, באתר ynet, 18 בנובמבר 2010