נצרות – הבדלי גרסאות
אין תקציר עריכה |
גרגור סמסא (שיחה | תרומות) סותר את הפתיח |
||
| שורה 2: | שורה 2: | ||
'''הנצרות''' היא אחת משלוש ה[[דת|דתות]] ה[[מונותאיזם|מונותאיסטיות]] המרכזיות, והדת בעלת מספר המאמינים הגדול בעולם. |
'''הנצרות''' היא אחת משלוש ה[[דת|דתות]] ה[[מונותאיזם|מונותאיסטיות]] המרכזיות, והדת בעלת מספר המאמינים הגדול בעולם. |
||
הדת הנוצרית נוסדה ב[[ארץ ישראל]] לפני כאלפיים שנה, והתבססה על דמותו של [[ישו הנוצרי]]. במהלך ארבע המאות הראשונות לספירה, ובמיוחד אחרי הפיכת הנצרות לדת הרשמית של [[האימפריה הרומית]] במאה הרביעית לספירה, הפכה הנצרות לדת הדומיננטית באירופה ובעולם המערבי. במהלך התקופה ה[[קולוניאליזם|קולוניאלית]] (מסוף [[ימי הביניים]] ועד אמצע המאה ה-20) התפשטה הנצרות למקומות היישוב בהן הוקמו קולוניות אירופיות, וכיום רוב הנוצרים הם תושבי ארצות מחוץ לעולם המערבי. מספר הנוצרים נאמד כיום כ-2.1 מיליארד מאמינים. |
הדת הנוצרית נוסדה ב[[ארץ ישראל]] לפני כאלפיים שנה, והתבססה על דמותו של [[ישו הנוצרי]]. במהלך ארבע המאות הראשונות לספירה, ובמיוחד אחרי הפיכת הנצרות לדת הרשמית של [[האימפריה הרומית]] במאה הרביעית לספירה, הפכה הנצרות לדת הדומיננטית באירופה ובעולם המערבי. במהלך התקופה ה[[קולוניאליזם|קולוניאלית]] (מסוף [[ימי הביניים]] ועד אמצע המאה ה-20) התפשטה הנצרות למקומות היישוב בהן הוקמו קולוניות אירופיות, וכיום רוב הנוצרים הם תושבי ארצות מחוץ לעולם המערבי. מספר הנוצרים נאמד כיום כ-2.1 מיליארד מאמינים.<ref>33.2% of 6.7 billion world population (under the section 'People') {{cite web|url=https://www.cia.gov/library/publications/the-world-factbook/geos/xx.html|title=World|publisher=CIA world facts}}</ref><ref>{{cite web|url=http://www.foreignpolicy.com/story/cms.php?story_id=3835|title=The List: The World’s Fastest-Growing Religions|publisher=foreignpolicy.com|date= 2007-03 |accessdate=2010-01-04}}</ref><ref>{{cite web|url=http://www.adherents.com/Religions_By_Adherents.html |title=Major Religions Ranked by Size |publisher=Adherents.com |date= |accessdate=2009-05-05}}</ref> |
||
בדומה לדתות נוספות, מעבר לאמונה הדתית, הנצרות הינה גם כלי שלטוני ובתקופות שונות אף שימשה להגדרה ריבונית. המבנה ההיררכי בנצרות מדגיש ביתר שאת את השימוש בדת ככלי שלטוני מעבר לאמונה דתית. במהלך השנים התפלגו הנוצרים לפלגים שונים על רקע ויכוחים בעניין עיקרי האמונה, אופיו והרכבו של הממסד הדתי הנוצרי, וכן בעניין מנהגים ודרכי פולחן. |
בדומה לדתות נוספות, מעבר לאמונה הדתית, הנצרות הינה גם כלי שלטוני ובתקופות שונות אף שימשה להגדרה ריבונית. המבנה ההיררכי בנצרות מדגיש ביתר שאת את השימוש בדת ככלי שלטוני מעבר לאמונה דתית. במהלך השנים התפלגו הנוצרים לפלגים שונים על רקע ויכוחים בעניין עיקרי האמונה, אופיו והרכבו של הממסד הדתי הנוצרי, וכן בעניין מנהגים ודרכי פולחן. |
||
גרסה מ־16:55, 7 בפברואר 2011
הנצרות היא אחת משלוש הדתות המונותאיסטיות המרכזיות, והדת בעלת מספר המאמינים הגדול בעולם.
הדת הנוצרית נוסדה בארץ ישראל לפני כאלפיים שנה, והתבססה על דמותו של ישו הנוצרי. במהלך ארבע המאות הראשונות לספירה, ובמיוחד אחרי הפיכת הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית במאה הרביעית לספירה, הפכה הנצרות לדת הדומיננטית באירופה ובעולם המערבי. במהלך התקופה הקולוניאלית (מסוף ימי הביניים ועד אמצע המאה ה-20) התפשטה הנצרות למקומות היישוב בהן הוקמו קולוניות אירופיות, וכיום רוב הנוצרים הם תושבי ארצות מחוץ לעולם המערבי. מספר הנוצרים נאמד כיום כ-2.1 מיליארד מאמינים.[1][2][3]
בדומה לדתות נוספות, מעבר לאמונה הדתית, הנצרות הינה גם כלי שלטוני ובתקופות שונות אף שימשה להגדרה ריבונית. המבנה ההיררכי בנצרות מדגיש ביתר שאת את השימוש בדת ככלי שלטוני מעבר לאמונה דתית. במהלך השנים התפלגו הנוצרים לפלגים שונים על רקע ויכוחים בעניין עיקרי האמונה, אופיו והרכבו של הממסד הדתי הנוצרי, וכן בעניין מנהגים ודרכי פולחן.
שמה של הדת
שמה של הדת בעברית נגזר כנראה משמה של העיר נצרת. נצרת היא העיר שבה גר ישו עם משפחתו רוב ימי חייו, על פי הכתבים הנוצריים (אם כי על-פיהם הוא נולד בבית לחם). כינוי דומה לנוצרים מופיע גם בקוראן ובקרב חלק מהמוסלמים - "נסארא" (نصارى). הנוצרים עצמם מכנים את עצמם "כריסטיאנים" (למשל באנגלית: Christians וכך ברוב השפות האירופיות) או "משיחיים" (למשל בערבית: مسيحيون מסיחיון). שמות אלו נגזרו מן האמונה הנוצרית הקדומה, כי ישו היה המשיח. ביוונית, וברוב השפות האירופיות, מכונה ישו: כריסטוס (Χριστός), מילה, שהיא תרגום מילולי של המילה העברית "משיח" (בתנ"ך "משיח" הוא מי, שנמשח בשמן כאות להכתרתו כמלך).
התאולוגיה הנוצרית
ערך מורחב – התאולוגיה הנוצרית
עיקרי האמונה הנוצריים
הנצרות, על ענפיה השונים, רואה את האלוהות כמורכבת משלושה - האב (אלוהים), הבן (ישו, הנחשב לבן האלוהים) ורוח הקודש (מעין השראה של קדושה) - שהם אחד. תפיסה זו מכונה השילוש הקדוש. הנצרות היא דת דוֹגמטית, כלומר, במרכז הדת עומדים כמה עקרונות (דוֹגמות) שעל הנוצרי להביע את אמונתו המלאה בהם. קבלת העקרונות והצהרת האמונה בהם היא התנאי העיקרי להפיכתו של אדם לנוצרי. סטייה מעקרונות האמונה הרשמיים מכונה הרטיות (הרזיה או הרסיה, ביטוי לכפירה, מונח הקרוב למונח העברי "מינות"). ויכוחים על עקרונות האמונה היו הסיבה התאולוגית המרכזית לפילוגים שחלו בנצרות לאורך השנים.
העקרונות המקובלים כיום על רוב הזרמים הנוצריים הם:
- קבלת השילוש הקדוש
- האמונה כי ישו היה אל ואדם כאחד (אמונה שעוררה בעבר מחלוקת בין פלגים בנצרות ושבגללה פרשו המונופיזיטים)
- האמונה כי צליבתו כאדם באה ככפרה על חטאי האנושות
- האמונה כי ישו קם לתחייה מקברו ביום השלישי לאחר שנצלב
- האמונה שמריה (מרים) שילדה את ישו הייתה בתולה לפני שילדה את ישו ונותרה בתולה לאחר לידתו (יש נוצרים החולקים על הסיפא של הדוֹגמה הזו).
- אמונה בנצחיות הנפש
- אמונה ביום הדין, שבו המתים יקומו לתחייה וישו יחזור וישפוט אותם
- קבלת החלטות ועידת ניקיאה (ועידת בישופים, שהתכנסה בשנת 325 לספירה וקבעה את עקרונות הנצרות שלעיל. הפלגים השונים בנצרות חלוקים לגבי שאלת הסמכות לפרש את ההחלטות ולהתאימן לרוח הזמן).
עקרונות האמונה מנוסחים במסמך המכונה "קרדו" (credo, בלטינית: "אני מאמין"). לכל פלג בנצרות "קרדו" משלו, אבל רוב העקרונות משותפים לכלל הפלגים.
דמותו של ישו בנצרות
הדמות המרכזית בדת הנוצרית, על כל פלגיה, היא דמותו של ישו הנוצרי. על-פי המקורות הנוצריים, בעיקר ספרי הברית החדשה, ישו היה יהודי שחי בתחילת המאה ה-1 לספירה, נשא הטפות דתיות ואף חולל נסים. תלמידיו ראו בו את המשיח בן דוד, אולם הסנהדרין, המוסד היהודי העליון בארץ ישראל דאז, ראתה בו מורד ומסרה אותו לידי השלטונות הרומיים כדי שיוציאו אותו להורג. על-פי הכתבים הנוצריים, הוצא ישו להורג בצליבה בירושלים.
בתקופה מאוחרת יותר התפתחה בנצרות תאולוגיה, שעל-פיה ישו היה בן האלוהים, כלומר ההוויה בשילוש שנקראת "הבן" אשר לבשה בשר ודם והופיעה בדמות אדם (האל בתחפושת או בהתגלות) לפי האיגרות של פאולוס (איגרת אל העברים פרק א'), וכי צליבתו הייתה מעין הקרבת קורבן למען כפרת החטאים של האנושות כולה. התאולוגיה הזאת פותחה בעיקר בידי פאולוס (שאול הטרסי), תלמיד של ישו, שהוא האישיות המרכזית בעיצוב הנצרות כפי שהיא מוכרת לנו.
החטא הקדמון
- ערך מורחב – החטא הקדמון
אחת הדוגמות המרכזיות בנצרות היא דוגמת החטא הקדמון, שנוסחה בידי אוגוסטינוס (354 - 430 לספירה), פילוסוף רומי נוצרי מהעיר קרתגו שבצפון אפריקה. הוא גרס, שמשעת לידתו האדם חוטא, כיוון שנוצר בחטא. חטא זה הוא החטא הקדמון, שבו נכשלו אדם וחוה בסיפור הבריאה. כל אדם נושא חטא קדמון זה איתו ומוסיף לו את חטאיו. חטאיו של האדם מרחיקים את נשמתו של האדם מהאל, ומקרבים אותו לעולם הרע. על אף ההשקפה הזו, מקובל על נוצרים רבים כי ישו כיפר בסבלו על החטא הקדמון, ובכך שחרר ממנו את בני האדם בני זמננו.
עקרון הנלווה אל החטא הוא עיקרון הכפרה. על ידי עינוי הגוף, מתחברת נשמת האדם לאל ומכפרת על חטאיה (עינויים מקובלים הם צומות והתנזרות מהנאות שונות). על פי האמונה הקתולית הקלאסית, תרומה מסוימת לכנסייה מסוגלת אף היא לכפר על חטאים. סביב עיקרון זה נוצרה בהיסטוריה של הנצרות תופעה של כפרה בה מתוודה המאמין החוטא בפני כומר מוודא על חטאיו בתא ווידוי מיוחד, ובסוף הווידוי גוזר הכומר את המעשים שעל המאמין לעשות על מנת לכפר על חטאיו.
הנזורה
- ערך מורחב – נזיר (נצרות)
תופעה היסטורית נוספת שהתפתחה לאור עיקרון זה היא הנזירות הנוצרית.
הנזורה בנצרות התחילה במדבריות מצרים במאה ה-4 כמסגרת של חיי סבל והתענות, שהוקמה על ידי הנזירים המצרים אנטוניוס ופאכומיוס. הם נחשבים בנצרות כקדושים, ונתפסים כנזירים הראשונים בעולם הנוצרי. למרות זאת, פאול הקדוש היה ככל הנראה הנוצרי הראשון שחי חיי נזירות. אנטוניוס גילה אותו והחשיב אותו כנזיר הראשון. עם הזמן, החלו נוצרים רבים מרחבי העולם להגיע למצרים אל אנטוניוס כדי שידריך אותם לחיי הנזירות.
פאכמיוס שהיה אחד ממעריציו של אנטוניוס, העמיד גם הוא מספר רב של תלמידים. הוא הקים את מסגרת הנזירות הקהילתית, שבה הנזירים עובדים יחד, ופורשים לאחר מכן לתאים שבהם הם חיים לבדם.
במקביל התפתחה נזורה בסוריה, המתוארת בספר historia religiosa. נזורה זאת היא בעלת מאפינים שונים מהנזורה המצרית. הנזירים הסורים לא מנתקים עצמם מהקהילה אלא מציגים עצמם ואת הסתגפותם לראווה.
הנזורה הגיעה למערב בשנת 340 כשנסע אתאנסיוס, הפטריארך של אלכסנדריה, לבקר ברומא ואיתו שני תלמידיו של אנטוניוס.
הישארות הנפש
- ערך מורחב – הישארות הנפש
על פי הנצרות הקלאסית, לאחר מות הגוף נשלחת נשמת האדם לחיי נצח בעולם הבא. שם נחלקות הנשמות ל"צדיקות", המגיעות לגן עדן ול"חוטאות", המגיעות לגיהנום. צדיקותה של הנשמה אינה נקבעת רק על פי מעשי האדם שנשא אותה במהלך חייו, אלא גם לפי מידת הכרתו של הנוצרי בעיקרי האמונה ומסירותו להם. בנצרות הקלאסית, נוצרי אינו יכול להיחשב צדיק אם לא האמין באמונה שלמה בעיקרי האמונה המנוסחים בקרדו. אמצעי חשוב לכפרה זו הוא הווידוי על סף המוות - על הגוסס להתוודות על חטאיו ולחזור בתשובה בפני כומר מוודה, על מנת שנפשו תעזוב את העולם הזה חפה מחטאים.
היסטוריה של הנצרות
- ערך מורחב – היסטוריה של הנצרות
פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא מידע סותר וחוזר על עצמו, היררכיית תוכן לא ברורה; חסר תוכן רב ומשמעותי - אפשר לחשוב שהכס הקתולי לא עשה דבר כדי למנוע הפיצולים.לידת הנצרות וגיבושה בידי פאולוס
ההיסטוריה הקדומה של הנצרות אינה ידועה בצורה מושלמת. היא נסמכת על הכתוב באוונגליונים ("ספרי הבשורה") של הברית החדשה. מקורות אחרים הם כתבי היסטוריונים רומיים וכתבי יוסף בן מתתיהו. בתלמוד, ובתוספתא מוזכר אדם בשם ישו הנוצרי, ראו ערך ישו (יהדות).
האוונגליונים בברית החדשה מספרים כי ישו, מייסד הדת, נולד בעיר בית לחם שבהרי יהודה בשלהי ימי מלכותו של הורדוס. שמו העברי המקורי היה ככל הנראה ישוע. אביו יוסף הוא, על-פי הברית החדשה, צאצא של דוד המלך, אולם הוא התגורר בנצרת שבגליל והיה נגר במקצועו. אמו נקראה מרים. האוונגליונים מספרים כי מרים לא התעברה מבעלה, אלא מרוח הקודש, כך שהיא נותרה בבתוליה על אף ההתעברות. כיוון שכך היא מכונה בנצרות "מרים הבתולה". היא שנייה בחשיבותה רק לישו עצמו, שכן היא האישה היחידה שלא נזקקה לחטא הקדמון כדי להתעבר, וכיוון שהיא נשאה ברחמה את "בן האלוהים".
על פי הברית החדשה, חכמים שבאו מן המזרח באו לבקר את הרך הנולד ולהביא לו מתנות כיוון שראו בו את מלך היהודים החדש וייחסו ללידתו חשיבות רבה. המלך הורדוס ששמע על כך הורה להוציא להורג את כל התינוקות בבית לחם, אולם יוסף הספיק לברוח עם משפחתו למצרים, וכך הציל את התינוק. יש לציין כי בעוד ישו מיוחס בברית החדשה לשושלת בית דוד, הורדוס היה מלך מבית חשמונאי. משמת הורדוס, חזר יוסף עם משפחתו לארץ ישראל. משהתבגר החל ישו להטיף, ואף אסף סביבו תלמידים, אולם המפנה הגדול בחייו חל כשפגש את יוחנן המטביל.
על פי האמונה הנוצרית, שפותחה במיוחד על ידי פאולוס (שאול הטרסי), ישו הוא בנו של האלהים שירד לגאול את האנושות על ידי מותו. לפי אמונה זו, צליבתו בידי הנציב הרומי פונטיוס פילטוס באה ככפרה על חטאי האנושות ועל החטא הקדמון. האוונגליונים מספרים כי ישו קם לתחייה שלושה ימים לאחר צליבתו, ועלה לשמים זמן-מה לאחר מכן. על פי האמונה הנוצרית יחזור ישו פעם נוספת על מנת לגאול את העולם באחרית הימים (אירוע המכונה "האפוקליפסה").
התנצרות האימפריה הרומית
כאשר הגיעה הנצרות לרומא, חששו הקיסרים מפניה והוציאו בשנים 200 - 250 מספר צווים אימפריאליים כנגד הדת החדשה. בשנת 250 התחילה רדיפה מעשית של הנצרות ושל מאמיניה.
במהלך המאה הרביעית, קונסטנטינוס, קיסר האימפריה הרומית החליט להפסיק לרדוף את הנצרות ולבסוף התנצר; בצו מילאנו הכריזו שני הקיסרים, קונסטנטינוס וליקיניוס כי הדת הנוצרית הפכה לדת מותרת (Religio licita) באימפריה וכי יש לאפשר לבני הדת הנוצרית חופש דת, מעשה שהעניק לנצרות מעמד של "דת רשמית באימפריה". שנה זו, 313 שנים לאחר הולדת ישו, נחשבת לתחילתה של הכנסייה הקתולית הרומית, ששלטה שלטון ללא מצרים באירופה במהלך אלף שנים הבאות, בתקופת ימי הביניים. הכמורה קיבלה מעמד היררכי ובראשה עומד האפיפיור - ראש הכנסייה.
תאודוסיוס הראשון הכריז ב-380 על הפיכת הנצרות מדת נסבלת (Religio licita) לדת רשמית באימפריה הרומית וב-392 כי הנצרות הופכת לדת המותרת היחידה, כל פולחן שאינו נוצרי נאסר לחלוטין.
על מנת להעמיק את שליטתה, הקימה הכנסייה הקתולית את המיסיון הנוצרי: תנועה שמטרתה העיקרית להחדיר את הדת הנוצרית בקרב עמים לא-נוצריים, אשר פעולתה הביאה במהלך ההיסטוריה להפצת הנצרות ברחבי העולם.
הנצרות בימי הביניים
במאה ה-11 אירע פילוג בכנסייה הנוצרית (הסכיזמה)[4] עם היפרדות הכנסייה הרומית-קתולית שמרכזה בקריית הוותיקן שברומא מן הכנסייה הביזנטית-אורתודוקסית שמרכזה בקונסטנטינופול (ביזנטיון, כיום איסטנבול).
שתי הכנסיות הופרדו בשל סיבות דוקטריניות, תאולוגיות, לשוניות, פוליטיות וגאוגרפיות.
עם המעבר של השליט הרומי והאוטוריטות הפוליטיות מרומא לקונסטנטינופול, נוצר פילוג במזג הדתי של האימפריה. בגלל מנהגו של השליט ליטול סמכות בנושאים דתיים וחילונים גם יחד, בסופו של דבר, נוצר פיצול בין הבישופים - אלה שהלכו בעקבות האפיפיור מרומא ואלה שהלכו בעקבות השליט שבקונסטנטינופול.
בין המאה ה-11 והמאה ה-13 התרחשו סדרת מסעות צבאיים שיזמו האפיפיורים הנוצריים. מסעות אלה קרויים בשם הכולל "מסעי הצלב". הם החלו כנסיונות לכבוש את ירושלים מן המוסלמים ולהביאה תחת שלטון נוצרי, אך הפכו למלחמות טריטוריאליות. המשתתפים במסעות אלה נקראו בשם צלבנים.
אחרי שהקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון ביקש עזרה להגנת ממלכתו כנגד הטורקים הסלג'וקים, האפיפיור אורבאנוס השני קרא לכל הנוצרים להצטרף למלחמה כנגד הטורקים, שתחשב להם ככפרה על חטאיהם. צבאות הצלבנים צעדו לעבר ירושלים, במה שנחשב למסע הצלב הראשון, ובזזו ערים אחדות בדרכם. ב 1099 נכבשה ירושלים, והאוכלוסייה היהודית והמוסלמית נטבחה. כתוצאה ממסע הצלב הראשון הוקמו מספר מדינות צלבניות, ובראשן ממלכת ירושלים.
מסעי הצלב שחררו גל חסר תקדים של אלימות שבאה לידי ביטוי בטבח של יהודים בכל רחבי אירופה, ובמקרי אלימות כלפי הנוצרים הפורשים האורתודוקסים במזרח.
הרפורמציה
במאה ה-16 חל פילוג משמעותי נוסף בנצרות. תנועת הרפורמציה שהנהיג מרטין לותר, נזיר אוגוסטיני גרמני, הביאה לכך שקהילות נוצריות בצפון אירופה ניתקו את קשריהן עם רומא, וגיבשו ממסדים דתיים משלהם. הכנסיות האלה מכונות עד היום "פרוטסטנטיות" (מהפועל הלטיני שפירושו "למחות, להתנגד").
הנצרות הפרוטסטנטית קמה בעיקר בתגובה לשחיתות בממסד הכנסייתי ולחוסר גמישות מספיק בממסד ההגותי הקתולי.
בשנים אלה הוקם המסדר הישועי שנלחם בכפירה הפרוטסטנטית, ובכך נוסף למספרמסדרים נוצרים אחרים, כגון מסדר הפרנסיסקנים (שהוקם עוד בראשית המאה ה-13 ואשר גם הוא נלחם ב"כפירה" בסמכות הכנסייה הקתולית).
.png)
הנצרות בתקופת הרנסאנס ובעת החדשה
בתקופת הרנסאנס באירופה, עם הופעת תנועות האתאיזם והליברליזם במאות ה-18-15 נחלש כוחה של הנצרות בהדרגה. אירעו עימותים רבים בין מוקדי הכוח הנוצריים לבין שליטי המדינות, שפחדו מעוצמת היתר שהייתה נתונה בידי הכנסייה הנוצרית.
למרות תהליכי הכרסום במעמד הדומיננטי של הנצרות, עם תחילת העת החדשה התפשטה הנצרות אל מעבר לאירופה בזכות פעולתן של האימפריות האירופיות, ששלטו בחלקים נרחבים של העולם, הביאו להתיישבות נוצרים ביבשות אחרות ופתחו בפני המיסיון הנוצרי אוכלוסיות יעד חדשות.
הפולחן הנוצרי והסקרמנטים
- הספר המקודש לנצרות הוא הביבליה (Bible) הכולל את "הברית הישנה" (התנ"ך), בכריכה אחת עם הברית החדשה. הברית החדשה על-פי הנצרות באה לעולם כדי לחדש את הברית הישנה עם האל.
- מקום המפגש הדתי של הנוצרים מכונה כנסייה (שם זה משמש גם לתיאור המנגנון הדתי הכולל), ושימושה העיקרי הוא לתפילה.
- איש הדת הממונה על התפילות בכנסייה מכונה כומר, ולו קהילת מאמינים, אנשי דת נוספים בסולם ההיררכיה הם בישוף שהוא הדרגה הדתית הגבוהה ביותר, וקרדינל (חשמן) שהוא דרגה מנהלית.
- הסמל של הדת הנוצרית הוא הצלב, המסמל את צליבתו וקורבנו של ישו.
- היום המקודש של הנצרות הוא יום ראשון, שבו נהוג לשבות מעבודה וללכת לכנסייה ואף נהוג לדחות אליו חגים ואירועים.
- מקום מקודש. ארץ ישראל ככלל נחשבת כארץ הקדושה, ובה ערים ואתרים רבים כמו בית לחם, נצרת, ירושלים ובה כנסיית הקבר שבה נקבר ישו ודרך הייסורים -הדרך שבה הלך ישו אל מותו, נהר הירדן, ומקומות נוספים שבהם עשה ישו ניסים לפי המסורת כמו הכנרת. מאמינים נוצרים שבאים לבקר בארץ ישראל מסיבות דתיות נקראים צליינים.
הסקרמנטים הנוצריים
- ערך מורחב – הסקרמנטים הנוצריים
הטקס (סקרמנט) המרכזי בדת הנוצרית הוא טקס הטבילה, שעובר כל מצטרף לנצרות, לרבות תינוק המיועד להיות נוצרי. בעיקרו של טקס זה מוזלפים מים קדושים על המצטרף. מחקרים טוענים שמקורו של טקס זה בכת האיסיים היהודית מימי בית שני, שיוחנן המטביל, מורו של ישו היה חבר בה. אף שעל-פי הברית החדשה ישו אינו קורא לטבילה, התקבל המנהג בנצרות, משום שתחילת קבלת רוח הקודש של ישו החלה בהטבלתו בידי יוחנן המטביל.
טקסים נוספים הם התפילות, הנערכות בזמנים שונים ובצורות שונות. טיב התפילות שונה לפי זרמי הנצרות השונים. בכנסיית הפרוטסטנטים, עומד במוקד העניינים המקרא של טקסטים מקודשים, אף של הברית הישנה, והדרשה שבאה בעקבותיה, ואילו בכנסייה האורתודוקסית עיקר התפילה הוא הטקסים, הפולחנים והתפילות כאשר היסוד הרגשי הוא מרכזי, לעומת היסוד השכלי והלימודי, שאינו מובלט.
החגים הנוצריים
- חג הפסחא - מציין את תחיית המתים של ישו לאחר צליבתו
- חג המולד - מציין את הולדת ישו
- חג העלייה לשמים (אסנסיון) - מציין את עלייתו של ישו השמימה
- חג ההתגלות - מציין את התגלות האלוהים בצורת אדם
- חג הבשורה
- חג שבועות (פנטקוסט - חמישים יום ביוונית (7 שבועות)) - מציין את צליחת רוח הקודש על השליחים (האפוסטולים).
ישנם זרמים שיש בהם חגים עממיים נוספים, שההיבט הנוצרי בהם אינו מרכזי, והינם שרידים מתרבויות קודמות, כמו ליל כל הקדושים וחג האהבה (יום ולנטינוס).
חלק מהחגים אינם נחגגים על ידי זרמים מסוימים כמו חג הבשורה שאינו נחגג בכנסייה הארמנית. התאריכים שהם חלים יכולים להיות שונים בין הזרמים השונים כמו בין הקתולים והפרוטסטנטים שחוגגים את החגים באותו תאריך, לבין האורתודוקסים והארמנים שחוגגים את החגים בתאריכים אחרים.
היררכיה ותפקידים בנצרות
הזרמים העיקריים בנצרות
הפלגים הנוצריים העיקריים כיום הם:
- הנצרות המערבית
- הכנסייה הרומית הקתולית (דרום אירופה ומרכזה, דרום אמריקה, מרכז אפריקה ומערבה, הפיליפינים ועוד)
- הכנסייה הפרוטסטנטית הלותרנית (צפון אירופה, סקנדינביה)
- הכנסייה הפרוטסטנטית הקלוויניסטית (מרכז אירופה)
- הכנסייה הפרוטסטנטית האנגליקנית (הממלכה המאוחדת, צפון אמריקה, דרום אפריקה, אוקיאניה ועוד)
- הכנסייה הפרוטסטנטית האוונגליסטית (ארצות הברית בעיקר)
- הכנסייה הפרוטסטנטית הפנטקוסטאלית (ארצות הברית, מערב אפריקה)
- הכנסייה הבפטיסטית (צפון אמריקה, רוסיה, אנגליה)
- הכנסייה המורמונית (ארצות הברית)
- הנצרות המזרחית
- הקהילה האורתודוקסית:
- הכנסייה היוונית האורתודוקסית (יוון, קפריסין)
- הכנסייה הרומנית האורתודוקסית (רומניה, מולדובה, סרביה ואוקראינה וגם במערב אירופה וארצות הברית)
- הכנסייה הפרבוסלבית (רוסיה, אוקראינה, בולגריה, סרביה ועוד)
- הכנסייה הגאורגית
- הקהילה האוריינטלית:
- הכנסייה הארמנית
- הכנסייה הקופטית (מצרים, סוריה)
- הכנסייה החבשית (אתיופיה, אריתריאה, נפרדה מן הכנסייה הקופטית ב-1959)
- הקהילה האורתודוקסית:
התפשטות הנצרות וגידול האוכלוסייה ב"עולם השלישי" יצרו מצב שבו רוב האוכלוסייה הנוצרית רחוקה ממרכזי הממסד הדתי. מרכזה של הכנסייה הרומית-קתולית, למשל, הוא ברומא, אף על-פי שרוב מאמיניה חיים בדרום אמריקה ובפיליפינים. בנוסף, אירופה עברה בשתי המאות האחרונות תהליך מואץ של חילון, ובמזרח התיכון הוקמו מדינות מוסלמיות (ארצות ערב, טורקיה) ומדינה יהודית (ישראל), כך שמרכזי הנצרות המסורתיים והגדולים נמצאים באזורים חילוניים (גם אם בעלי מסורת נוצרית) או באזורים שאינם נוצריים כלל. אלה הן סוגיות שנמצאות במוקד הדיונים על עתיד הנצרות.
לקריאה נוספת
|
עיינו גם בפורטל
פורטל הנצרות הוא שער לכל הנושאים הקשורים בדת הנוצרית. הפורטל מציג את תחומי הדת. בין היתר הוא מציג דמויות בתאולוגיה הנוצרית, זרמים בנצרות והיסטוריה של הנצרות. |
- הנצרות וארץ הקודש - אהרון לירון.
- דוד פלוסר, המקורות היהודיים של הנצרות, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1980
- אביעד קליינברג, הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1995
- רבקה ניר (עורכת), הנצרות הקדומה - שלוש המאות הראשונות, האוניברסיטה הפתוחה, 2008.
- מדריך לאתרים נוצריים בישראל - הוצאת אריאל.
קישורים חיצוניים
- ויקינצרות
- תבנית:אנציקלופדיה ynet
- מאמרים בנושא נצרות
- נצרות, אסלאם וויכוחים בין יהודים ונוצרים באתר "דעת" ללימודי היהדות.
- מילון מונחים
- לוח שנה לעדות הנוצריות בארץ
היכן ביקר האפיפיור - בארץ הקודש או במדינת ישראל, שעור מפי הרב אורי שרקי, לקראת ביקורו של האפיפיור בנדיקטוס ה-16 בארץ (11-15 במאי 2009), מתוך אתר מכון מאיר.
הערות שוליים
- ^ 33.2% of 6.7 billion world population (under the section 'People') "World". CIA world facts.
- ^ "The List: The World's Fastest-Growing Religions". foreignpolicy.com. 2007-03. נבדק ב-2010-01-04.
{{cite web}}: יש לבדוק את התאריך ב:|date=(עזרה) - ^ "Major Religions Ranked by Size". Adherents.com. נבדק ב-2009-05-05.
- ^ סכיזמה היא ביטוי שבו מכנה הכנסייה הקתולית כל מקרה בו נותקו יחסים עם פטריארך ביזנטי כלשהו, מסיבה כלשהי. הסכיזמה היא הפילוג בין שתי הכנסיות ב-1054
תבנית:Link FA תבנית:Link FA תבנית:Link FA תבנית:Link FA תבנית:Link FA