לאוריץ מלכיור

**לאוריץ מלכיור**
**Lauritz Melchior**
לידה	20 במרץ 1890; קופנהגן, דנמרק
פטירה	18 במרץ 1973 (בגיל 82); סנטה מוניקה, ארצות הברית
שם לידה	Lauritz Lebrecht Hommel Melchior
מקום קבורה	בית הקברות אסיסטנס
מוקד פעילות	דנמרק
סוגה	אופרה
סוג קול	טנור הירואי
שפה מועדפת	אנגלית
חברת תקליטים	וורנר רקורדס
צאצאים	איב מלכיור
פרסים והוקרה	צלב המפקד של מסדר המצוינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה; כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד; מנהיגות במסדר דנבורג; מסדר דנבורג ;
	פרופיל ב-IMDb

לאוריץ מלכיור (בדנית: Lauritz Melchior; ‏20 במרץ 1890 – 18 במרץ 1973) היה זמר אופרה דני ובהמשך אמריקאי. הוא היה הטנור הווגנרי הראשון במעלה מסוף שנות ה-20 ועד שנות ה-40 של המאה ה-20, וכיום רואים בו את המיצוי המיטבי של טיפוס הקול שלו.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאוריץ מלכיור לברכט הומל מלכיור נולד בקופנהגן, דנמרק. בילדותו שר כסופרן-נער והמשיך לשיר כזמר חובב לפני שהחל, בגיל 18, בלימודי שירה ופיתוח קול לקראת זמרה באופרה אצל פול באנג בבית הספר שליד האופרה המלכותית של דנמרק.

בשנת 1913 הופיע מלכיור לראשונה בתפקיד הבריטון של סילביו ב"ליצנים" של רוג'רו לאונקוואלו התיאטרון המלכותי בקופנהגן. בשנים הבאות שר בעיקר תפקידי בריטון ובס משניים, באופרה המלכותית של דנמרק ובלהקות אופרה בערי שדה סקנדינביות.

באחד מסיורי הופעותיו, בעת שירת הדואט של ליאונורה ו'די-לונה, שמעה אותו הזמרת ששרה את אזוצ'נה מפיק צליל גבוה במיוחד וחיוותה לפניו את דעתה, כי איננו בריטון אלא טנור "מתחת למכסה". היא לא הסתפקה בעצה בלבד, אלא פנתה אל האופרה המלכותית בהצעה, להעניק למלכיור שנת שבתון ומלגת לימודים לאמן מחדש את קולו. הוא קיבל את עצתה ובשנים 1917–1918 קיבל שיעורים אצל הטנור הדני הנודע וילהלם הרולד (1865–1937), ששר תפקידי וגנר הקובנט גארדן, שיקגו ועוד בשנים 1900 עד 1915. הייתה זו נקודת מפנה בקריירה של מלכיור. קול הבריטון הגבוה שלו עוצב מחדש לטנור נמוך, אך עם תוספת גבוהה איתנה. הופעת הבכורה השנייה שלו הייתה ב-8 באוקטובר 1918 בתפקיד הראשי של טנהויזר, גם הפעם באופרה המלכותית בקופנהגן.

ב-1920 ביקר מלכיור באנגליה לשיר בשידור רדיו נסיוני לערי הבירה הסקנדינביות מתחנת הרדיו של חברת מרקוני בצ'למספורד. מ-1920 ואילך הופיע מלכיור לעיתים קרובות בלונדון, שם שר בקונצרטי הטיילת של סר הנרי ווד בקווינס הול. בלונדון פגש את הסופר הפופולרי וחובב וגנר הנלהב יו וולפול, שנתן לטנור-ההרואי המלבלב תמיכה כספית. לימודי המשך אצל ויקטור בייגל, ארנסט גרנצבאך והסופרן הדרמטי מן האופרה של וינה, אנה בהר פון מילדנבורג העסיקו את מלכיור עד 1923. השמועות על כישרונו נפוצו ברבים והגיעו לאוזניהם של קוזימה וזיגפריד וגנר בביירוית, שם היו ההכנות לפתיחה המחודשת של הפסטיבל לשנת 1924 בעיצומן. מלכיור הוזמן לשיר את זיגמונד ופרסיפל. החוזה היוקרתי הזה פתח לפניו את הדרך לכמה הופעות אחרות, כגון קונצרט וגנר עם פרידה ליידר בברלין ב-1923. בערך בתקופה זו נעשו כמה הקלטות אקוסטיות לחברת פולידור.

ב-14 במאי 1924 הופיע לאוריץ מלכיור לראשונה בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן בלונדון, בתפקיד זיגמונד. הופעתו נחלה הצלחה רבתי. כעבור שבועות אחדים הופיע מלכיור לראשונה על בימת פסטיבל ביירוית, בתפקידי זיגמונד ופרסיפל. ב-17 בפברואר 1926 התקיימה הופעת הבכורקה שלו במטרופוליטן אופרה בניו יורק, שם שר את טנהויזר מול מריה יריצה, פרידריך שור, קרין ברנצל ומיכאל בונן, עם ארטור בודנצקי על דוכן המנצחים. הביקורות על הופעתו לא היו אומנם שליליות, אך גם התלהבות רבה לא הייתה. בעונה הראשונה שלו במטרופוליטן שר מלכיור רק שמונה פעמים. בעונה השנייה הייתה הופעה אחת בלבד. כדי להרחיב את הרפרטואר שלו ולהשיג עוד ניסיון בימתי, נענה להזמנה לשיר באופרה הממלכתית של המבורג, שם הופיע כלוהנגרין, אותלו, רדמס באאידה ויאן ואן ליידן ב"הנביא" של ג'אקומו מאיירבר. כמו כן שר בקביעות בבתי אופרה גדולים אחרים בגרמניה, כמו האופרה של ברלין והאופרה הממלכתית של בוואריה במינכן.

אף כי מלכיור שר ברוב התיאטראות ואולמות הקונצרטים בעולם המערבי במהלך הקריירה הארוכה שלו, הוא זכור בעיקר כחבר בלהקת המטרופוליטן אופרה, שם הופיע 519 פעמים בתפקידי וגנר בין 1926 ל-1950. פריצת הדרך של מלכיור במטרופוליטן אופרה הגיעה לבסוף כששר בטריסטן ואיזולדה ב-20 במרץ 1929. מרגע זה ואילך עלתה הקריירה שלו כפורחת. הייתה זו "פרידת לוהנגרין" ששימשה כ"שירת הברבור" של מלכיור בהופעה הבימתית האחרונה שלו ב-2 בפברואר 1960.

מלכיור הופיע בקובנט גארדן מ-1924 עד 1939, גם שם כאותלו (מול ויוריקה אורסולק כדסדמונה) ופלורסטן בפידליו, לצד הרפרטואר הווגנרי. עוד בקובנט גארדן, ב-1932, שר מול הסופרן פלורנס איסטון בזיגפריד, הופעתם המשותפת היחידה. תחנות חשובות אחרות בקריירה שלו היו בתיאטרון קולון בבואנוס איירס (1931 - 1943), האופרה של סן פרנסיסקו (1934 - 1945) ובאופרה הלירית של שיקגו (1934 - 1945).

מלכיור הרבה להקליט, תחילה כבריטון ב"HMV" הדנית, אחר כטנור לדויטשה גרמופון (פולידור) (1923 - 1930), ב-"HMV" האנגלי והגרמני (1927 - 1935), RCA ויקטור (1938 - 1941), "קולומביה רקורדס" האמריקאית (1942 - 1950) ובאחרונה "האחים וורנר". הופעתו האחרונה ברדיו הדני הייתה ב-1960, בביצוע המערכה הראשונה של הוולקירה לחגוג את יום הולדתו ה-70. ההופעה הוקלטה ומהווה מזכרת יוצאת מן הכלל לזמר, שהזמן לא נתן בו אותותיו ושהיה עדיין בשיא יכולתו.

בין עמיתיו הנודעים ביותר של מלכיור בבתי האופרה בעולם היו זמרות הסופרן פרידה ליידר, קירסטן פלגסטד, לוטה להמן, הלן טראובל, מרג'ורי לורנס ואליזבת רתברג והמנצחים פליקס ויינגרטנר, ברונו ולטר, וילהלם פורטוונגלר, פריץ ריינר, סר תומאס ביצ'ם, ארטורו טוסקניני, אריך ליינסדורף, גיאורג סל ואוטו קלמפרר.

בין 1944 ל-1952 הופיע מלכיור בחמישה סרטים הוליוודיים למטרו גולדווין מאייר ולסרטי פרמאונט. כן הופיע פעמים רבות ברשתות טלוויזיה בארצות הברית. ב-1947 הטביע את חותם ידו וכפות רגליו במלט בחצר הכניסה לתיאטרון הסיני של גראומן בהוליווד.

לאחר פרישתו הלא-רשמית בסביבות 1955 שר מלכיור בהופעות מזדמנות, בלתי סדירות. בשלהי שנות ה-60' הקים באמצעות ג'וליארד קרן להכשרת זמרים בעלי פוטנציאל להתפתח לטנור הרואי. הקרן נקראת "קרן הלדנטנור על שם לאוריץ מלכיור".

בקיץ 1972 ניצח מלכיור על תזמורת האופרה של סן פרנסיסקו בזיגמונד סטרן גרוב. בניצוחו ניגנה התזמורת את "מארש רדצקי" של יוהאן שטראוס האב, במסגרת חגיגת היובל ללהקה; הייתה זו אחת מהופעותיו הפומביות האחרונות.

מלכיור, שהיה לאזרח אמריקאי בשנת 1947, מת בסנטה מוניקה, קליפורניה ב-1973. הוא הובא לקבורה בקופנהגן.

מלכיור הוא אביו של הסופר ויצרן הסרטים איב מלכיור, שכתב ביוגרפיה על אביו וניהל מערכה משפטית ממושכת להשבת נחלת המשפחה בגרמניה, שהופקעה בידי ממשלת מזרח גרמניה.