מיגל דליבס
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
 | |
| צילום הסופר בשנת 1998 | |
| לידה |
17 באוקטובר 1920 מורסיה, ספרד  |
|---|---|
| פטירה |
12 במרץ 2010 (בגיל 89) ואיאדוליד, ספרד |
| מדינה |
ספרד |
| מקום קבורה |
הפנתאון של בני ואיאדוליד המפורסמים |
| שם עט |
Max |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת ואיאדוליד |
| שפות היצירה |
ספרדית |
| סוגה |
שירה, רומן |
| יצירות בולטות |
EL HEREJE, התמימים הקדושים, הדרך, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה |
| צאצאים |
מיגל דליבס דה קסטרו, חרמן דליבס דה קסטרו |
| פרסים והוקרה |
|
| האתר הרשמי | |
| חתימה |
 |
  | |
%22.png)
מיגל דליבס סטיין (בספרדית: Miguel Delibes Setién ; 17 באוקטובר 1920 – 12 במרץ 2010) היה סופר ספרדי.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
דליבס נולד בוַואיַּאדוֹלִיד בשנת 1920 כשלישי מבין שמונת ילדיהם של אדולפו דליבס ומריה לבית סטיין. האב, נולד ונפטר בעיר מויידו שבקנטבריה, שבה בילה מיגל רבות מחופשות הקיץ בילדותו. השם דליבס הוא שם צרפתי במקור "דליב" ובא מטולוז. סבו מצד האב של הסופר היה אחי המלחין הצרפתי ליאו דליב והוא עבר לספרד כדי להשתתף בבניית פסי הרכבת בקנטבריה. האב, אדולפו דליבס, היה פרופסור למשפטים בבית ספר למנהל עסקים בוואיאדוליד. דליבס למד במכללה הקתולית "גברתנו מלורד" שבוואיאדוליד. אחרי פריצת מלחמת האזרחים בספרד התגייס לחיל הים במחנה הלאומני. הוא שירת על הסיירת הכבדה "קנאריאס" שפעלה באזור מאיורקה.
בסוף המלחמה ב-1939 חזר לעיר הולדתו ולמד מסחר ומשפטים. אחר כך למד בבית הספר לאמנויות ומלאכות בוואיאדוליד, שבו שכלל את מיומנויותיו באמנויות הפלסטיות. ב-1941 התחיל לעבוד כקריקטוריסט בעיתון מוביל בעירו, El Norte de Castilla. ב-23 באפריל 1946 התחתן עם אנחלס דה קסטרו, שהפכה לאחת המוזות שלו בכתיבה. את ירח הדבש בילה הזוג במויידו, קנטבריה.
תחילת הקריירה הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשלוש השנים שלאחר נישואיו התגבשה דרכו כסופר. ב-1947 התחיל לכתוב את הרומן הראשון שלו La sombra del ciprés es alargada (צל הברוש מאורך) שזכה כעבור שנה בפרס נדל ושציין את הופעתו בזירת הספרות הספרדית. ב-1948 פורסם, תחת צנזורה כבדה, הרומן השני שלו, Aún es de día (עדיין יום) באותה תקופה גדלה משפחתו: ב-1947 נולד בנו מידל, לימים ביולוג ידוע. ב-1948 נולדה אנחלס, שעתידה להיות ביולוגית וחוקרת, וב-1949 בנו השלישי, חרמאן. השנה 1950 היוותה התחלת שלב חדש בקריירה של דליבס ככותב. אחרי שלקה בהתקף שחפת, פרסם את הרומן השלישי שלו El camino פוסט-מלחמתית. באותה שנה נולדה בתו אליסה, לימים בוגרת לימודי ספרדית וצרפתית.
ב-1952 התמנה דליבס לסגן מנהל העיתון "El Norte de Castilla" ואז עימותיו עם הצנזורים הפכו לישירים ולתדירים יותר. הסופר התחיל לפרסם ספר חדש כל שנה:Mi idolatrado hijo Sisí (בני הנערץ סיסי) (1953), La partida (הנסיעה) (1954), Diario de un cazador (יומנו של צייד) (1955), שזוכה בפרס הלאומי לספרות יפה, Un novelista descubre América (פרוזאיקן מגלה אמריקה) (1956), Siestas con viento sur (סיאסטות עם רוח הדרום) (1957), שהביאה לו את הפרס פסטנראת, Diario de un emigrante (יומנו של מהגר) (1958) ו La hoja roja (העלה האדום) (1959). רומן אחרון זה היה אקזיסטנציאליסטי בתכניו ודן בצלם שעל סף פרישתו נזכר בחייו. ב-1956 נולד בנו חואן דליבס, גם הוא לימים ביולוג בדומה אחיו וחובב ציד דיג, ב-1958 מונה הסופר מנהל של העיתון "אל נורטה דה קסטיליה".
יצירתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]
דליבס כתב יותר משישים ספרים. תחומי עניינו בכתיבתו המגוונת כוללים, בין השאר, יחסים אנושיים ומחאה חברתית, סיפורי מסעות, ציד ודיג, פובליציסטיקה ואוטוביוגרפיה. יצירתו נודעת הן בזכות איכותה המעולה הן בזכות כמוּתה ועקביות פרסומה. ראשית הקריירה הספרותית של דליבס בשלושה רומנים, שכבר הראשון בהם, "צל הברוש מאורך" (1948) – ספר אקזיסטנציאליסטי המתמקד בחרדותיו של אדם הנמשך למוות ומשום כך נמנע מליצור קשרים עם הזולת – זיכה את כותבו בפרס נאדאל הנכסף. שני הרומנים שדליבס פרסם לאחר מכן, "עדיין יום" (1949) ו"הדרך" (1950), התחילו לקבע את המוניטין שיצאו לכותבם. הראשון שבהם הוא מעין וריאציה אפלולית ונוגה על סיפור היפה והחיה, ואילו השני הוא סיפור חניכה, המספר על הלילה האחרון בכפר של נער העומד לעזוב את ביתו ולעבור להתגורר בפנימייה בעיר. במהלך אותו לילה נזכר הצעיר בילדותו, והוא מגולל את קורותיה. הילדות היא אחד העניינים השגורים ביותר בכתיבת דליבס, שהשתמש בטכניקות שונות כדי לתאר אותה – אחת הייחודיות שבהן היא נקודת המבט של הילד עצמו, כפי שעולה למשל מהרומן "הנסיך המודח" (1970).
העניין שגילה דליבס לאורך כל דרכו הספרותית בילדים ובעולמם נובע לדבריו מ"העדפת האנשים הפרימיטיוויים, היצורים בשלבי היווצרותם". לפי תפישת דליבס "הילד הוא האדם בתגובותיו האותנטיות והספונטניות, בלי צִעצוע וייפוי", ואילו החינוך, כמוהו כתרבות העיר, הוא "מה שבהתחלה מלביש תחפושת ובסופו של דבר מלביש מדים". רבים מספרי דליבס מביאים באמצעות סיפורי החניכה הכלולים בהם את סיפור חניכתה של ספרד מולדתו. אף־על־פי שכתיבת דליבס היא בעיקרה ריאליסטית, הרי עומק דמויותיו ועיצובן המאלף, עושר לשונו ורגישותו חסרת־הפניות כלפי הסבל האנושי מקנים לה נופך מקסים ומזעזע גם יחד. אלה הופכים את הקריאה בספרים דוגמת "בני הנערץ סיסי" (1953), "החולדות" (1962), "מלחמות אבותינו" (1975) ו"התמימים הקדושים" (1981) לחוויות מעשירות ובלתי־נשכחות.
תרגומי יצירותיו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הספר "התמימים הקדושים" תורגם לעברית פעמיים: פעם בידי משה בן-הראש (הוצאת סמנה, 1987, בשם "הקדושים והתמימים") ופעם בידי טל ניצן (סדרת "לטינו", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003).
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של מיגל דליבס (בספרדית)
מיגל דליבס, ברשת החברתית Goodreads- עינת יקיר, התמימים הקדושים, בלוג באתר "בננות", 7 בינואר 2008
- רמי סערי, ללכת עם ספרד, בקצב שלה, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2003
- הסופר מיגל דליבס הלך לעולמו, באתר ynet, 12 במרץ 2010
- מיגל דליבס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מיגל דליבס (1920-2010), דף שער בספרייה הלאומית
