לאה ניקל

לאה ניקל
	לאה ניקל (1979)
לידה	6 בדצמבר 1918; ז'יטומיר, הרפובליקה העממית של אוקראינה
פטירה	10 בספטמבר 2005 (בגיל 86); ישראל
תחום יצירה	ציור
זרם באמנות	ציור מופשט
פרסים והוקרה	פרס ישראל (1995); אביר מסדר האמנויות והספרות (1997); דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע; פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול

לאה ניקל (6 בדצמבר 1918 – 10 בספטמבר 2005) הייתה ציירת ישראלית בסגנון ציור מופשט.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקל נולדה בז'יטומיר שבמערב אוקראינה ועלתה עם ארצה עם הוריה בשנת 1920, בגיל שנתיים. היא גדלה בתל אביב והחלה ללמוד ציור בגיל 16 עם חיים גליקסברג. בתחילת שנות ה-40 נישאה וילדה את בתה זיוה. עקב קשיים כלכליים ובעיות בינה לבעלה לא ציירה באותה עת. בשנת 1946, לאחר פרידתה מבעלה, נרשמה לסטודיו של יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי, מחשובי האמנים בקבוצת "אופקים חדשים", ולמדה שם במשך שנתיים.

בשנת 1950 החליטה לצאת לפריז. היא השאירה את בתה בישראל אצל קרובי משפחתה בקיבוץ כפר רופין. ניקל נשארה בפריז עד 1961. בתקופה מכריעה באמנות האירופית שלאחר מלחמת העולם השנייה, הושפעה ניקל רבות מהאווירה הקוסמופוליטית ששרתה בפריז והתערתה בחיים האמנותיים שם. משנת 1954, חל מפנה ביצירתה, היא התוודעה לסגנון "טאשיזם" המבוסס על זרימת והתזת צבע. למרות העבודה בסגנון זה היא בנתה קומפוזיציה מאורגנת בציוריה. ציוריה מתאפיינים בצבעוניות עזה ובגודל גדול, היא הרבתה להשתמש בטכניקות של חריטה, ציור באצבעות, טפטוף ושרבוט. באותה שנה הציגה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בגלריית קמרינסקי בתל אביב. תערוכת היחיד הראשונה שלה בפריז הוצגה ב-1957 בגלריית קולט אלנדי (Galerie Colette Allendy). לאחר שובה ארצה השתתפה בתערוכה קבוצתית בבצלאל ובמוזיאון תל אביב והתיישבה באשדוד.

בשנת 1963 הגיעה לראשונה לניו יורק ונשארה שם כשנתיים. בשנת 1964 ייצגה את ישראל בביאנלה של ונציה, יחד עם יגאל תומרקין ואריה ארוך. בשנת 1965 שבה לפריז ובשנת 1967 לערך עברה לרומא, בה התגוררה במשך שלוש שנים. בשנים 1973–1977 היא התגוררה שוב בניו יורק, הפעם במלון האמנים הידוע צ'לסי. לאחר שובה ארצה התגוררה למשך תקופה מסוימת בתל אביב-יפו, ואחר כך, בשנת 1985 התיישבה במושב קדרון, בו גרה בתה זיוה חנן. בשנת 1995 הציג מוזיאון תל אביב לאמנות תערוכת רטרוספקטיבה שלה (אוצר: מיכאל סגן-כהן).

בשנת 2002 הציגה גלריה זומר אמנות עכשווית בתל אביב עבודות חדשות של ניקל משנת 1998. תערוכה של מבחר יצירותיה מתקופת מגוריה בפריז הוצגה במוזיאון מאנה כץ בחיפה ב-2004. בשנת 2018 הוצגה בגלריה שלוש תערוכה מקיפה לרגל 100 שנים להולדתה.

לאה ניקל נפטרה בספטמבר 2005 ממחלת הסרטן ונטמנה בבית העלמין במושב קדרון. היא הותירה אחריה את בעלה, סם ליימן, בתה זיוה, נכדים ונינים.

החל מהעשור השני של המאה ה-21 זוכים ציוריה לפופולריות רבה בקרב חובבי אמנות ישראלית בעיקר בזכות הצבעוניות הרבה שבציוריה.

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס משרד החינוך והתרבות לציור, 1968
פרס סנדברג לאמנות ישראלית מטעם מוזיאון ישראל, 1972
פרס דיזנגוף, 1982
מדליה מטעם אונסקו על פעילותה בסדנה ניסויית בניצה, צרפת 1985
פרס גמזו, 1987
פרס ישראל לציור, יחד עם מנשה קדישמן, 1995
תואר דוקטור לשם כבוד לפילוסופיה מטעם מכון ויצמן למדע
עיטור אבירת מסדר האמנויות והספרות מטעם שר החוץ הצרפתי, 1997

ספר לכבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאה ניקל: ספר, עורך יונה פישר, מוציא לאור: מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1992 (48 עמודים).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא לאה ניקל בוויקישיתוף

לאה ניקל, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
סמדר שפי, הגברת הראשונה של הציור, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2005
דנה גילרמן, מה ראתה לאה ניקל, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2005
שני ליטמן, לאה ניקל היתה אחת האמניות הגדולות ביותר בישראל. אז למה אין לה ממשיכי דרך?, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2015
ביוגרפיה, רשימת תערוכות וציורים של לאה ניקל באתר "אנסמבל ניקל"
אתר גלריית הראל מדפיסים המציג כמה ציורים וספרי אמן של לאה ניקל ואמנים ישראליים אחרים
לאה ניקל אומרת על אמנות מפשטת
דליה דנון, לאה ניקל, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
מידע לאספנים אודות לאה ניקל, באתר עסקי אמנות
שיא מחיר ליצירה של לאה ניקל במכירה פומבית של תירוש
עוזי צור, לאה ניקל, שלוש תערוכות יחיד, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2022

זוכי פרס ישראל בתחומי האמנות החזותית
פיסול	זאב בן-צבי (1953) • יצחק דנציגר (1968) • אריה ארוך (1971) • ראובן רובין (1973) • דני קרוון (1977) • בתיה לישנסקי, יחיאל שמי (1986) • מנשה קדישמן (1995) • יגאל תומרקין (2004) • מיכה אולמן (2008)
ציור	יוסף זריצקי (1959) • מרדכי ארדון (1963) • מרסל ינקו (1967) • יוסל ברגנר, אנה טיכו (1980) • יחזקאל שטרייכמן (1990) • לאה ניקל (1995) • משה קופפרמן (2000) • פנחס כהן גן (2008)
ציור ופיסול	זהרה שץ • (1955) בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (1958) • מיכאל גרוס (2000)
אדריכלות	דב כרמי (1957) • אריה שרון (1962) • דורה גד, אלפרד מנספלד (1966) • בנימין אידלסון (1968) • יעקב רכטר (1972) • אריה אלחנני (1973) • אברהם יסקי (1982) • דוד רזניק (1995) • ליפא יהלום, דן צור (1998) • רם כרמי (2002) • יעקב יער, עדה כרמי-מלמד (2007) • אדם מזור (אדריכלות ועיצוב; 2013)
עיצוב	יונה פישר, אלישבע כהן (1977) • דן ריזינגר (1998) • דוד טרטקובר (2001) • ירום ורדימון (2007)
תולדות האמנות	בצלאל נרקיס (1999) • זיוה עמישי-מייזלש (2004)
צילום	דוד רובינגר (תקשורת; 1997) • מיכה בר-עם (2000) • אלכס ליבק (2005) • פטר מירום (2010)
אמנות פלסטית	יעקב דורצ'ין (2011) • מיכל נאמן (2014) • שרה ברייטברג-סמל (2020) • מיכל רובנר (2023)