מחנה עולים – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־20:23, 31 בינואר 2011

קובץ:Bet Lid Immigration Camp1949.jpg

מחנה עולים בית ליד בשנת 1949.

מחנות עולים היו למקומות היישוב הזמני של העולים החדשים, שהגיעו בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. חסרונם הגדול היה באווירה שהם יצרו: שוכני המחנות קיבלו את כל צרכיהם מהממסד ולא נדרשו לצאת לעבודה. המוסדות ראו בכך פתרון זמני, אך הוא נמשך מעבר לזמן המצופה. היו לכך תוצאות שליליות בתחום מוסר העבודה - צורת מחיה זו הורידה את המוטיבציה לחזור לחיים סדירים. השיטה הייתה למעמסה על התקציבים הציבוריים וכך אט אט נסגרו המחנות והפכו להיות למעברות, שבהן כל תושב אחראי לקיומו.

הקמת מחנות העולים

בסביבות תחילת 1947 הגיעה הסוכנות היהודית להסדר עם הבריטים על פיו יורשו חלק מהשוהים במחנות המעצר בקפריסין להגיע לארץ ישראל על בסיס הסרטיפיקטים של החודש או הרבעון הבא ובלבד שהם ישהו במחנה מעצר בפיקוח בריטי עד הגיע תורם לקבל סרטיפיקט. בהתאם לכך, במהלך שנת 1947 הגיעו לישראל מדי חודש 750 עולים ששהו בממוצע במשך שלושה חודשים במחנה המעצר בעתלית. בגלל העומס במחנה המעצר בעתלית, במקרים רבים הועברו העולים טרם שחרורם למחנה העולים בקריית שמואל שהיה גם הוא מחנה מעצר בפיקוח בריטי, אולם הוסכם שהשומרים בו יהיו שוטרים יהודיים של משטרת המנדט. הסוכנות היהודית הייתה אחראית לניהול הפנימי של המחנות בעתלית ובקריית שמואל ושירותי בריאות נתנו על ידי ארגון הדסה. בהתאם לכך הוצג מחנה העולים בקריית שמואל כמחנה עולים ראשון, בעל קיבולת של כ-700 עולים^[1]. בחצי הראשון של שנת 1947 הוקם גם בית עולים נווה חיים ליד חדרה עבור עולים שלא מצאו קורת גג לאחר שחרורם מעתלית או קריית שמואל. השהות הממוצעת של עולים בנווה חיים היה כשלושה שבועות^[2].

לקראת הסיכוי לעליית 100,000 עולים ממחנות העקורים הכינה הסוכנות היהודית אלפי יחידות דיור בערים ובמושבות ובנוסף לכך עשרה מחנות עולים, בין השאר מחנה עולים ליד כפר אז"ר בעל קיבולת של 200 נפש^[3]. אולם עד דצמבר 1947 רובם נותרו ריקים ומחנות עולים פעלו אז במחנה המעצר בעתלית (בה היו 1,400 עולים בנובמבר), בקרית שמואל ובחדרה^[4].

לאחר החלטת החלוקה של האו"ם, עוד לפני תום המנדט הבריטי, התגבר זרם העולים לארץ ישראל והם שוכנו על ידי הסוכנות היהודית במחנות עולים נוספים שהוקמו במחנות צבא שפונו על ידי הצבא הבריטי במרכזי היישוב היהודי. בשלב זה הוקם מחנה העולים בפרדס חנה וכן, הוקמו מחנות ברעננה, בית ליד, בנימינה וראש העין. לאחר מכן הוקמו מחנות עולים בישובים: באר יעקב (על חלק ממחנה צריפין), קריית אליהו (חיפה), קרית מוצקין (מחנה צבאי מול תחנת הרכבת), רחובות (בדרום העיר) וירושלים (באזור תלפיות) ^[5]. במחנות העולים שוכנו רק עולים אשר לא הסתדרו לבד הודות ליוזמה אישית או קרובים בישראל. המחנות פעלו במתכונת מחנות העקורים באירופה, כאשר הסוכנות היהודית דואגת לכל מחסורם של העולים עד עזיבתם את המחנה.

בסוף שנת 1948 היו בישראל 20 מחנות עולים שהכילו 35,000 עולים וקיבולת מקסימלית של עד ל-50,000 איש. זמן השהות של העולים במחנות התארך ולקראת סוף 1948 עולים נותרו במחנות יותר מחודש מכיוון שלא נמצאו להם מקומות מגורים^[6].

תנאי המחנות

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: ויקיזציה.

תנאי החיים במחנות העולים היו קשים מנשוא, מחנות רבים היו מחנות צבא בריטים לשעבר, העולים שוכנו בחדרי שינה גדולים ובין משפחה למשפחה הפרידה מחיצה מאולתרת. לאחר שהתמלאו חדרי שינה אלו, הוקמו פחונים ואוהלים. שירותים ומקלחות הוקמו מחוץ לאזורי המגורים ושימשו מספר משפחות רב. כדי להתמודד עם קשיי הקליטה של המדינה בראשיתה, מונתה הסוכנות היהודית לספק את מרבית צרכי העולים. ואכן, רוב צרכי העולים סופקו על ידי הסוכנות מבלי שאלו נדרשו לעשות דבר מה. העולים לא בישלו בכוחות עצמם, הם אכלו בחדרי אוכל משותפים ללא תשלום וכך גם לא שילמו על כל יתר השירותים שקיבלו. ככל שגדל זרם העולים היה הנטל הכלכלי על הסוכנות היהודית רב יותר. בכמה מחנות דווח על מחסור במזון, המזון הדל גרר הידרדרות במצב הבריאותי של העולים והיה קרקע נוחה להתפשטות מגיפות. המחסור ברופאים ובציוד רפואי הקשה אף הוא.

שיעורי האבטלה במחנות היו גבוהים ביותר. מציאת עבודה הייתה קשה, שכן בחברה הישראלית כולה היה שיעור אבטלה גבוה בתקופה זו ובנוסף, מוקמו רוב המחנות בפריפריה. יש להוסיף גם שהחיים במחנות העולים לא עודדו את העולים להיכנס למעגל העבודה: העובדה שקיבלו את צרכיהם ולו המינימאליים ביותר ללא תשלום, אפשרה להם לדחות את לימוד השפה החדשה, להימנע מהסתגלות לתרבות האוכלוסייה הוותיקה ולדחות את מציאת העבודה. יש להדגיש את העובדה שמעטים מבין תושבי מחנות העולים היו מוכשרים למקצוע כל שהוא. ברשימה שנעשתה בתחילת 1950 בכל מחנות העולים למעט "שער העלייה", התגלה כי מבין 85,081 העולים במחנות, רק 5,721 היו בעלי מקצוע ועוד 221 היו בעלי מקצועות חופשיים. מבין בעלי המקצועות היו רבים שעבדו בחקלאות, למעלה מ-700 מתוך 5,721 בעלי המקצוע. בין היתר היו גם 841 חייטים, 571 סנדלרים ו-357 נגרים. 144 היו פועלי בניין ו-177 היו חשמלאים. מבין בעלי המקצועות החופשיים היו 55 מורים, 37 רופאים ומספר זהה של אחיות ומהנדסים. משמע: לא רבים מיושבי המחנות היו בעלי מקצועות. הדבר נבע הן מהגעת רבים מהם ללא מקצוע והן מהעובדה שבעלי המקצוע על פי רוב מצאו עבודה ועברו להתגורר בישוב ותיק יותר. מעבר לזה, יש לזכור שמציאת עבודה הייתה זרז ליציאה ממחנה העולים, עם השתלבות אחד מבני המשפחה במעגל העבודה נפתחו בפני משפחתו הזדמנויות שלא עמדו בפניו קודם, אף שהסיכוי למצוא דיור ביישובים וותיקים לא היה רב.

בשל ארעיות המחנות לא התפתחה מערכת חינוך משמעותית במחנות העולים, יחד עם זאת הוקמו בכמה מן המחנות גנים ובתי ספר. המורים והגננות נשלחו על ידי משרד החינוך. הצורך בהקמת מוסדות חינוך עלה ככל שהתארך משך הזמן שבו נותרו העולים במחנות. ילדים באחד ממחנות העולים דיווחו ששליטתם בעברית מתדרדרת בארץ, "ידענו לדבר עברית טובה יותר בהיותנו בגרמניה". ילדים רבים במחנות נשלחו למוסדות של עליית הנוער, ארגון ויצ"ו קלט גם הוא נערים ונערות מהמחנות, בעיקר יוצאי אירופה, אם כי הורים רבים התנגדו לשלוח את ילדיהם מפאת אובדן ההכנסה של ילדיהם, כיוון שהילדים סייעו בפרנסת המשפחה. בכל מחנה עולים היה מבנה שנועד להיות מעין בית תרבות. היו בו מעט עיתונים ופחות מזה ספרים. המורים שלימדו את הילדים העבירו, לעתים, שיעורי ערב למבוגרים בבתי התרבות. בין היתר הובאו לעתים הרצאות, הופעות או סרטי קולנוע. על פי רוב לא התפתחה שום התארגנות תרבותית מתוך המחנה. תושבי המחנות היו מנותקים כמעט לחלוטין מהחברה הישראלית. הדבר נבע ממיקום המחנות, מקשיי השפה של העולים, ומתחושת העליונות של הוותיקים על העולים. מעטים העולים שקראו עיתונים או האזינו לרדיו.

העקרון שנקבע במחנות העקורים בגרמניה אומץ גם בישראל במחנות העולים:

כל צרכיו של העולה על הממסד, לרבות שרותי חינוך ובריאות.
המגורים במחנה הם זמניים.
העולה אינו יוצא לעבודה.
העולה זכאי לדמי כיס.

המחנה היה תחום טריטוריאלי בפני עצמו. העולים, יושביו, נותקו מהארץ ומאוכלוסייתה. עקב זאת ישבו חודשים באפס מעשה, מדוכאים ומתוסכלים, חסרי אונים ותלויים בפקידים, שעמם באו במגע יום-יומי.

בסוף 1949 הגיע מספר העולים במחנות ל-90,000 נפש. מטעם הממסד מונתה מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית לטפל באחזקת המחנות. עלות האחזקה הייתה בסכום שהיה למעלה משליש תקציבה של מחלקה זו.

את המצב הקשה במחנות העולים תיאר בצבעים קודרים ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות, ד"ר גיורא יוספטל:

...כשחמישים איש ואשה, זקנים וילדים, נמצאים באולם שינה אחד, מן ההכרח שתתהווה אטמוספירה בלתי-אפשרית. אלה הם תנאי השפלה, אשר אסור לנו להחזיק אנשים בהם. במחנות ישנם פשעים סוציאליים מכל המינים, מלבד רצח, זנות, גניבות ואלימות. החומר הטוב הבא למחנות יורד בתוך זמן קצר ושוקע למצב של דפרסיה, עד שאין בכוח האנשים לעשות דבר, אלא לבכות בשקט. דובר על אחוז הנכים וכו'. אין זו שאלה של מספרים. אנשים אלה מכבידים על הקליטה; הם אוכלים את התקציב של הקליטה ואי-אפשר להחזיקם יחד עם הבריאים... צריך שהממשלה תדע ש-47 נפש [באולם אחד] פירושם חומר-נפץ למדינה כולה, לא רק איום לסוכנות שתיכשל במלאכתה.

— ד"ר גיורא יוספטל מובא במקור מטה מרים קצ'נסקי

קיומם של המחנות הפך להיות חבית חומר נפץ: מצד אחד, אנשים ללא עתיד, ללא תעסוקה ומצד שני, הוכחה לאוזלת ידה של מדינת ישראל ביכולת להביא לידי פתרון את בעיית העקורים. לא עבר זמן ונמצא הפתרון לבעיה: מחנות העולים הפכו להיות מעברות עולים, עם מבנים זמניים ויציאה לעבודה סדירה עד אשר יימצא פתרון המגורים הסופי.

קישורים חיצוניים

שגיאות פרמטריות בתבנית:מטח
סוג לא תואם [ 3 ] 12939, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
שגיאות פרמטריות בתבנית:מטח
סוג לא תואם [ 3 ] העולים והמעברות 10873, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
דב לויטן, ועדת חקירה ממלכתית ראשונה - החינוך במחנות העולים, באתר "דעת"

הערות שוליים

^
שגיאות פרמטריות בתבנית:דבר
פרמטרים [ 7 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ 6 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית מחנה מעבר לעולים בקרית שמואל, דבר, 7 בפברואר 1947
^ Memorandum by Ch. Yassky, 18 July 1947 in Jewish Agency for Palestine, Yehoshua Freundlich, Zvi Ganin, Political Documents of the Jewish Agency: January-November 1947, pages 468-469
^ מחנה עולים מוקם ליד כפר אז"ר, דבר, 2 בפברואר 1947
^ ברכה חכם, לויכוח על קליטת עליה, דבר, 8 בדצמבר 1947
^ מרים קצ'נסקי, ‏"המעברות", מתוך: עולים ומעברות, 1948 - 1952, יד בן צבי, תשמ"ז, באתר מט"ח
^ League for Labor Palestine, Jewish Frontier Association, Jewish frontier, 1949, page 40

[1] 
שגיאות פרמטריות בתבנית:דבר
פרמטרים [ 7 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ 6 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית מחנה מעבר לעולים בקרית שמואל, דבר, 7 בפברואר 1947

[2] Memorandum by Ch. Yassky, 18 July 1947 in Jewish Agency for Palestine, Yehoshua Freundlich, Zvi Ganin, Political Documents of the Jewish Agency: January-November 1947, pages 468-469

[3] מחנה עולים מוקם ליד כפר אז"ר, דבר, 2 בפברואר 1947

[4] ברכה חכם, לויכוח על קליטת עליה, דבר, 8 בדצמבר 1947

[5] מרים קצ'נסקי, ‏"המעברות", מתוך: עולים ומעברות, 1948 - 1952, יד בן צבי, תשמ"ז, באתר מט"ח

[6] League for Labor Palestine, Jewish Frontier Association, Jewish frontier, 1949, page 40

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

@@ שורה 14: / שורה 14: @@
 ==תנאי המחנות==
 {{עריכה|ויקיזציה|נושא=ישראל|נושא2=היסטוריה}}
-תנאי החיים במחנות העולים היו קשים מנשוא, מחנות רבים היו מחנות צבא בריטים לשעבר, העולים שוכנו בחדרי שינה גדולים ובין משפחה למשפחה הפרידה מחיצה מאולתרת. לאחר שהתמלאו חדרי שינה אלו, הוקמו פחונים ואוהלים. שירותים ומקלחות הוקמו מחוץ לאזורי המגורים ושימשו מספר משפחות רב. כדי להתמודד עם קשיי הקליטה של המדינה בראשיתה, מונתה [[הסוכנות היהודית]] לספק את מרבית צרכי העולים. ואכן, רוב צרכי העולים סופקו על ידי הסוכנות מבלי שאלו נדרשו לעשות דבר מה. העולים לא בישלו בכוחות עצמם, הם אכלו בחדרי אוכל משותפים ללא תשלום וכך גם לא שילמו על כל יתר השירותים שקיבלו. ככל שגדל זרם העולים היה הנטל הכלכלי על הסוכנות היהודית רב יותר. בכמה מחנות דווח על מחסור במזון, המזון הדל גרר הידרדרות במצב הבריאותי של העולים והיה קרקע נוחה להתפשטות מגיפות. המחסור ברופאים ובציוד רפואי הקשה אף הוא.
+תנאי החיים במחנות העולים היו קשים מנשוא, מחנות רבים היו מחנות צבא בריטים לשעבר, העולים שוכנו בחדרי שינה גדולים ובין משפחה למשפחה הפרידה מחיצה מאולתרת. לאחר שהתמלאו חדרי שינה אלו, הוקמו פחונים ו[[אוהל|אוהלים]]. שירותים ומקלחות הוקמו מחוץ לאזורי המגורים ושימשו מספר משפחות רב. כדי להתמודד עם קשיי הקליטה של המדינה בראשיתה, מונתה [[הסוכנות היהודית]] לספק את מרבית צרכי העולים. ואכן, רוב צרכי העולים סופקו על ידי הסוכנות מבלי שאלו נדרשו לעשות דבר מה. העולים לא בישלו בכוחות עצמם, הם אכלו בחדרי אוכל משותפים ללא תשלום וכך גם לא שילמו על כל יתר השירותים שקיבלו. ככל שגדל זרם העולים היה הנטל הכלכלי על הסוכנות היהודית רב יותר. בכמה מחנות דווח על מחסור ב[[מזון]], המזון הדל גרר הידרדרות במצב הבריאותי של העולים והיה קרקע נוחה להתפשטות מגיפות. המחסור ברופאים ובציוד רפואי הקשה אף הוא.
-שיעורי האבטלה במחנות היו גבוהים ביותר. מציאת עבודה הייתה קשה,  שכן בחברה הישראלית כולה היה שיעור אבטלה גבוה בתקופה זו ובנוסף,  מוקמו רוב המחנות בפריפריה. יש להוסיף גם שהחיים במחנות העולים לא עודדו את העולים להיכנס למעגל העבודה: העובדה שקיבלו את צרכיהם ולו המינימאליים ביותר ללא תשלום,  אפשרה להם לדחות את לימוד השפה החדשה, להימנע מהסתגלות  לתרבות האוכלוסייה הוותיקה ולדחות את מציאת העבודה. יש להדגיש את העובדה שמעטים מבין תושבי מחנות העולים היו מוכשרים למקצוע כל שהוא. ברשימה שנעשתה בתחילת [[1950]] בכל מחנות העולים למעט "[[שער העלייה]]", התגלה כי מבין 85,081 העולים במחנות, רק 5,721 היו בעלי מקצוע ועוד 221 היו בעלי מקצועות חופשיים. מבין בעלי המקצועות היו רבים שעבדו בחקלאות, למעלה מ-700 מתוך 5,721 בעלי המקצוע. בין היתר היו גם 841 חייטים, 571 סנדלרים ו-357 נגרים. 144 היו פועלי בניין ו-177 היו חשמלאים. מבין בעלי המקצועות החופשיים היו 55 מורים, 37 רופאים ומספר זהה של אחיות ומהנדסים.  משמע: לא רבים מיושבי המחנות היו בעלי מקצועות. הדבר נבע הן מהגעת רבים מהם ללא מקצוע והן מהעובדה שבעלי המקצוע על פי רוב מצאו עבודה ועברו להתגורר בישוב ותיק יותר. מעבר לזה, יש לזכור שמציאת עבודה הייתה זרז ליציאה ממחנה העולים, עם השתלבות אחד מבני המשפחה במעגל העבודה נפתחו בפני משפחתו הזדמנויות שלא עמדו בפניו קודם, אף שהסיכוי למצוא דיור ביישובים וותיקים לא היה רב.
+שיעורי האבטלה במחנות היו גבוהים ביותר. מציאת עבודה הייתה קשה,  שכן בחברה הישראלית כולה היה שיעור אבטלה גבוה בתקופה זו ובנוסף,  מוקמו רוב המחנות בפריפריה. יש להוסיף גם שהחיים במחנות העולים לא עודדו את העולים להיכנס למעגל העבודה: העובדה שקיבלו את צרכיהם ולו המינימאליים ביותר ללא תשלום,  אפשרה להם לדחות את לימוד השפה החדשה, להימנע מהסתגלות  לתרבות האוכלוסייה הוותיקה ולדחות את מציאת העבודה. יש להדגיש את העובדה שמעטים מבין תושבי מחנות העולים היו מוכשרים למקצוע כל שהוא. ברשימה שנעשתה בתחילת [[1950]] בכל מחנות העולים למעט "[[שער העלייה]]", התגלה כי מבין 85,081 העולים במחנות, רק 5,721 היו בעלי מקצוע ועוד 221 היו בעלי מקצועות חופשיים. מבין בעלי המקצועות היו רבים שעבדו ב[[חקלאות]], למעלה מ-700 מתוך 5,721 בעלי המקצוע. בין היתר היו גם 841 [[חייט|חייטים]], 571 סנדלרים ו-357 נגרים. 144 היו [[פועל בניין|פועלי בניין]] ו-177 היו חשמלאים. מבין בעלי המקצועות החופשיים היו 55 מורים, 37 רופאים ומספר זהה של אחיות ומהנדסים.  משמע: לא רבים מיושבי המחנות היו בעלי מקצועות. הדבר נבע הן מהגעת רבים מהם ללא מקצוע והן מהעובדה שבעלי המקצוע על פי רוב מצאו עבודה ועברו להתגורר בישוב ותיק יותר. מעבר לזה, יש לזכור שמציאת עבודה הייתה זרז ליציאה ממחנה העולים, עם השתלבות אחד מבני המשפחה במעגל העבודה נפתחו בפני משפחתו הזדמנויות שלא עמדו בפניו קודם, אף שהסיכוי למצוא דיור ביישובים וותיקים לא היה רב.
-בשל ארעיות המחנות לא התפתחה מערכת חינוך משמעותית במחנות העולים, יחד  עם זאת הוקמו בכמה מן המחנות גנים ובתי ספר.  המורים והגננות נשלחו על ידי משרד החינוך. הצורך בהקמת מוסדות חינוך עלה ככל שהתארך משך הזמן שבו נותרו העולים במחנות. ילדים באחד ממחנות העולים דיווחו ששליטתם בעברית מתדרדרת בארץ, "ידענו לדבר עברית טובה יותר בהיותנו בגרמניה".  ילדים רבים במחנות נשלחו למוסדות של [[עליית הנוער]], ארגון ויצ"ו קלט גם הוא נערים ונערות מהמחנות, בעיקר יוצאי אירופה, אם כי הורים רבים התנגדו לשלוח את ילדיהם מפאת אובדן ההכנסה של ילדיהם, כיוון שהילדים סייעו בפרנסת המשפחה. בכל מחנה עולים היה מבנה שנועד להיות מעין בית תרבות. היו בו מעט עיתונים ופחות מזה ספרים. המורים שלימדו את הילדים העבירו, לעתים,  שיעורי ערב למבוגרים בבתי התרבות. בין היתר הובאו לעתים הרצאות, הופעות או סרטי קולנוע. על פי רוב לא התפתחה שום התארגנות תרבותית מתוך המחנה.  תושבי המחנות היו מנותקים כמעט לחלוטין מהחברה הישראלית. הדבר נבע ממיקום המחנות, מקשיי השפה של העולים, ומתחושת העליונות של הוותיקים על העולים. מעטים העולים שקראו עיתונים או האזינו ל[[רדיו]].
+בשל ארעיות המחנות לא התפתחה מערכת חינוך משמעותית במחנות העולים, יחד  עם זאת הוקמו בכמה מן המחנות גנים ובתי ספר.  המורים והגננות נשלחו על ידי [[משרד החינוך]]. הצורך בהקמת מוסדות חינוך עלה ככל שהתארך משך הזמן שבו נותרו העולים במחנות. ילדים באחד ממחנות העולים דיווחו ששליטתם בעברית מתדרדרת בארץ, "ידענו לדבר עברית טובה יותר בהיותנו בגרמניה".  ילדים רבים במחנות נשלחו למוסדות של [[עליית הנוער]], ארגון ויצ"ו קלט גם הוא נערים ונערות מהמחנות, בעיקר יוצאי אירופה, אם כי הורים רבים התנגדו לשלוח את ילדיהם מפאת אובדן ההכנסה של ילדיהם, כיוון שהילדים סייעו בפרנסת המשפחה. בכל מחנה עולים היה מבנה שנועד להיות מעין בית תרבות. היו בו מעט עיתונים ופחות מזה ספרים. המורים שלימדו את הילדים העבירו, לעתים,  שיעורי ערב למבוגרים בבתי התרבות. בין היתר הובאו לעתים הרצאות, הופעות או סרטי קולנוע. על פי רוב לא התפתחה שום התארגנות תרבותית מתוך המחנה.  תושבי המחנות היו מנותקים כמעט לחלוטין מהחברה הישראלית. הדבר נבע ממיקום המחנות, מקשיי השפה של העולים, ומתחושת העליונות של הוותיקים על העולים. מעטים העולים שקראו עיתונים או האזינו ל[[רדיו]].
 העקרון שנקבע במחנות העקורים בגרמניה אומץ גם בישראל במחנות העולים: