לואי בותה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לואי בותה
Louis Botha
לואי בותה
לואי בותה
לואי בותה
לידה 27 בספטמבר 1862
גרייטאון, מושבת נטאל
פטירה 27 באוגוסט 1919 (בגיל 56)
פרטוריה, איחוד דרום אפריקה
מדינה איחוד דרום אפריקה
מפלגה המפלגה הדרום-אפריקאית
בת זוג אני בותה
ראש ממשלת איחוד דרום אפריקה ה־1
1910–1919
(כ־9 שנים)
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
לואי בותה בזמן מלחמת הבורים
פסלו של בותה בקייפטאון

לואי בותה (באפריקאנס: Louis Botha;‏ 27 בספטמבר 1862 – 27 באוגוסט 1919) היה חוואי, גנרל ומדינאי אפריקאנר, ראש הממשלה הראשון של איחוד דרום אפריקה, ממנו צמחה דרום אפריקה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בותה נולד בגרייטאון במושבת נטאל (כיום בקוואזולו-נטאל) ב־27 בספטמבר 1862 הילד השביעי (מתוך שלוש עשר) של לואי בותה האב וסלומינה אדריאנה ואן רויין. הוריו היו ממוצא צרפתי (הוגנוטי) וגרמני, משפחתו של אביו הגיעה לקייפ ב־1678 וסבו פיליפ בותה השתתף בטרק הגדול ובחר להתיישב בנטאל באזור לא מיושב שכיום נקרא גבעת בותה[1]. ב־1869 בותה האב נקלע לחובות כספיים ונאלץ למכור את החווה בגרייטאון ולהעביר את משפחתו לחווה בורדה שבצפון מזרח המדינה החופשית, שם הוא הצליח להתפרנס טוב יותר כחקלאי[2]. בותה כמעט ולא זכה להשכלה פורמלית, הוא קיבל מספר קטן של שיעורים מידי מורה להולנדית אבל את רוב השכלתו הוא קיבל מהוריו ומהעבודה בחווה המשפחתית[2]. הוא שמע אנגלית רק מאורחים שהגיעו לחווה המשפחתית, הוא מעולם לא למד את השפה בצורה מסודרת ועד סוף ימיו התקשה לדבר אנגלית[2]. הוא היה בקיא במספר שפות שחורות, כמו זולו וססטו[2]. את רוב נערותו הוא העביר בחווה המשפחתית, רועה את הצאן של אביו באזור הגבול עם ממלכת הזולו. במהלך מלחמת הבורים הראשונה בותה ביחד עם אביו אספו תחמושת עבור הלוחמים בטרנסוואל והטרידו שליחים צבאיים בריטים[3].

המעבר לנטאל והרפובליקה החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות אביו ב־1883 אחיו של בותה החליטו למכור את החווה המשפחתית, כנגד רצונו של בותה שרצה להמשיך לנהל את החווה והוא החליט לעזוב לנטאל עם אחד מאחיו הצעירים[4]. בנטאל הוא חבר ללוקס מאייר, מנהיג הבורים בנטאל וידיד של אביו המנוח. מאייר חיבב את בותה הצעיר והפך לדמות אב עבורו[5]. ב־1884 דינגזולו מלך הזולו התמודד עם מרד מצדו של סיבבו, טוען לכתר, כנגד שלטונו ומפני שהבריטים סירבו להתערב בסכסוך הירושה דינגזולו ביקש ממאייר לעזור לו בתמורה לקרקעות בצפון ממלכת הזולו. מאייר גייס קומנדו מקרב הבורים של נטאל וביחד עם בותה הם יצאו לסייע לדינגזולו. במהלך המערכה בותה כמעט ונהרג על ידי לוחמיו של דינגזולו אשר בטעות חשבו שבותה נלחם עבור סיבבו והוא ניצל רק בזכות ידיעת שפת הזולו[6]. לאחר הניצחון על כוחות סיבבו והבטחת שלטונו, דינגזולו העניק את האדמות שהבטיח למאייר אשר הקים בהם את הרפובליקה החדשה. מאייר מונה לנשיאות ובותה לאחד מחברי המועצה הניהולית של הרפובליקה ועליו הוטלה האחריות לחלק את אדמות הרפובליקה בין האזרחים[7]. בותה קיבל נחלה באזור שנקרא פריהייד ושם הוא הקים חווה. בגיל 24 בותה נישא לאני, נערה ממוצא אירי מן המדינה החופשית, אחותו של אחד מחבריו למסע המלחמה לזולולנד, ב־1886. חתונתם הייתה החתונה הראשונה ברפובליקה החדשה[8]. לאחר נישואיו בותה פנה בהצלחה לעסקים ובאוקטובר 1899 היו ברשותו כ־4,000 כבשים (הכוללים ראמים מיובאים), 600 ראשי בקר ויותר ממאה סוסים[9]. הוא גם רכש חוות נוספות והחזיק במטעים לצד גידולי שדה בחוות שרכש, בנוסף למכרות פחם שבהם השקיע[9]. ב־1888 בותה נבחר לפילדקורנט של יחידת הקומנדו של פריהייד, המינוי הפיקודי הצבאי הראשון שלו.

טרנסוואל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1888 רפובליקת טרנסוואל סיפחה את הרפובליקה החדשה ובותה קיבל אזרחות של טרנסוואל. הוא השקיע זמן בהרחבת הונו והצליח להגדיל את שווי נכסיו לסביבות £30,000 (בסביבות כמה מיליונים בימינו)[10]. הוא תמך במעומדות של פיט יוברט לנשיאות בבחירות של 1892, מתנגד למדיניות העדפת העסקת הולנדים על פני אפריקנארים במשרות ציבוריות של הנשיא פול קרוגר. במכתב ליוברט הוא כתב: "מדינתנו אכן זקוקה לשינוי גדול, ובך אנו רואים איש אשר נושא בליבו את העצמאות של ארצנו האהובה, וחבר אמיתי של אפריקנארים... אני מקווה שיגיע במהרה היום שבו ילדנו יוכלו להגיד – הלאה עם המדיניות של קרוגר, פשרה וההולנדים."[11]

במהלך פשיטת ג'מיסון בותה שלח מסר בשמו ובשם האזרחים של פריהייד לנשיא קרוגר: "האזרחים ואני עומדים לחלוטין מאחורי פעולות הממשלה היחס למרד ביוהנסבורג. אנו מצעים עזרה, ומוכנים לתזוזה מידית. אנו מתרעמים על על הנעשה ביוהנסבורג, ומקווים שכל המורדים ייענשו ושיעשו דוגמה מהם. אנו סומכים על הממשלה ועומדים מאחוריה, לא משנה התוצאות. האזרחים מעולם לא היו מאוחדים כמו עכשיו, ועומדים מאחורי הממשלה כאיש אחד."[12]

ב־1897 בותה העמיד את עצמו למועמדות לאחד משני המושבים של פריהייד במועצת העם של טרנסוואל. הוא סירב לזהות את עצמו עם הסיעה הפרוגרסיבית בהנהגת יוברט או הסיעה השמרנית בראשות קורגר. העורך של העיתון "הרפובליקה החדשה" טען שהגישה העצמאית של בותה ואי נכונותו לחשוף באיזה סיעה הוא תומך תמנע ממנו לזכות באחד המושבים[13]. אבל למרות זאת בותה הצליח לזכות באחד המושבים, זוכה ב־357 מהקולות במחוז[13]. כאשר היה בדרכו למושב מועצת העם הראשונה שלו הוא נתקל במלון טרנסוואל שבפרטוריה לראשונה באדם שיהפוך לשותפו הפוליטי הקרוב ביותר יאן סמאטס[13].

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחבר במועצת העם בותה תמך בסיעה הפרוגרסיבית של יוברט, אבל הוא התנגד לגישה הליברלית של קרוגר כלפי האוכלוסייה השחורה ובמיוחד כלפי הנכונות של קרוגר להעניק אזרחות לשחורים משכילים[14]. בותה היה חבר פעיל במועצת העם, הוא דיבר לא פחות מחמישים פעם על שלל נושאים במושב הראשון של מועצת העם שאליה נבחר[15]. בותה ביחד עם הסיעה הפרוגרסיבית התנגד למדיניות של קרוגר של העסקת הולנדים משכילים כפקידי ציבור והסתמכות על חברות הולנדיות לפיתוח התשתיות של הרפובליקה. אף על פי שנהג בכבוד כלפי הנשיא, בותה היה נוהג לתקוף את ההצעות של הנשיא במועצת העם והיה נכנס אתו לעימותים[16]. באחד הפעמים שבהם קורגר איים להתפטר אם הצעתו לא תתקבל בותה קם והכריז שיש לקבל את התפטרות של קרוגר ולהכריז על בחירות לנשיאות, דבר אשר גרם לקרוגר לא לחזור על האיום בעתיד[17]. כאשר הלחץ מצד הבריטים על טרנסוואל גדל, בותה ושאר הסיעה הפרוגרסיבית תמכו בהתנגדות של קורגר ללחץ הבריטי. אבל למרות התמיכה בהתנגדות של קורגר, בותה הכריז בפרלמנט שאף על פי שיש להתנגד לבריטים הוא מתנגד למלחמה וקרא לביצור הגבולות[18]. כאשר הדיונים עם הבריטים הגיעו למבוי סתום קורגר קרא לאספה חשאית של מועצת העם ובה הוא העלה את ההצעה לדרוש מהבריטים את נסיגת הכוחות הבריטים מגבולות טרנסוואל או שתוכרז מלחמה. רק יוברט, מאייר, דה לה ריי, בותה ועוד שני חברים נוספים הצביעו נגד[19].

מלחמת הבורים השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מלחמת הבורים

המערכה בנטאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שהצביע כנגד האולטימטום לאימפריה הבריטית והתנגדותו למלחמה עם בריטניה, כאשר פרצה מלחמת הבורים השנייה הוא יצא למלחמה. עם תחילת המלחמה הוא מונה לסגנו של מאייר שמונה לגנרל האחראי ליחידות הקומנדו של דרום מזרח טרנסוואל וזאת אף על פי שהחזיק בדרגה צבאית זוטרה כפילדקורנט[20]. עם תחילת הפלישה למושבת נטאל, בותה והקומנדו של פריהייד נשלחו על ידי מאייר לסייר באזור נהר הבופלו, שם בותה ויחידת הקומנדו שתחת פיקודו תפסו עמדה של משטרת נטאל ושבו חמישה שוטרים. יחד עם הגנרל דה לה ריי, היה בותה אחד מהמפקדים הבורים הראשונים לשבות כוח בריטי במלחמה[21]. עם התקדמות הכוחות הבורים לתוך נטאל, בותה ומאייר כמעט ונפלו בשבי הבריטים כאשר סיור בריטי הגיע לחווה בה ביקרו אבל הם הצליחו לחמוק מן הדלת האחורית[22]. במהלך ההתקפה על ליידיסמית' מאייר מסר לבותה בן השלושים ושבע את הפיקוד על קומנדו של 2,000 איש, בותה הצליח להגן על הארטילריה הבורית מהתקפת פרשים בריטית. בותה ניסה לנצל את הנסיגה המבוהלת של הכוח הבריטי כדי להסתער על ליידיסמית' עצמה אבל הוראה ישירה מהגנרל יוברט אסרה עליו לרדוף אחרי האויב הנסוג[23].

כיוון שמאייר נשלח לקבלת טיפול רפואי בפרטוריה ב-9 בנובמבר גנרל יוברט מסר את הפיקוד של מאייר לבותה, מינה אותו לגנרל והעמיד אותו בראש כוח של 1,500 איש מטרנסוואל, מתוגברים ב-500 איש מהמדינה החופשית, ושלח אותו לעצור כוח בריטי בהנהגת המפקד העליון הבריטי בדרום אפריקה, הלורד רוברט בולר, אשר הוביל כוח בריטי מדרום נטאל כדי להסיר את המצור הבורי על ליידיסמית'. אף על פי שהגנרל יוברט בחר לתת את הפיקוד לבותה הוא התעקש ללוות אותו[24]. במהלך התנועה לכיוון הכוח של בולר הקומנדו של בותה נתקל ברכבת משורינת בריטית, בקרב שהתפתח נשבה אחד מנוסעי הרכבת, וינסטון צ'רצ'יל, ששהה בה ככתב מלחמה עבור המורניג פוסט הלונדוני. לאורך השנים התפתח מיתוס שזה היה בותה ששבה את צ'רצ'יל אבל למיתוס זה אין שום ביסוס[25].

ב-22 בנובמבר תקף כוח בריטי בפיקודו של קולנול וולטר קיצ׳נר (אחיו של הלורד קיצ׳נר) את הכוח של בותה, הרג שני לוחמים בורים ופצע שניים נוספים במחיר אחד עשר הרוגים ו-86 פצועים. בותה רצה לנצל את הניצחון הזה כדי להמשיך את ההסתערות לכיוון דרבן אך הגנרל יוברט אסר זאת בנחרצות, שלח שדר לפרטוריה ומפציר בקרוגר לעצור את המלחמה ולפתוח בשיחות שלום עם הבריטים[26]. ב-25 בנובמבר ניהל הקומנדו מועצת מלחמה, הגנרל יוברט נפל מסוסו ונפצע קשות ובמקביל הגיע הודעה מהנשיא קרוגר אשר דוחה את ההצעה של הגנרל יוברט ומורה לקומנדו להמשיך את ההסתערות על דרבן. במועצה הוחלט לשלוח את הגנרל יוברט לפרטוריה לקבלת טיפול רפואי ולסגת לעמדות מגננה באזור קולנסו. עם עזיבתו של יוברט הפך בותה בפועל למפקד העליון של כל הכוחות הבורים בדרום נטאל ולגנרל הצעיר ביותר בצבא הבורי.

בותה, עם קבלת המינוי, מידית התחיל לבצר את כוחותיו באזור קולנסו, מורה להרוס את גשר הרכבת ולהשאיר רק גשר ישן אחד לבריטים. באחר הצהרים של 13 בדצמבר הגנרל בולר, לאחר שהעמיד 20,000 איש ב־16 בטליונים, התחיל בהתקפה על קולנסו בהפצצה ארטילרית כבדה על העמדות הבוריות. בולר לא ידע אבל ההפצצה הכבדה שלו גרמה לבהלה בצד הבורי ואחד מיחידות הקומנדו בת 250 איש אפילו נמלטה משדה הקרב. רק לאחר שתי מועצות מלחמה, שדר מקרוגר הרבה מאמצים מצד בותה הכוח הבורי לא נטש את עמדותיו. ב-15 בדצמבר התחילה ההסתערות הבריטית על העיירה קולנסו ומיד נעצרה. הבורים אשר היו מחופרים היטב בקרקע ושהשתמשו באבק שרפה ללא עשן היו כמעט ובלתי נראים לבריטים אשר לא הצליחו להבין מאין מגיעה האש הבורית. לפתע מסיבה בלתי ידוע מפקד הארטילריה הבריטי הצעיד את אנשיו לפני יחידות הח"יר ופתח באש על העמדות של הבורים. תוכניתו של בותה הייתה למשוך את הבריטים אל מעבר לנהר ואז לחסל אותם כאשר גבם לנהר אבל כאשר בותה ראה המהלך הטיפשי הזה הוא תפס את הרגע והורה לחסל את הארטילריה הבריטית החשופה וחסרת ההגנה. לקח לבורים חצי שעה להשתיק את התותחים הבריטים שלפניהם. כאשר בולר ראה שכוחותיו נכשלו לחצות את הנהר ושהארטילריה שלו נמחקה הוא פקד על נסיגה כללית. כ-143 בריטים נהרגו כאלף נפצעו או נפלו בשבי, התקדמות שלהם ללידיסמית' נעצרה בזמן שהבורים איבדו שבעה אנשים ו-38 מהם נפצעו[27]. לאחר הקרב בותה שלח מברק לנשיא קרוגר: "אלוהי אבותינו היום מסר לידינו ניצחון מדהים. הדפנו את האויב בכל אגף, בשלושה מקומות שונים... אבדות האויב הם בוודאי נוראיות. הם שוכבים אחד על השני – אני משער כ־2,000 איש. יש לנו בערך כשלושים הרוגים ופצועים. מאוחר יותר אני אשלח לך דוח מדויק יותר. בלב שמח אני אוכל לברך אותך ואת העם האפריקאנרי על ניצחון מדהים... ואני מבקש בצורה מכובדת מן הממשלה להכריז על יום כללי של תפילה תודה לזה אשר נתן לנו את הניצחון הזה."[28]

ב-16 בינואר 1900 ניסה בולר בשנית להתקדם שוב לכיוון ליידיסמית', הוא פיצל את כוחותיו בניסיון לתפוס את הכוח של בותה בתנועת מלקחיים. אבל בותה הבין את התוכנית של בולר ובחר לרכז את כוחותיו כנגד הכוח העיקרי של בולר. שני הכוחות נפגשו לבסוף ב-23 בינואר בגבעה סינקופ. בתחילת הקרב הבריטים הצליחו לכבוש את הגבעה, בחושבם בטעות שמדובר באחד האגפים של הקו הבורי, בותה הורה מיד על התקפת נגד והתותחים הבורים קרעו את 2,000 החיילים הבריטים אשר היו בראש גבעה שבקושי היה בה מקום לאלף איש. למרות ההתקפה הבורית הכבדה הבריטים הצליחו לאחוז בראש הגבעה עד הלילה ולאחר שמפקדם לא הצליח לצור קשר עם הגנרל בולר החליט לסוג. בותה במקביל החליט להסיג את הכוחות הבורים בחושבו שהבריטים מבצרים את ראש הגבעה ושכוחותיו נכשלו[29]. הקרב נגמר בניצחון בורי מוחץ, במחיר של פחות מ-400 פצועים והרוגים לעומת כ-1,750 פצועים והרוגים מהבריטים ועצר את הניסיון שלהם לשחרר את ליידיסמית'. בותה הצליח גם לחסום את הניסיון השלישי של בולר לפרוץ לליידיסמית' בקרב וולקראנס, בו הבריטים ספגו כ-333 פצועים והרוגים בזמן שהבורים ספגו רק 38 הרוגים ו-50 פצועים[30].

המפנה במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרור קימברלי בתחילת 1900 על ידי הבריטים ההתנגדות הבורית התחילה להתמוטט, בותה שלח שדרים לפרטוריה מזהיר מפני עריקות בצבא הבורי ושאין הוא יכול לעצור עוד ניסיון בריטי להתקדם לליידיסמית'. התערבות מצד קרוגר אומנם עזרה לעצור את העריקות אבל בותה בקרב הגבעות של טוגלה נכשל לעצור את כוחותיו של בולר, אף על פי שגבו מחיר כבד מהם, שהצליחו ב-28 בפברואר 1900 לשבור את המצור על ליידיסמית'[31]. עם שחרורה של ליידיסמית' בותה נסוג צפונה למודרספרויט, שם גילה שחיילים נסוגים בזזו את מחסני האספקה של הצבא הבורי והעלו אותם באש. בותה השליט סדר במקום ולפני שעלה על רכבת לכיוון טרנסוואל מנע נסיגה מבוהלת של הכוחות הבורים. ביחד עם יוברט בותה הקים במהירות קו הגנה שנמתח כ-160 קילומטר מהרי דראקנסברג לפריהייד שנועד להגן על גבולות טרנסוואל והמדינה החופשית מהכוח הבריטי בנאטל[32]. ב-5 במרץ 1900 יוברט נפל למשכב ובאספה של הפיקוד העליון בנטאל הוא העביר את הסמכויות שלו לבותה, הופך אותו בפועל למפקד העליון של כוחות צבא טרנסוואל[33]. מעט לאחר שהפך למפקד העליון, קיבל בותה מברק מקרוגר המבקש ממנו לשלוח 2,000 איש לחזית במדינה החופשית מכיוון שסדר הכוחות שלרשותו גדול מספיק. בותה סירב לבקשתו של קרוגר, טוען בפני הנשיא לרשותו עומדים רק כ-6,000 איש, שעמם הוא צריך להחזיק קו הגנה של 164 קילומטרים, ושהוא יכול לשלוח רק כ-1,200 איש. הוא הפציר בנשיא לגייס כל אזרח כשיר ולהחזיר את כל החיילים שחזרו לביתם לחזית עקב מחסור בכוח אדם[34]. ב־18 במרץ שלח יוברט הגוסס מברק לבותה המודיע לו על כישלון השיחות עם הבריטים ועל החלטת הנשיא קרוגר והנשיא סטיין להמשיך את המלחמה בלוחמת גרילה. ב־27 במרץ נפטר יוברט וקורגר אישר את מינוי של בותה למפקד העליון, לפחות עד אשר יהיה ניתן לערוך בחירות לתפקיד, מעניק לו את הדרגה של קומנדט גנרל. ב־14 באפריל נכנס המינוי לתוקף ובותה הפך בגיל 37 לקומנדט גנרל הצעיר ביותר בתולדות הרפובליקות הבוריות[35]. עם מינויו בותה הכניס רוח חדשה לצבא טרנסוואל, הוא אסר על החיילים להביא את משפחותיהם לשדה הקרב, הגביר את המשמעת, ארגן מחדש את קווי האספקה והחליף קצינים מבוגרים בצעירים. לאחר נפילת פרטוריה ועזיבת קרוגר לאירופה עיקר ההנהגה נפלה על בותה בתור מפקד הצבא[36]. תחת התוכנית למעבר ללוחמת גרילה בותה חילק את הצבא ליחידות קטנות ושלח אותם להציק ולהטריד את האויב. כאשר הלורד קיצ׳נר הגיע לדרום אפריקה לשחרר את הגנרל בולר מתפקידו ולקחת על עצמו את הפיקוד על הכוחות הבריטים הוא שלח מכתב לבותה בבקשה ממנו להיכנע, בותה שלח לו מכתב מאופק בו הוא סירב להיכנע. כאשר הבריטים התחילו לשרוף חוות בוריות ברחבי המדינה החופשית כדי לפגוע באספקה ללוחמי הגרילה הבורים בותה הזועם שלח מכתבים לגנרלים הבריטים שבהם דרש להפסיק את הפגיעה בחוואים אשר לא היו מעורבים במלחמה[37]. ב־28 בפברואר 1901 בותה נפגש עם הלורד קיצ׳נר לדון על דרכים לסיים את המלחמה, קיצ׳נר הבהיר לבותה שמבחינת הממשלה הבריטית עצמאות בורית אינה בא בחשבון ובריטניה מתכוונת לספח את כל שטחי הרפובליקות הבוריות. בתגובה בותה דרש שהבריטים יתנו חנינה לכל הלוחמים הבורים, ישלמו את החוב של טרנסוואל, יפצו חוואים שחוותם נהרסה ושלא יתנו זכות בחירה לשחורים. קיצ׳נר דרש הבטחות על כך שבמקרה והדרישות של בותה יענו אז כל יחידות הקומנדו ייכנעו, בותה אשר חש שאינו יכול לתת הבטחות כאלו בשם המדינה החופשית אמר לקיצ'נר שהוא יכול להתחייב רק בשם טרנסוואל ושיש להציע את הסכם זה למנהיגי המדינה החופשית[38]. לאחר הפגישה בותה וקיצ׳נר שהרשימו אחד את השני ישבו ושיחקו ברידג', משחק שבו בותה הפסיד לקיצ׳נר 15 פאונד, בותה עצמו הפך לחובב ברידג' בזכות המפגש עם קיצ׳נר[39]. קיצ׳נר אשר הביא בפני הממשלה הבריטית את הצעתו של בותה, תוך כדי הוא ממליץ לקבל אותה תחת הטענה שהצעה זאת זולה יותר לממשלה מאשר להמשיך את המלחמה. אבל הממשלה דחתה את ההצעה ודרשה מהבורים כניעה מוחלטת ללא תנאים. כאשר קיצ׳נר הציג את הדרישה לכניעה מוחלטת בפני בותה הוא דחה אותה במקום.

במרץ 1901 פיליפ, אחיו הגדול של בותה, נהרג בקרב בדורנברג בצפון מזרח המדינה החופשית. מותו של אחיו הגדול פגע בצורה קשה בבותה והוא סירב לדבר על מות אחיו. ככל הנראה מותו של אחיו גרם לבותה להאמין שהמלחמה נגד הבריטים היא חסרת תועלת ואין שום סיכוי לניצחון בה[40]. בתחילת מאי 1901 בותה כינס מועצת מלחמה של כל הגנרלים של טרנסוואל, במועצה הוחלט לבקש רשות מקיצ׳נר לשלוח שליחים לנשיא קרוגר באירופה כדי להתחיל במשא מתן עם הבריטים על שלום. להפתעת המועצה קיצ׳נר סירב, הוא טען שקרוגר אינו הנשיא של טרנסוואל יותר והוא מוכן לדבר רק עם הגנרלים בשטח[41]. נשיא המדינה החופשית סטיין זעם על כך שבותה והגנרלים מטרסנוואל היו מוכנים להתחיל במשא מתן עם הבריטים בלעדיו והתנגד לכל משא מתן[42]. לבסוף הוחלט להמשיך במלחמה ובותה הסכים שיאן סמטס יוביל פלישה לתוך מושבת הקייפ הבריטית. באותו הזמן אני, אשתו של בותה, עזבה את פרטוריה לאירופה, נושאת עמה דוחות על התקדמות המלחמה לקרוגר[41].

הצהרתו של קיצ׳נר שכל קצין בורי שלא ייכנע עד ל־15 בספטמבר יגורש לצמיתות מדרום אפריקה דחפה את בותה לתקוף ולהכות בבריטים. הוא חצה את הגבול לנטאל ביחד עם 1,000 איש, עוקף ומתחמק מן המכשולים הבריטים, ובמהלך מבריק הצליח לתמרן כוח בריטי של 16,000 איש למלכודת בבלאד רביר פורט. שם הוא הרג ופצע 44 איש, שבה 235 איש ותפס מצבור גדול של תחמושת נשק וסוסים[20]. קיצ׳נר בתגובה שלח תגבורת לנטאל, כופה על בותה לחזור לטרנסוואל לאחר שנכשל לפרוץ לו ולאנשיו דרך לממלכת הזולו. בדרך בחזרה לטרנסוואל בותה עבר דרך החווה שלו, מפתיע כוח בריטי ותופס 36 עגלות הספקה מידם[43]. ב־25 באוקטובר בותה כמעט ונפל בשבי הבריטי לאחר שכוח של 2,000 בריטים הקיף את המחנה שלו בארמלו. הוא הצליח להימלט עם אנשיו אבל במהומה הוא שכח את ספר התנ"ך וספר המזמורים שלו מאחור, המפקד הבריטי שלח לו אותם בחזרה[44]. הקרב האחרון של בותה במלחמה היה כמה ימים מאוחר יותר, הוא וגנרל הנדריק גרובלר תקפו טור בריטי בהנהגת הקצין המוכשר ביותר של קיצ׳נר בדרום אפריקה לוטננט קולנול ג'ורג' אליוט בנסון. בקרב בקנלאגה ב־30 באוקטובר בותה והנדריק הסתערו על קוי האספקה הבריטים, בנסון יצא במהרה בראש תגבורת לעצור את ההתקפה הבורית אבל הוא ורוב אנשיו נהרגו. בותה החליט שלא לנצל את הניצחון הזה כדי להסתער על עיקר הכוח הבריטי מחשש ש-25 המשפחות הבוריות שגרו בסביבה ייענשו בידי הבריטים כמשתפי פעולה[45]. קיצ׳נר בניסיון לשכנע את בותה להיכנע, שיכנע את מרטינוס פרטוריוס, הנשיא לשעבר של טרנסוואל, להיפגש עם בותה וללחוץ עליו להיכנע. כאשר בותה שמע שמרטינוס פרטוריוס עובד עם הבריטים הוא זעם עליו והודיעו לו שאין להם כוונה להיכנע ואמר לו למסור לקיצ׳נר: "שהוא שולט על מסילות הברזל ואנחנו על שאר המדינה. אנו לא מעוניינים בשלום."[46] בתחילת 1902 הבריטים הזרימו כוחות רבים לדרום אפריקה, מקשים על יחידות הקומנדו הבוריות לנוע בשטח. בותה נדחק על ידי כוחות בריטים לסגת לשטחי סווזילנד, שם הוא היה מסוגל לחמוק יותר בקלות מהם.

לבסוף הבורים נשברו תחת הלחץ הבריטי ומשא מתן לשלום התחיל ב־9 באפריל 1902 כאשר נציגים מטרנסוואל והמדינה החופשית נפגשו בהסכמת הבריטים לדון בנושא. בקרב אנשי המדינה החופשית הייתה התנגדות החזקה ביותר להסכם שלום שלא כולל עצמאות ואף על פי שבותה הצליח למשוך את הגנרל דה לה רי לצידו הנשיא סטיין ורוב הגנרלים שלו סירבו לקבל את התנאים הבריטים. רק לאחר שבותה ודה לה רי הצליחו למשוך לצידם את הגנרל דה ויט רוב נציגי המדינה החופשית הסכימו לחתום על הסכם שלום עם בריטניה אשר לא יכלול עצמאות[47]. ב־31 במאי 1902 בותה, כאחד הנציגים של רפובליקת טרנסוואל, חתם על הסכם פרינחינג שסיים את המלחמה.

איחוד דרום אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – איחוד דרום אפריקה

תקופת השיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם חתימת הסכם השלום בותה היה בין אחראי לפירוק הכוחות הבורים בטרנסוואל מנשקם ושחרור שבויי המלחמה הבורים. בעקבות המלחמה הוא שינה את דעתו על האימפריה הבריטית והתחיל להביע בפומבי את דעותיו החדשות, הוא הפתיע רבים מאפריקאנרים בנאום שנשא בדרבן שבו הוא אמר שהוא רואה עתיד ורוד לדרום אפריקה כחלק מן האימפריה הבריטית[48].

לאחר שסיים את פירוק הצבא ושחרור החיילים, בותה, דה ויט ודה לה רי, "השלישה המהוללת" כפי שהעיתונות הדרום אפריקנית כינתה אותם, הפליגו לבריטניה ואירופה כדי לנסות ולגייס כסף לשיקום דרום אפריקה אשר הייתה ברובה חרבה עקב מדיניות האדמה החרוכה של קיצ׳נר[49]. במהלך ההפלגה הארוכה על האונייה סקון בותה ודה לה רי שיחקו ברידג' בזמן שדה ויט נשאר בתאו, כותב את האוטוביוגרפיה שלו[50]. השלישייה התקבלה בהתלהבות בבריטניה כאשר הגיעו לסאות'המפטון ב־16 באוגוסט 1903, המונים המתינו לראותו אותם כאשר הגיעו לתחנת ווטרלו בלונדון בהזמנת הלורד קיצ׳נר לפגוש את המלך אדוארד השביעי[51]. השלישה התקבלה בהתלהבות גדולה יותר כאשר הגיעו להולנד, שם הם נתפסו כגיבורים עקב אווירה אנטי-בריטית שאפיינה את אירופה באותו הזמן. אבל בותה לא התלהב מקבלת הגיבורים שהוא וחבריו קיבלו באירופה ובנאום שנשא בהאג הוא אמר: "לא הגענו לכאן כדי לחגוג. אנו הנציגים של עם עצוב; ואנו עצובים כי ביצענו את חובתנו; מפני שהגנו על חירותנו ועל העצמאות שלנו."[51] במהלך שהותו באירופה בותה ניסה לגייס כספים למען האלמנות והיתומים הבורים, בשלל שנאומים שנשא ברחבי אירופה הוא לא היסס להאשים את שר המושבות צ'מברלין בנזק שנגרם לדרום אפריקה: "בתינו, עם הריהוט, נשרפו או נהרסו, הפרדסים שלנו, כל הציוד החקלאי נהרס, טחנות קמח נהרסו, כל בהמה גורשה או נשחטה – כלום לצערנו לא נשאר לנו. האדמה היא מדבר. מלבד זאת המלחמה גבתה המוני קורבנות, הארץ מלאה בקול הבכי של אלמנות ויתומים חסרים אונים."[52] באירופה בותה פגש שוב את אשתו ונפגש עם קרוגר אשר חיי בגלות בשווייץ לאחר שסירב להישבע אמונים למלך בריטניה. בפגישה עם שר המושבות צ'מברלין, לאחר סיבוב גיוס התרומות באירופה, בותה ניסה לבקש שבריטניה תגדיל את כספי הפיצויים שהוקדשו לשיקום דרום אפריקה אבל נענה בשלילה. בותה בתגובה פרסם מאמר באחד העיתונים הבריטים שבו טען שבריטניה צריכה לשקם את דרום אפריקה ולעזור לבורים לא רק בגלל סיבות הומניטריות אלא מפני שבריטניה תזדדק לבורים כדי לשלוט במושבות החדשות שלהם, אשר בהם הבורים הם רוב האוכלוסייה[53]. המסר שלו נפל על אוזניים קשובות והפרלמנט הבריטי הסכים להגדיל את כספי הסיוע מ־3 מיליון פאונד ל־8 מיליון פאונד ולשלוח וועדה לדרום אפריקה כדי לראות כיצד ניתן לסייע טוב יותר לתהליך שיקום. לפני הפלגתם בחזרה לדרום אפריקה השלישייה נפגשה שוב עם אדוארד השביעי אשר הציע לשלושה תואר אצולה, הם סירבו לקבל את התואר וב־13 בדצמבר הפליגו בחזרה לדרום אפריקה[54].

בדרום אפריקה בותה ניסה לאחד את האפריקאנרים כדי לשקם את המדינה, בעיני רבים מקרב האפריקאנרים בטרנסוואל בותה, בן ה-40, נתפס כמנהיגם עכשיו שקרוגר היה בגלות. כאשר צ'מברלין הגיע לביקור בדרום אפריקה ב־26 בדצמבר היה זה בותה אשר עמד בראש משלחת אפריקאנרית אשר פגשה את שר המושבות. בותה ניסה לשכנע את השר להעניק שלטון עצמי נרחב יותר למושבות של טרנסוואל ונהר האורנג', אשר מאז הכניעה נוהלו על ידי מושלים בריטים בלתי נבחרים, להקצות יותר כספים לשיקום המושבות ולעצור תוכנית של המושל של טרנסוואל מילנר להביא מהגרים סינים לעבודה במכרות. צ'מברלין סירב לבקשות של בותה אבל הציע לו משרה בגוף הניהולי שניהל את המושבה, בותה סירב בטענה שהוא אינו מוכן לשבת בגוף ציבורי שלא נבחר על ידי האזרחים[55]. בותה ביחד עם יאן סמאטס ועוד גנרלים בורים לשעבר הקימו את מפלגת "העם" (Het Volk) כדי להילחם בתוכנית הבריטית להבאת 50,000 פועלים סינים לטרנסוואל וכדי לדרוש ממשל עצמי למושבת טרנסוואל הבריטית ולמושבת נהר האורנג'. במקביל במושבת נהר האורנג', אשר הוקמה בשטחי המדינה החופשית, הוקמה מפלגת איחוד אורניה (Orangia Unie) על ידי סטיין, הנשיא לשעבר של המדינה החופשית, דה ויט וג'יימס הרצוג. המפלגה הייתה בעלת מטרות דומות למפלגת העם אבל במהרה נוצרה יריבות בין שתי המפלגות. בזמן שבותה ראה בעיניו עתיד של שיתוף פעולה בין אפריקאנרים לאנגלים, הרצוג וחבריו שאפו להפרדה בין האפריקאנרים והאנגלים ולהחזיר את העצמאות שאבדה. כאשר קרוגר נפטר ב־14 ביולי 1904 בגלות בשווייץ היה זה בותה שדאג להבאת הגופה לקבורה בפרטוריה, ארגן את הטקס ההלוויה ועמד בראשו. עם עליית ממשלה ליברלית בבריטניה ב־1906 בותה שלח את סמטאס ללונדון בתקווה לשכנע את הממשלה החדשה לשנות את המדיניות שלה בדרום אפריקה. סמאטס הצליח והממשלה הצהירה על הכוונה להעניק ממשל עצמי למושבות בדרום אפריקה. בבחירות לפרלמנט החדש של מושבת טרנסוואל ב־1905 מפלגת "העם" זכתה במירב המושבים, והחזירה לידי הבורים את השליטה במושבה מידי האנגלים[56].

במקביל לאירועים הללו בותה ניסה לשקם את חוותו שנהרסה במלחמה. הוא הגישה בקשה לקבלת פיצויים על סך £20,000 מן הממשל הבריטי אבל קיבל רק £900 אשר אותם הוא החזיר בבוז. פריהייד סופח למושבת נטאל בעקבות המלחמה ובותה החליט לעבור למושבת טרסנוואל ולרכוש חווה אחת שם, למרות הנזק של המלחמה הוא הצליח לשקם את עסקיו ושמר על מצב כלכלי איתן[57].

ראש ממשלת מושבת טרנסוואל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1907 בותה נכנס לתפקיד ראש ממשלת מושבת טרנסוואל, בתפקיד זה הוא עצר את ההגירה הסינית ועד 1910 אחרון הפועלים הסינים עזב את דרום אפריקה. בתור ראש ממשלת טרנסוואל בותה השתתף בוועידה האימפריאלית של 1907 בלונדון, מעשה זה עורר את זעמם של השמרנים הבורים אשר התחילו לראות בבותה כבוגד ברעיון הלאומי הבורי[58]. בלונדון בותה התחבר עם ד"ר ג'מיסון אשר הוביל את הפשיטה הכושלת על פרטוריה לפני מלחמת הבורים השנייה[59]. בזמן שהשתתף בוועידה בותה ניסה ונכשל לשכנע את משרד המושבות הבריטי לספח את סוואזילנד ואת בצ'ואנאלנד (כיום באצוואנה) לשטחי המושבות הבריטיות בדרום אפריקה. כאשר בותה חזר מלונדון הוא הוביל שורה של רפורמות בשירות הציבורי, אבל בשונה מהרצוג וסטיין אשר עמדו בראש מושבת נהר האורנג' הוא לא פיטר את כל הפקידים האנגלים אלא מינה אנשים לפי כשרון ללא התייחסות למוצא. כמו כן בותה הקים מחדש את מערך הקומנדו אשר המושל הבריטי ביטל, מאפשר למושבה להעמיד צבא במקרה חירום. בותה גם עודד שיכלולים בתחום החקלאות, שולח צעירים אפריקאנרים לבריטניה ואמריקה ללמוד אגרונומיה. בנוסף הוא יישב חקלאים חסרי אדמה על אדמות מדינה בניסיון למנוע היווצרות של המון מובטל בערים[60].

בותה היה מהתומכים באיחוד ארבע המושבות הבריטיות בדרומה של אפריקה (טרנסוואל, מושבת נהר האורנג', נטאל והקייפ) לישות אחת. בוועידה הלאומית שנערכה בדרבן שבנטאל ב־12 באוקטובר 1908 בותה וסמטאס, אשר היו בין הנציגים של טרנסוואל בוועידה, היו הרוח החיה מאחורי רעיון האיחוד. בותה היה בין אלו אשר הציעו לחלק את תפקידי הבירה בין ערי הבירה של המושבות השונות (הממשלה תשב בפרטוריה, הפרלמנט ישב בקייפטאון ובית המשפט בבלומפונטיין)[61]. ב־9 ובפברואר הוועדה פרסמה טיוטה של החוקה עבור איחוד כל המושבות, לאחר שטיוטת החוקה אושרה על ידי ארבעת הפרלמנטים, בותה ושאר הנציגים של הוועדה הלאומית הפליגו לבריטניה כדי להגיש את בקשת האיחוד לפרלמנט הבריטי. הפרלמנט הבריטי אישר את הבקשה והעביר את חוק דרום אפריקה 1909 אשר איחד את ארבע המושבות למדינה אחת שקיבלה את השם איחוד דרום אפריקה.

קריקטורה של פאנץ' המבטאת הפתעה על בחירתו של בותה לראש ממשלת המושבה טרנסוואל. הכיתוב למטה: "הצל של פול קרוגר." מה! בותה ראש הממשלה? ובכן, האנגלים האלה אכן 'מזעזעים את האנושות'! "ב-1907 דרום אפריקה הוחזרה למעשה להולנדים."

מפלגת דרום אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – המפלגה הדרום-אפריקאית (איחוד דרום אפריקה)

לקראת הבחירות לפרלמנט החדש של איחוד דרום אפריקה בותה התחיל להקים מפלגה חדשה מקרב אנשי מפלגת "העם", איחוד אורניה, האפריקאנר בונד והמפלגה הדרום-אפריקאית מהקייפ. המפלגה הדרום-אפריקאית של בותה זכתה לתמיכה רחבה בקרב האוכלוסייה האפריקנארית וגם בקרב חלקים נרחבים של האוכלוסייה דוברת האנגלית, אפילו מלך הזולו וראשי שבטים נוספים הביעו תמיכה במפלגה, אף על פי שלא הייתה להם זכות בחירה, ובבחירות בספטמבר 1910 המפלגה זכתה ב־64 מושבים בפרלמנט החדש של איחוד דרום אפריקה מה שהעניק לה רוב מוחץ. בותה הרכיב את הקבינט הראשון שלו מראשי המנהיגים של המפלגות השונות שמהם נוצרה המפלגה הדרום-אפריקאית. מעניק לסמאטס את משרד הפנים, המכרות וההגנה להרצוג את משרד המשפטים ולעצמו, מלבד ראשות את הממשלה, את משרד החקלאות[62]. כראש ממשלה, הביע בותה את תמיכתו בציונות, ותמך בהענקת שוויון זכויות מלא ליהודי דרום אפריקה[63] בין בותה להרצוג נוצר במהרה קרע, הגורם הישיר היה הוויכוח על מעמד השפה האנגלית באיחוד דרום אפריקה. בזמן שהרצוג דחף את הפיכת האפריקאנס לשפה הרשמית של האיחוד והציע חוק לכפייתה האפריקאנס על האוכלוסייה דוברת האנגלית, בותה התנגד לכך בחריפות. הוא הכריז שלשתי השפות צריך להיות מעמד רשמי ושאסור לכפות את האפריקאנס, והטיל את כובד משקלו כנגד הצעת החוק של הרצוג[64]. כמו כן הוא חנן את מלך הזולו אשר נכלא במהלך מרידת במבתה ב־1906 והעניק לו קיצבה ממשלתית.

הקרע בין בותה להרצוג הלך והחמיר, ראש הממשלה ושר המשפטים שלו התחילו לתעב אחד את השני. הרצוג סירב לסטות מן החזון שלו מאיחוד האוכלוסייה האפריקאנרית והאנגלית בזמן שהרצוג התעקש לשימור על זהות אפריקאנרית נפרדת[65]. האוכלוסייה האפריקאנרית התחילה לאבד אמון בבותה לאחר שהסכים לעודד הגירה בריטית לדרום אפריקה, לממן את החזקת הצי הבריטי שעגן בנמלי איחוד דרום אפריקה ובעקבות נאום בחנוכת פסלו של ססיל רודס בקייפטאון שבו בותה הילל את רודס. לאחר שהרצוג יצר פרובוקציה כנגד האוכלוסייה דוברת האנגלית בנטאל, אשר הובילה להתפטרות אחד מהשרים בקבינט מנטאל, בותה דרש מהרצוג להתפטר מן הקבינט. לאחר שהרצוג סירב בותה פנה למושל הכללי הבריטי והודיע על כך שהוא מפזר את הממשלה. המושל מידית העניק לבותה סמכות להקים ממשלה חדשה אשר בה בותה לא כלל את הרצוג[66]. בתגובה הרצוג ולאומנים אפריקאנרים נוספים עזבו את המפלגה הדרום-אפריקאית והקימו ב־1912 את המפלגה הלאומית אשר חרתה על דגלה את השאיפה לבדלנות אפריקאנרית ורפובליקניזם.

במקביל הממשלה של בותה פעלה להפרדת האוכלוסייה השחורה מן האוכלוסייה הלבנה במסגרת מדיניות של התפתחות נפרדת. ממשלתו של בותה העבירה את חוק אדמות הילידים של 1913, שבו הוקצו שטחים ייעודיים לשחורים ונאסר עליהם לרכוש קרקע באזורים אשר לא הוקצו להם למחיה[67].

ביולי 1913 פרצה שביתת כורים לבנים מחוץ לעיירה באנוני, הכורים דרשו מן הבעלים של המכרה להכיר באיגוד המקצועי שלהם. במהרה השביתה הפכה לאלימה והמשטרה לא הצליחה להשתלט על ההמון המתפרע אשר התחיל לבזוז חנויות ביוהנסבורג. סמאטס אשר היה שר המכרות והגנה קרא ליחידות הקומנדו ודיכא בכוח את המתפרעים, כעשרים ואחד איש נהרגו וכ־47 נפצעו. עם דיכוי האלימות בותה בעצמו הגיע ביחד עם סמאטס כדי לדון עם נציגי השובתים על פתרון למשבר במלון במרכז יוהנסבורג. לאחר שנציגי הכורים עזבו לדון בהצעות של בותה ראש הממשלה ושר ההגנה עזבו ללא ליווי את בית המלון. בדרכם בעיר הם נעצרו על ידי אספסוף כורים, בותה לפי המסופר צעק עליהם: "אתם יכולים לירות; אנחנו לא חמושים. אבל תדעו לכם שאנו כאן כדי לעשות שלום עמכם. ואם תירו בנו, זה יהיה הסוף של זה."[68] לבסוף בותה נאלץ להיכנע לדרישות הכורים "והסכם ביין" שעליו חתם בותה נחשב להשפלה לממשלתו[69]. אבל כאשר פרצה שביתה כורים נוספת מספר חודשים מאוחר יותר במכרות הפחם בנטאל בותה וסמאטס היו מוכנים. הצבא נקרא מיד, יחידות הקומנדו באזורים הכפריים נשלחו להגן על תשתיות מקומיות וגנרל קוס דה לה רי, אשר מונה לגנרל בצבא החדש של האיחוד, נקרא לפרטוריה עם אנשיו למחוץ את מטה המפגינים ולאסור את ההנהגה שלהם. הפעילות הנמרצות של בותה וסמאטס מחצו את ההפגנה בראשיתה, ולמרות מחאות מצד מפלגת הלייבור בבריטניה העניין נגמר במהירות[69].

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרידת מאריץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מרידת מאריץ

המשבר הגדול ביותר של ממשלתו של בותה הייתה פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בזמן שבותה חשב שעל איחוד דרום אפריקה לתמוך באימפריה הבריטית חלקים נכבדים באוכלוסייה האפריקאנרית התנגד לצאת למלחמה מחוץ לאפריקה למען בריטניה. עם פרוץ המלחמה בותה וממשלתו הסכימו לשחרר את הכוחות הצבאיים הבריטים באיחוד דרום אפריקה ולקחת את הגנת האיחוד על בסיס כוחות הצבא של האיחוד. אבל כאשר הבריטים ב־7 באוגוסט בקשו מבותה לפלוש לדרום מערב אפריקה הגרמנית (כיום נמיביה) הדבר גרם לוויכוח קשה בקבינט של בותה[70]. בותה אומנם הצליח לשכנע את הקבינט לתמוך בבקשה הבריטית אבל נאלץ להסכים שרק מתנדבים ישלחו לשדה הקרב. אבל כאשר בותה גישש לבדוק האם הפרלמנט יתמוך בבקשה הבריטית הוא נדהם לגלות שהפרלמנט לא יהיה מוכן לתמוך במלחמה כנגד גרמניה. עקב כך בותה החליט לקחת את הסיכון שהפרלמנט יצביע על אי-אמון כנגד ממשלתו ולפלוש לדרום מערב אפריקה הגרמנית ללא תמיכת הפרלמנט. בותה הורה לסמאסט לפתוח בגיוס שקט ולשנע את הכוחות לגבול בלילה, הוא הסתיר את ההכנות למלחמה מן הפרלמנט, הצבא והעיתונות[71]. אבל כאשר בותה הודיע לרמטכ"ל, קומנטדט גנרל כריסטיאן פרידריך ביירס על החלטת הממשלה, הרמטכ"ל החליט בשקט להתנגד להחלטת הממשלה ומיהר לארגן את שאר הפיקוד הבכיר כנגד בותה. כאשר הרצוג שמע על תוכנית הפלישה של בותה הוא מיהר לארגן הפגנות כנגד בותה והמלחמה נגד גרמניה. בותה לבסוף, בניסיון להשיג תמיכה למלחמה עם גרמניה הביא את הנושא לדיון בפרלמנט ולאחר מאמץ רב ומתיש הצליח להשיג רוב להכרזת המלחמה והפלישה לדרום מערב אפריקה הגרמנית. אבל הרמטכ"ל ומספר קצינים שבהם הגנרל דה ויט, רב-סרן יאן קמפ וקולונל מאני מאריץ תכננו הפיכה צבאית כנגד בותה והממשלה בפרטוריה[72]. אבל ההפיכה בוטלה על ידי הקושרים לאחר שדה לה ריי נהרג מירי שוגג של שוטרים במהלך נסיעה עם ביירס. אבל מאני מאריץ סירב לקבל את החלטתו של ביירס ופתח במרד כנגד הממשלה בצפון הקייפ, באזור הגבול עם דרום מערב אפריקה הגרמנית בסיוע גרמני, גורר את שאר הקושרים עמו[73]. בתגובה בותה החליט להוביל את כוחות הצבא של האיחוד בעצמו כדי לדכא את המרד, הוא סירב לקבלת סיוע מבריטניה ולקח עמו רק חיילים אפריקאנרים לשדה הקרב כדי לא ליצור את הרושם שהוא נלחם למען הבריטים ושמדובר בעניין אפריקאנרי פנימי[74]. המרד שתוכנן ברישול נגמר במהירות בניצחונו של בותה, מאריץ נמלט לגרמניה, ביירס נהרג בשדה הקרב, קמפ נכנע ודה ויט נתפס. אבל למרות ניצחונו של בותה מפלגתו איבדה תמיכה אשר עברה לידי הרצוג והמפלגה הלאומית.

המערכה בדרום מערב אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – המערכה בדרום-מערב אפריקה במלחמת העולם הראשונה

במקביל לתחילת מרידת מאריץ בותה פתח בלחימה נגד הגרמנים שהתחילה ב-13 בספטמבר 1914 בהתקפה על נקודת המשטרה רמנסדריפט (Ramansdrift) שעל הגבול עם מושבת הכף. הגרמנים, מצדם, השתלטו על מפרץ וולביס, נמל שהיה מובלעת דרום-אפריקנית לחוף המושבה, וכן ערכו מספר פשיטות ומארבים בשטחה של דרום אפריקה. כוח דרום-אפריקני כבש ב-15 באוקטובר את נמל לידריץ, אך לא הצליח להתקדם מעבר לו, בין היתר כיוון שמרידת מאריץ החלה בסמוך לזמן הנחיתה, דבר שהקשה על משלוח תגבורות. כוח דרום אפריקני אחר נכשל בניסיון לכבוש את סאנדפונטיין (Sandfontein) ונהדף על ידי הגרמנים ב-25 בספטמבר.

עם דיכוי המרד בותה חזר לתוכנית לכיבוש דרום מערב אפריקה הגרמנית. תוכניתו המקורית של בותה הייתה לתקוף בשלשה ראשים את המושבה הגרמנית, אבל מפני שחלק מראשי המורדים היו אמורים לפקד על הכוחות הפולשים הוא נאלץ לשנות את תוכנית הפלישה[75]. בתוכנית החדשה בותה תפס פיקוד ישיר על הכוחות בשטח, מוביל בעצמו את הצבא לתוך המושבה הגרמנית, זאת למרות התנגדות הממשלה הבריטית אשר חששה חייו של בותה (עקב חוסר השקט באיחוד דרום אפריקה והחשש שאם ימות הרצוג והמפלגה הלאומית שהתנגדו למלחמה יעלו לשלטון)[76]. אל מול 67,000 חיילים דרום אפריקנים עמדו כ־10,000 חיילים גרמנים ואסקרי ועוד כ־550 מורדים אפריקאנרים שערקו לצד הגרמני. ב-14 בינואר 1915 בותה הצליח לכבוש מחדש את מפרץ וולביס ואת סווקופמונד (Swakopmund) הסמוכה[77]. באמצע מרץ בותה כבש שבע נפות של דרום-מערב אפריקה. כוחות אחרים התקדמו מזרחה מלידריץ וחברו לכוחות שהתקדמו צפונה ממושבת הכף ולכוחות שהתקדמו מערבה, דרך בצ'ואנאלנד (כיום בוטסואנה), בקיטמנסהופ (Keetmannshoop), ב-20 באפריל 1915.

הגנרל לואי בותה בשיחה עם ראש עיריית ווינדהוק עם מסירת העיר במאי 1915

משם, לאורך מסילת הברזל, בותה התקדם צפונה. כוח אחר יצא ממפרץ וולביס, התקדם משם מזרחה, וחבר אליהם. עם ההתחברות נותקו הגרמנים שבצפון המושבה מאלה שבדרומה, ולאחרונים לא נותר אלה להיכנע[78]. בהמשך, ב-12 במאי 1915, נפלה בידי הפולשים ווינדהוק הבירה. הכוחות הגרמניים נדחקו צפונה, וב-1 ביולי נוצחו בידי הצבא הפולש באוטווי (Otavi), שם בותה יישמם טקטיקת לוחמה של הזולו כדי להביס את הגרמנים[79]. בעומדו בפני סכנת כיתור, וכאשר כוח פשיטה דרום-אפריקני בעורפו, נכנע המושל הגרמני ויקטור פרנקה, ב-9 ביולי 1915, בקהורב (Khorab), עם 2,166 מחייליו. כמה שבועות אחר כך נפלה כל המושבה בידי הדרום-אפריקנים. הדרום-אפריקנים איבדו 113 איש במערכה והגרמנים – 1,131[80].

בחירות 1915[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הניצחון בדרום מערב אפריקה הגרמנית המתח באוכלוסייה בדרום אפריקה רק הלך וגדל. האפריקאנרים זעמו על כך שבותה גרר אותם למלחמה עבור הבריטים אשר ביטלו את העצמאות שלהם, האנגלים חששו שבותה ינסה לפייס את האפריקאנרים על חשבונם, וההודים והשחורים על כך שבותה סירב לתת להם את זכות הבחירה ואת הגבלות ששם על רכישת קרקעות[81]. המפלגה הלאומית הלכה והתחזקה ככל שבותה ניסה להבטיח את הקול האנגלי, שהשיא היה כאשר בותה לא הפעיל את המשטרה כדי לדכא מהומות אנטי-גרמניות בערים הגדולות לאחר שצוללת גרמנית הטביעה את הלוסיטניה, ספינה בריטית, לחופי אירלנד[82]. תדמיתו של בותה הלכה ונפלה בקרב הציבור האפריקאנרי, הוא נתפס כאחראי למותו של דה לה רי, כבוגד בזכרו של קרוגר וכמשרת האימפריאליזם הבריטי. השאלה הבוערת בבחירות של 1915 הייתה האם על איחוד דרום אפריקה להמשיך ולתמוך במאמץ המלחמה הבריטי? בזמן שבותה ומפלגתו תמכו בהמשך התמיכה בבריטניה, הרצוג והמפלגה הלאומית, בתמיכה של מפלגת הלייבור, התנגדו. בבחירות, שרק הציבור הלבן השתתף בהם, בותה הצליח לשמור על ראשות הממשלה אבל מפלגתו איבדה קולות רבים וירדה ל־54 מושבים בזמן שהמפלגה הלאומית גדלה על חשבונם[83].

המערכה במערב אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – המערכה במערב אפריקה במלחמת העולם הראשונה

בתקופת הבחירות ממשלת בריטניה פנתה לבותה בבקשה לספק חיילים למערכה במערב אפריקה הגרמנית, בותה הסכים לבקשה, בתמיכת סמאטס, בתקווה שלאחר המלחמה האזור ייפול תחת השפעת איחוד דרום אפריקה[84]. לאחר הניצחון בבחירות בותה שלח כוח משלוח לסייע לבריטים שם אבל בשונה מן המערכה בדרום מערב אפריקה הוא לא יצא עם הכוחות, ממנה את סמאטס למפקד העליון במקומו בזמן שהוא נשאר בפרטוריה לנהל את המדינה עקב חוסר היציבות בקרב האוכלוסייה. במכתב לסמאטס הוא כתב: "הלב והנשמה שלי עמך, ואני אעשה כל אשר ביכולתי כדי לעזור, תהיה בטוח בכך. רק תגיד לי מה לעשות... עזיבתך זוכה לתמיכה מצד כולם ואני רק יכול להתפלל לברכת אלוהים עליך."[85]

פעילות פרלמנטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עזיבתו של סמאטס וכוח המשלוח הצבאי בותה התמקד בפעילות פרלמנטרית נמרצת, מנסה לייצב את המדינה ולפייס את האוכלוסייה. המשבר הראשון שעמד בפניו היה משבר השכר של החיילים. מתנדבים מהאיחוד שלחמו באפריקה קיבלו שכר של שלושה שילינג ליום בזמן שמתנדבים שלחמו באירופה עבור הצבא הבריטי, שלא במסגרת צבא האיחוד, קיבלו רק שילינג ליום. מפלגת האיחוד, אשר הייתה שותפה קואליציונית של בותה, דרשה מן הממשלה להשוות את שכר החיילים בזמן שהמפלגה הלאומית, מפלגת האופוזיציה הראשית, דרשה שממשלת בריטניה תהיה זאת שתישא בעלות ולא ממשלת האיחוד. בותה ורוב חברי מפלגתו הסכימו עם המפלגה הלאומית, אבל בותה שידע שדרישה כזו מן הממשלה הבריטית היא בעייתית ניסה ללחוץ על מפלגת האיחוד להוריד את המשבר מסדר היום, מזהיר אותם שאם הדבר יגיע להצבעה הוא יצביע עם המפלגה הלאומית. רק לאחר דיונים ארוכים בותה הצליח להגיע להסכם עם הממשלה הבריטית שהם יישאו בעלות הנוספת בתמורה לכך שאיחוד דרום אפריקה תתרום מיליון פאונד לממשלה הבריטית להוצאות מלחמה[86]. במקביל ההתקפות על בותה מצד לאומנים אפריקאנרים הלכו והתגברו, דה ויט אשר השתחרר מהכלא ב־1916, על חלקו במרידת מאריץ, התעלם מהנסיונות של בותה לפייס אותו. כאשר סטיין נפטר בדצמבר 1916 בותה התקבל בחוסר התלהבות בהלוויה של הנשיא לשעבר של המדינה החופשית. ביום דינגאנה, באותו השנה, רבים מקרב האפריקאנרים בחרו לא להגיע לטקס הממלכתי ולהשתתף בטקס שארגנה המפלגה הלאומית. כל הלחץ הזה הוביל לכך שבותה התחיל לשקוע בדיכאון עמוק ובמלנכוליה[87]. בותה ספג זעם מקרב מגדלי הכבשים באיחוד, אשר רובם היו תומכי מפלגתו, לאחר שבותה לחץ עליהם למכור את כל התוצרת שלהם לממשלה הבריטית עבור מחיר קבוע כדי לתמוך במלחמה כאשר מיד לאחר המכירה היה זינוק עולמי במחירי הצמר. בותה המשיך למשוך אש לאחר שנכנע לבקשה בריטית לספק פועלים שחורים עבור בניית תשתיות באירופה עבור כוחות הצבא הבריטי. הלבנים התנגדו מחשש שגיוס השחורים, אפילו לתפקידי עבודה, עלול להוביל לדרישה לזכויות הצבעה ואילו בקרב המשכילים בשבטים השחורים היה זעם על כך שבני שבטם נגררים למלחמתו של האדם הלבן[88]. לקראת סוף המלחמה בריאותו של בותה הידרדרה במהירות, הוא חשב לפרוש מהחיים הפוליטיים אבל עקב לחץ כבד מצד הבריטים ומפלגתו הוא בחר להמשיך בתפקידו כראש ממשלה.

ועידת ורסאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – ועידת השלום בפריז (1919)

בסוף המלחמה הוא הוזמן כראש ממשלת איחוד דרום אפריקה להשתתף בדיונים בורסאי על ידי הממשלה הבריטית. בותה ניסה להסיג הסכמה של המדינות המנצחות לסיפוח דרום מערב אפריקה הגרמנית לאיחוד דרום אפריקה. אבל הוא נתקל בהתנגדותו של וודרו וילסון, נשיא ארצות הברית, אשר ברוח האידיאלים שלו התנגד להתרחבויות אימפריאליסטיות והסכם רק להעניק לאיחוד מנדט על האזור עד שניתן יהיה לתת לשבטיים המקומיים ממשל עצמי[89]. בדיונים הוא התנגד להשפלת הגרמנים, להחלטה שהם לבדם אשמים בפרוץ המלחמה ולניסיון לדרוש את הוצאתו להורג של הקייזר ווילאם השני. הוא כתב לחבר מהדיונים בפריס: "אף אחד אינו יכול להאשים אותנו בכך שאנו בעד הגרמנים, אבל הרעיון שלנו היה להביס את הגרמנים ולתת להם שלום אשר יחזיק לנצח... להציל את העולם מאסון אשר דומה לזה שעברנו,"[90] לבותה אירעה אי נעימות בוועדה כאשר הרצוג הגיע, ללא הודעה, עם משלחת של לאומנים אפריקאנרים לבקש מווילסון לתמוך בדרישה האפריקאנרית בזכות להגדרה עצמית בהתאם לארבע עשרה הנקודות שלו[91]. בסוף הועידה, אף על פי שהוא לא הסכים עם התנאים שהוטלו על גרמניה והתנגדותו של סמאטס להסכם, בותה כראש ממשלת איחוד דרום אפריקה חתם על הסכם ורסאי.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבו הבריאותי של בותה אשר היה רע עוד מ־1916 הלך והחמיר כשהוא חזר מאירופה. כנראה הוא חלה בשפעת הספרדית, אשר השתוללה באותה התקופה, ונשלח על ידי רופא למנוחה בחוותו. שם ב־26 או ב־27 באוגוסט 1919 הוא נפטר בשנתו ללא סימן מקדים[92]. הוא זכה להלוויה ממלכתית כראש ממשלה אבל לא הלוויה צבאית ב־30 באוגוסט ונקבר בחלקת גדולי האומה בפרטוריה.

וינסטון צ'רצ'יל כתב עליו בזכרונותיו: "שלושת הגנרלים הכי מפורסמים שהכרתי בחיי לא ניצחו באף קרב גדול כנגד אויב זר. למרות זאת, שמותיהם – שכולם מתחילים באות "ב" – שגורים בפי כול. אלה הם הגנרל בות', הגנרל בותה, והגנרל באדן פאוול". (באנגלית: The three most famous generals I have known in my life won no great battles over a foreign foe. Yet their names, which all begin with a "B", are household words. They are General Booth, General Botha and General Baden-Powell‏).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לואי בותה בוויקישיתוף

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Barnard, CJ. Genl. Louis Botha op die Natals Front 1899-1900 (AA Balkema, 1970). (באפריקאנס)
  • Buxton, Earl. General Botha (John Murray, 1929).
  • Cruise, Adam. Louis Botha's War: The Campaign in German South-West Africa, 1914-1915 (Zebra Press, 2015).
  • Engelenburg, FV, General Louis Botha (George G Harrap, 1929).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Richard Steyn, Louis Botha a man apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishing, 2018, עמ' 6
  2. ^ 1 2 3 4 Richard Stryn, Louis Botha a man apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishing, 2018, עמ' 7
  3. ^ Richard Steyn, Louis Botha a man apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 10–11
  4. ^ FV Engelenburg, General Louis Botha, George G Harrap, 1929, עמ' 21
  5. ^ Johannes Meintjes, General Louis Botha: ABiography, Cassell, 1970, עמ' 10
  6. ^ Richard Steyn, Louis Botha a man apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 14–15
  7. ^ Johannes Meintjes, General Louis Botha: A Biography, Cassell, 1970, עמ' 13-14
  8. ^ Richard Stryn, Louis Botha a man apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishing, 2018, עמ' 16
  9. ^ 1 2 FV Engelenburg, General Louis Botha, George G Harrap, 1929, עמ' 34–35
  10. ^ FV Engelenburg, General Louis Botha, George G Harrap, 1929, עמ' 36
  11. ^ CT Gordon, The Growth of Boer Opposition to Kruger (1890-1895), Oxford University Press, 1970, עמ' 131
  12. ^ Roy Digby Thomas, Two Generals: Buller and Botha in the Boer War, Author House, 2012, עמ' 326
  13. ^ 1 2 3 Richard Stryn, Louis Botha a man apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishing, 2018, עמ' 19–20
  14. ^ Richard Stryn, Louis Botha a man apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishing, 2018, עמ' 22–23
  15. ^ FV Engelenburg, General Louis Botha, George G Harrap, 1929, עמ' 39
  16. ^ Richard Stryn, Louis Botha a man apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishing, 2018, עמ' 24-25
  17. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 25
  18. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 27–28
  19. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 28–29
  20. ^ 1 2 Peter Trew, The Boer War Generals, Jonathan Ball Publishers, 1999, עמ' 139
  21. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 35
  22. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 38
  23. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 42–43
  24. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 47
  25. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 48–49
  26. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 50–51
  27. ^ Peter Trew, The Boer War Generals, Jonathan Ball Publishers, 1999, עמ' 25
  28. ^ CJ Barnard, Genl. Botha op die Natalse Front 1899-1900, AA Balkema, 1970, עמ' 67
  29. ^ Rayne Kruger, Good-bye Dolly Gray: The Story of the Boer War, Pan Books, 1959, עמ' 186–198
  30. ^ CJ Barnard, Genl. Louis Botha op die Natalse Front 1899-1900, AA Balkema, 1970, עמ' 118
  31. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 72
  32. ^ Peter Trew, The Boer War Generals, Jonathan Ball Publishers, 1999, עמ' 152
  33. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 76
  34. ^ CJ Barnard, Genl. Louis Botha op die Natalse Front 1899-1900, AA Balkema, 1970, עמ' 150
  35. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 78–80
  36. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 85
  37. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 93–95
  38. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 100–101
  39. ^ Thomas Roy Digby, The Generals: Buller and Botha in the Boer War, Author House, 2012, עמ' 165
  40. ^ Johannes Meintjes, General Louis Botha: A Biography, Cassell, 1970, עמ' 85
  41. ^ 1 2 Johannes Meintjes, General Louis Botha: A Biography, Cassell, 1970, עמ' 85-86
  42. ^ Rayne Kruger, Good-bye Dolly Gray: The Story of the Boer War, Pan Books, 1959, עמ' 431–432
  43. ^ Johannes Meintjes, General Louis Botha: A Biography, Cassell, 1970, עמ' 88
  44. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 106
  45. ^ Peter Trew, The Boer War Generals, Jonathan Ball Publishers, 1999, עמ' 165
  46. ^ JEH Grobler, The War Reporter: The Anglo Boer War Through the Eyes of the Burghers, Johnathan Ball Publishers, 2004, עמ' 107
  47. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 116–119
  48. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 120–121
  49. ^ Harold Spender, General Botha: The Man and the Career, Constable, 1916, עמ' 149
  50. ^ Johannes Meintjes, General Louis Botha: A Biography, Cassell, 1970, עמ' 111
  51. ^ 1 2 Neil Parsons, Black and White Bioscope: Making Movies in Africa 1899 to 1925, University of Chicago Press, 2018, עמ' 112–115
  52. ^ Harold Spender, General Botha: The Man and the Career, Constable, 1916, עמ' 158
  53. ^ FV Engelenburg, General Louis Botha, George G Harrap, 1929, עמ' 110
  54. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 123–124
  55. ^ Harold Spender, General Botha: The Man and the Career, Constable, 1916, עמ' 163
  56. ^ FV Engelenburg, General Louis Botha, George G Harrap, 1929, עמ' 144
  57. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 128
  58. ^ Johannes Meintjes, General Louis Botha: A Biography, Cassell, 1970, עמ' 148
  59. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 144–145
  60. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 121–150
  61. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 156
  62. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 166–167
  63. ^ מקרוב ומרחוק, המצפה, 23 בספטמבר 1910
  64. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 168
  65. ^ DW Kruger, The Making of a Nation: A History of the Union of South Africa, 1910-1961, Macmillan, 1969, עמ' 63
  66. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 181–182
  67. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 183–185
  68. ^ FV Engelenburg, General Louis Botha, George G Harrap, 1929, עמ' 270
  69. ^ 1 2 Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 186–187
  70. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 190
  71. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 198
  72. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 200–201
  73. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 204–206
  74. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 210–212
  75. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 220
  76. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 222
  77. ^ באפריקה הדרומית, הצפירה, 23 במרץ 1915
  78. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 225-227
  79. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 233
  80. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 234–236
  81. ^ Sarah Gertrude Millin, The South Africans, Constable & Co, 1937, עמ' 151
  82. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 237
  83. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 238–239
  84. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 239
  85. ^ WK Hancock, Smuts: The Saguine Years 1879-1919, Cambridge University Press, 1962, עמ' 409
  86. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 241–242
  87. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 245–246
  88. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 247–250
  89. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 255–256
  90. ^ Johannes Meintjes, General Louis Botha A Biography, Cassell, 1970, עמ' 295
  91. ^ DW Kruger, The Making of a Nation: A History of the Union South Africa, 1910-1961, Macmillan, 1969, עמ' 108
  92. ^ Richard Steyn, Louis Botha A Man Apart, Jeppestown: Jonathan Ball Publishers, 2018, עמ' 264


ראשי ממשלת דרום אפריקה
לואי בותה • יאן סמאטס • ג'יימס ברי מוניק הרצוג • יאן סמאטס • דניאל פרנסואה מאלאן • יוהאנס סטריידום • הנדריק פרוורד • ג'ון פורסטר • פיטר וילם בותה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=לואי_בותה&oldid=37715982"