לואיז דה לוואלייר
 | |||||||||
| לידה |
6 באוגוסט 1644 טור, צרפת  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
7 ביוני 1710 (בגיל 65) פריז, צרפת | ||||||||
| מדינה | ממלכת צרפת | ||||||||
| בן או בת זוג |
לואי הארבעה עשר, מלך צרפת | ||||||||
| שושלת | |||||||||
| |||||||||
  | |||||||||
לואיז דה לוואלייר (בצרפתית: Louise de La Vallière; 6 באוגוסט 1644 - 7 ביוני 1710) הייתה פילגשו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, בין השנים 1661–1667. מאוחר יותר, נעשתה הדוכסית דה לוואלייר, בזכות עצמה. בניגוד ליריבתה, מאדאם דה מונטספאן, אין לה צאצאים ששרדו. לואיז הייתה אדוקה בדת וסמוך למותה אף סיגפה עצמה כדי לזכות בכפרה.
ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לואיז דה לוואלייר נולדה בטור כבתם של קצין בצבא הצרפתי, לורן דה לה באום לה בלנק (שאימץ את השם לה לוואלייר מעזבון קטן ליד העיירה אמבואז שבמחוז אנדר ולואר, במרכז צרפת) ושל פרנסואז לה פרובוסט. לורן דה לוואלייר נפטר ב-1651 ואלמנתו נישאה בשנית ב-1655 לז'אק דה קורטארבל, המרקיז דה סיינט רמי, והצטרפה לחצר אחיו של המלך לואי ה-13, גאסטון, דוכס אורליאן, בבלואה.
לואיז גדלה עם הנסיכות הצעירות (הדוכסיות לעתיד של טוסקנה, אלנסון וסבויה), האחיות החורגות של אן, דוכסית מונפנסייה. לאחר מותו של גאסטון, דוכס אורליאן, אלמנתו עברה עם בנותיה לארמון לוקסמבורג בפריז ולקחה עימן גם את לואיז בת השש עשרה.
בחצר המלוכה של לואי הארבעה עשר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהשפעת קרובת משפחה רחוקה, מונתה לואיז כבת לווייתה של הנרייטה אן, נסיכת אנגליה, אחותו של צ'ארלס השני, מלך אנגליה שהייתה בת גילה ונישאה לפיליפ, דוכס אורליאן, אחיו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת. הנרייטה הייתה אישה יפה ומושכת והצטרפה לחצר המלוכה בפונטנבלו ב-1661. מערכת היחסים הידידותית בינה לבין גיסה, המלך לואי ה-14, גרמה לסקנדל ולהפצת שמועות כי היא מנהלת רומן עם המלך וכי ילדיה היו שלו ולא של בעלה.
כדי להתמודד עם שמועות אלה, המלך והנרייטה החליטו שלואי יבחר בגברת צעירה בחצרו שתשמש כמסך עשן לחיבתו האסורה כלפיה. הנרייטה העמידה שלוש נשים צעירות לבחירתו וביניהן לואיז דה לוואלייר בת השבע עשרה.
פילגש למלך[עריכת קוד מקור | עריכה]
לואיז הייתה בפונטנבלו חודשיים בלבד לפני שהפכה לפילגשו של המלך. אף כי הדבר נועד כדי להסיט את תשומת הלב מהקשר האסור בין המלך וגיסתו, עד מהרה היא ולואי התאהבו.[1] זה היה קשר הרציני הראשון של לואיז והיא תוארה כ"נערה תמימה, דתייה אדוקה, לא ראוותנית ולא תאבת בצע או פרסום כתוצאה ממעמדה החדש".[1]
עדות לחשיבותה בעיני המלך ניתן למצוא בכך שאחד הגורמים לנפילתו של ניקולא פוקה, היה השוחד שנתן ללואיז דה לוואלייר, שכן המלך פירש זאת כניסיון מצד שר האוצר שלו, לקחתה לעצמו כמאהבת.[1]
בפברואר 1662, בני הזוג נקלעו לסכסוך. אף כי נחקרה ישירות על ידי המלך, סירבה לואיז לספר למאהבה על הרומן בין הנרייטה והרוזן דה גויסה. במקביל, המטיף ז'אק-בנין בוסואה נשא סדרה של דרשות בפני המלך ודרש ממנו לחדול ממעשי האהבים שלו ולשוב לאשתו. הוא גינה את הפעילות הבלתי מוסרית של המלך תוך השוואה לניאוף של דוד המלך, דבר שהעיק על מצפונה של הנערה החסודה, לואיז דה לוואלייר[1] שברחה למנזר שאילוט. לואי הגיע אחריה לשם ושכנע אותה לחזור לחצר המלוכה. אויביה בחצר, במיוחד הרוזנת אולימפיה מנצ'יני, אחייניתו של הקרדינל מזראן, ניסו לנצל זאת כדי להביא למפלתה והביאו את הדברים לידיעתה של אשתו ומלכתו של לואי ה-14, מריה תרזה, נסיכת ספרד.
במהלך הריונה הראשון, לואיז הועברה משירות הנסיכה למגורים בפאלה רויאל, שם, ב-19 בדצמבר 1663, היא ילדה את בנה (בן לא חוקי של המלך), צ'ארלס, שנלקח מייד לסיינט לאו וניתן לשני משרתים נאמנים של ז'אן-בטיסט קולבר. על אף סודיות ההעברה, שאורגנה על ידי הרופא שהיה נוכח בלידה, הסיפור התפשט במהירות בכל פריז. הבוז הציבורי במיסת חצות ב-24 בדצמבר גרם ללואיז הנסערת להימלט מהכנסייה.[2]
ילדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ללואיז דה לוואלייר נולדו חמישה ילדים מלואי הארבעה עשר, אך רק שניים מהם שרדו את תקופת הינקות:
- צ'ארלס דה לה באום לה בלנק (1663 – 1665)
- פיליפ דה לה באום לה בלנק (1665 – 1666)
- לואי דה לה באום לה בלנק (1665 – 1666)
- מארי אן דה בורבון (1666 – 1739) - לאחר שאביה, המלך לואי ה-14, הכיר בה כבתו הלגיטימית, נודעה בשם מאדמוזל דה בלואה. מאוחר יותר היא נישאה ללואי ארמנד הראשון, נסיך קונטי. דרך נישואים אלה, הוכרה רשמית כנסיכה של הדם.
- לואי דה בורבון (1667 – 1683) - נהרג בגיל 16 במהלך הקמפיין הצבאי הראשון שלו.
_by_Fran%C3%A7ois_de_Troy.jpg)
מפלתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לואיז נטשה את חצר המלוכה ונמנעה מלהופיע בציבור אך לאחר מותה של אן מאוסטריה ב-20 בינואר 1666, לה לוואייר הגיעה למיסה לצידה של מריה תרזה תוך שהיא מתייחסת בענווה וכבוד. למלכה.
לאחר חמש שנים של רומן עם המלך, מעמדה של לואיז נחלש. ב־7 בינואר 1665 היא ילדה את בנו השני, פיליפ וב-27 בדצמבר של אותה השנה היא ילדה את הבן השלישי, לואי;[3][4] אך שלושת הילדים מתו תוך זמן קצר. ב-2 באוקטובר 1666 ילדה בת. במאי 1667, על ידי מכתב הרשאה שאושר בפרלמנט דה פריז, העניק לואי הארבעה עשר לגיטימציה לבתו, שנקראה מארי אן דה בורבון וקיבלה את התואר מאדמוזל דה בלואה. לואי הארבעה עשר גם הפך את לואיז לדוכסית והעניק לה את אדמות ואוג'רוס. כדוכסית, ללואיז הייתה הזכות היוקרתית לשבת בטאבורט בנוכחות המלכה. עם זאת, לואיז לא התרשמה. היא התייחסה לתואר האצולה שניתן לה כמתנת פרישה שניתנת למשרת שפרש. אף המלך לואי ה-14 עצמו ציין, כי מתן הלגיטימציה לבתם ותואר האצולה ללואיז, "תאם את החיבה שהייתה לו כלפיה במשך שש שנים".[1]
שנה אחר לידת בתה, ילדה לואיז בן בשם לואי, אך מקומה כפילגשו של המלך נתפס על ידי ידידתה, מאדאם דה מונטספאן. בשנותיה האחרונות התקרבה למאדאם דה מנטנון, אשתו השנייה של המלך, דרך אדיקותן הדתית. היא נפטרה בשנת 1710.
הנצחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המונח Lavalier שמשמעותו תליון נקרא על שמה של לואיז דה לוואלייר שתכשיט זה חלק בלתי נפרד מלבושה. במקור, בשפה הצרפתית, המשמעות של lavallière היא עניבת אסקוט.
- לואיז דה לוואלייר היא אחת הדמויות המרכזיות בספרו של אלכסנדר דיומא, הוויקונט דה בראז'לון, הספר השלישי בטרילוגיית שלושת המוסקטרים, המתאר את תחילת הרומן שלה עם המלך לואי ה-14.דמותה משתלבת בסיפור כארוסתו של ראול דה בראז'לון, בנו של המוסקטר אתוס. בשל אורכו הגדול יחסית של הספר (פי 3 לערך מ"שלושת המוסקטרים"), מספר מהדורות מתורגמות של הספר בשפה האנגלית חילקוהו ל-3 כרכים שהאמצעי שבהם נקרא: לואיז דה לוואלייר (פרקים 94–180).
- הסופרת סנדרה גולנד כתבה רומן היסטורי אודותיה, "הפילגש של השמש", אשר יצא לאור בשנת 2008.
- הרומן "לפני ורסאי" מאת קרלין כהן (2011), מסופר מנקודת מבטה של לואיז דה לוואלייר.
- ג'ואן סנדרס פרסמה ביוגרפיה של לואיז שנקראה: "ילדה יפה: חייה של לואיז דה לוואלייר".
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לואיז דה לוואלייר דה לה באום לה בלנק, מרקיזת דה לוואלייר, באתר האנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה.
- לואיז דה לוואלייר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- לואיז דה לוואלייר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 Fraser, Antonia, Love and Louis XIV, Anchor Books, 2006
- ^ Breton, Guy, Histoires d'amour de l'histoire de France IV: Les favorites de Louis XIV, Presses de la Cité, Paris, 1991
- ^ François Bluche, Dictionnaire du Grand Siècle, Les éditions Fayard, Paris, 2005
- ^ Louise de la Vallière, Jean-Christian Petitfils, Perrin Editions, Paris, 2002