חרושת התרבות

חרושת התרבות (או: תעשיית התרבות), הוא מושג שנטבע על ידי תאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, חברי אסכולת פרנקפורט, שטענו כי התרבות הפופולרית היא מעין מפעל שמייצר תכנים סטנדרטיים שמטרתם להביא את ההמון למצב של פאסיביות; ההנאות הקלות המגיעות דרך צריכה של תרבות פופולרית גורמות לאנשים להיות כנועים ומרוצים, ללא תלות ברמת החיים הכלכלית שלהם במציאות. אדורנו והורקהיימר ראו בפס ייצור זה של תרבות, כהגדרתם, סכנה לרמות גבוהות יותר של אמנות. לטענתם, תעשיות תרבות מייצרות צרכים כוזבים - צרכים שנועדו לשמר את הקפיטליזם. צרכים אמיתיים לעומת זאת, הם חופש, יצירתיות ואושר אמיתי.

אסכולת פרנקפורט

אדורנו והורקהיימר היו חברים בולטים באסכולת פרנקפורט, והושפעו מהמטריאליזם הדיאלקטי ומהמטריאליזם ההיסטורי של קרל מרקס, כמו גם מדבריו של הגל, אשר מתבוננים באירועים כחלק מתהליך של שינוי, ולא כשהם מבודדים. לאחר שהצטרף אליהם יורגן האברמאס, הם היו אחראים כקבוצה על ניסוח התאוריה הביקורתית. בעבודותיהם, כגון דיאלקטיקה של נאורות ודיאלקטיקה נגטיבית, העלו אדורנו והורקהיימר תאוריה הטוענת שלתופעת תרבות ההמון יש השלכות פוליטיות ובמיוחד המגוון הרחב של תרבויות פופולריות, מהוות למעשה תרבות אחת מוסווית שמטרתה לוודא את ציות ההמון לאינטרסים של השוק. במאמרם, הדיאלקטיקה של הנאורות, (1947), הם עיצבו תאוריה מודרנית של לחם ושעשועים - שיטה שהייתה נהוגה ברומא העתיקה כדי לשמר את השלטון והכוח מפני האוכלוסייה. שיטת "הברזל" החדשה הזו מילאה את זמנם הפנוי של אנשים בבידור כדי להסיט אותם מהשעמום הנוצר כתוצאה מעבודתם האוטומטית; הם לעולם לא נשארים לאורך זמן ללא השפעה במצב שבו הם עשויים לזהות את ניצולם ובכך נמנעת התנגדות למערכת החברתית-אקונומית. תצוגה פסימית זו של החברה המוצגת כנוגדת נאורות, שאובה מהמרקסיזם ומבקרת את הקפטיליזם.

התאוריה

חרף העובדה שנהוג לחלק את תרבות המערב לשווקים לאומיים ואחר כך למעמדות גבוהים, בינוניים ונמוכים, המבט המודרני על תרבות ההמון הוא כשוק אחיד שבו העבודה הטובה או הפופולרית ביותר מצליחה. ישנה הכרה בחברות התקשורת ככוח מרכזי הפועל בשיתוף עם תאגידים בינלאומיים ששולטים בהפקה ובהפצה של התרבות. התאוריה טוענת שהתרבות, בנוסף להיותה מראה של החברה, היא בעלת תפקיד חשוב בעיצובה דרך תהליך של סטנדרטיזציה וצריכה ויצירת אובייקטים ולא נושאים. תעשיית התרבות טוענת שהיא קיימת לשרת את צרכיו של הצרכן לבידור, אך מסווה את הדרך שבה היא מקבעת את הצרכים הללו וגורמת לצרכנים לחשוק במוצריה. התוצאה היא ייצור המוני שמזין שוק המוני שבו זהותו וטעמו של הצרכן האינדוידואלי פחות חשוב ודעת הקהל ניתנת לשינוי ממש כמו המוצר עצמו.

הרציונל העומד מאחורי תאוריה זו הוא קידום שחרור הצרכן ממרותם של יצרנים, על ידי יצירת ספק אצל הצרכן כלפי אמונות ואידאולוגיות. אדורנו טוען כי נאורות היתה אמורה להביא פלורליזם ולהסיר את המסתורין, אך למעשה ספגה החברה מכה קשה כאשר היא הושחתה בידי התעשייה הקפיטליסטית ממניעים של ניצול.