הקרב על גוש עציון – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־11:30, 21 בפברואר 2011

תבנית:מלחמה הקרב על גוש עציון החל בראשית מלחמת העצמאות, מיד עם ההכרזה על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947, והסתיים ב-14 במאי 1948, יום הכרזת העצמאות, עם נפילת הגוש כולו בידי כוחות הלגיון הערבי. שיאו של הקרב היה ב-13 במאי 1948, בקרב על קיבוץ כפר עציון שבו נהרגו 127 מתושבי הקיבוץ ומגיניו, רבים מהם נרצחו לאחר שנכנעו^[1]. בקרבות גוש עציון נהרגו בסך הכל 242 חברים ולוחמים ישראלים.

רקע

כפר עציון נוסד בשנת 1943 והיה קיבוץ דתי, הראשון מתוך ארבעת ישובי גוש ההתיישבות גוש עציון שהוקמו בין השנים 1943 - 1947 מדרום לירושלים על מנת להגן עליה מדרום. עד סוף שנת 1947, ערב מלחמת העצמאות, מנה הקיבוץ 163 חברים ו-57 ילדים.

תוכנית החלוקה של האו"ם, שאושרה ב-29 בנובמבר 1947, השאירה כ-30 יישובים מחוץ לגבולות המדינה היהודית, בהם ארבעת קיבוצי גוש עציון. לאחר דחיית הערבים את תוכנית החלוקה, פרצה לחימה בחלקים רבים בארץ ישראל, בהם האוכלוסייה היהודית הותקפה על ידי ערביי ארץ ישראל, וכן החלו התנכלויות למכוניות היהודיות בדרכי התחבורה.

הלחימה סביב גוש עציון

ב-8 בדצמבר 1947 נערכה התקפה על מכונית שיצאה מגוש עציון לירושלים. התוצאה המידית הייתה ניתוק גוש עציון מירושלים, מקור האספקה העיקרי של גוש עציון. הנהגת היישוב החליטה לא לוותר ולא להפקיר את תושבי גוש עציון. אנשי הגוש קיבלו בהמשך תגבורת שכללה מחלקת מילואים של הפלמ"ח, משמר נע של נוטרים וחניכי קורס המפקדים של חיל שריון ירושלים.

בהמשך, כוחות ערביים מהסביבה צרו על הגוש ושיירות הסיוע שנשלחו אליו מירושלים נפגעו במסען בכביש הצר שעבר דרך בית לחם ולא הצליחו להגיע אליו. ב-11 בדצמבר 1947 נשלחה שיירה של ארבע מכוניות שנועדה להוביל אספקה מירושלים לישובי גוש עציון. השיירה הותקפה 10 מבין 26 אנשיה נהרגו. בעקבות התגברות הקרבות בינואר 1948 פונו הנשים והילדים של הקיבוץ בסיוע בריטי לירושלים. כל הילדים והנשים, למעט אישה אחת שסרבה לעזוב את הכפר, עברו להתגורר במנזר רטיסבון שבירושלים. במהלך הלילה שבין 15 בינואר ל-16 בינואר נשלחה לגוש עציון שיירת תגבור נוספת ובה ‏‏35 לוחמים. השיירה הותקפה וכל חבריה נהרגו. משלוחי חירום אחדים הגיעו לגוש עציון באמצעות מטוסי פייפר קאב שנשלחו מתל אביב, אך אלה לא היו גדולים מספיק.

במהלך החודשים הבאים, הכוחות הערביים המשיכו ליזום מתקפות בקנה מידה קטן יחסית נגד יישובי הגוש, אותן הצליחו לוחמי "ההגנה" לסכל בהצלחה. מגיני גוש עציון והנהגת היישוב בירושלים שקלו להורות על פינוי הגוש, אף לבסוף, למרות שברשות לוחמי הגוש היו אמצעי לחימה מועטים, התקבלה ההחלטה שלא לנטוש את יישובי הגוש בשל מיקומו האסטרטגי כיישוב היהודי היחיד אשר משקיף על ציר הגישה הדרומי של ירושלים מכיוון חברון, ממנו יכולים הלוחמים למנוע מצבאות ערב ובעיקר מצרים מלהגיע ולתקוף את ירושלים מהדרום.

ככל שהמנדט הבריטי בארץ ישראל התקרב לסופו, התגברה הלחימה באזור. למרות שהלגיון הערבי היה באופן תאורטי בארץ ישראל תחת פיקוד הכוחות הבריטים, הוא החל לפעול יותר ויותר באופן עצמאי. ב-24 במרץ 1948 נשלחה שיירת תגבור נוספת, עמוסת אספקה, שהצליחה להגיע לגוש עציון. בדרכה חזרה הותקפה השיירה בנבי דניאל וספגה אבדות רבות. למחרת חולצה השיירה על ידי הבריטים. היו מקרים רבים דומים בהם היו מעורבים שני הצדדים. בתחילת מאי, הלגיון הערבי ואלפי חיילים לא סדירים שהיו בעיקר ערבים תושבי הסביבה, החלו בסדרת תקיפות מסיביות על גוש עציון. מפקדת "ההגנה" בירושלים לא הייתה מסוגלת לספק לכוחות בגוש עציון סיוע יעיל כנגד המתקפות הללו.

ב-12 במאי החלה המתקפה המסיבית האחרונה על קיבוץ כפר עציון. ללגיון היו מכוניות משוריינות וארטילריה, שמולם לכוחות היהודים לא היה מענה יעיל. מפקד קיבוץ כפר עציון ביקש מהמפקדה בירושלים רשות לנטוש את הקיבוץ, אבל קיבל הוראה להישאר בקיבוץ. מאוחר יותר באותו היום, הכוחות הערבים השתלטו על מנזר הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית ששימש לצורך הגנה על אזור כפר עציון, בעודם מצליחים להרוג עשרים וארבעה מתוך שלושים ושניים המגינים של היישוב.

ב-13 במאי החלה מתקפה על קיבוץ כפר עציון בה היו מעורבים פלוגות חיל רגלים של הלגיון הערבי, ארטילריה קלה^[2] ותמיכה מהתושבים המקומיים אשר פלשו מכל הכיוונים.

הטבח בכפר עציון

ב-13 במאי, כאשר יכולתם של הלוחמים לשרוד את המתקפה המסיבית החלה להיות מוטלת בספק, מגיני כפר עציון החליטו להיכנע. קיימות מחלוקות לגבי מספר האנשים המדויק אשר נהרגו בעת הלחימה ומספר האנשים שנרצחו לאחר שנכנעו. לפי גרסה אחת, קבוצת המגנים העיקרית, שמנתה כ-50 לוחמים, הותקפה על ידי מספר רב של חיילים ערבים תושבי הסביבה אשר צעקו "דיר יאסין!" והורו ליהודים לשבת, לקום, לשבת שוב ופתאום מישהו פתח באש על היהודים עם מקלע ובעקבותיו האחרים הצטרפו לרצח. הלוחמים אשר לא נרצחו בתחילה ניסו לברוח על אף שהם נרדפו על ידי הכוחות הערבים.

היסטוריונים ישראליים אחדים שחקרו את הטבח בכפר עציון (כגון לוי, 1986 ואיסרוף, 2005) ציינו כי לאחר שהמגינים נכנעו, הם הניפו דגל לבן והתייצבו מול מבנה בית הספר של המנזר הגרמני. היו שם 133 איש. לאחר שהם צולמו על ידי איש עם כאפיה הגיע רכב משוריין, שככל הנראה השתייך ללגיון הירדני, שפתח עליהם באש מקלע ובעקבותיו הצטרפו לרצח גם הכוחות הערביים המקומיים. קבוצת המגינים הצליחה לזחול אל תוך מרתף המנזר, בו הם הגנו על עצמם עד אשר מספר רב של רימונים הושלך לתוך המרתף. כתוצאה, המבנה פוצץ והתמוטט עליהם, וכמעט כולם נהרגו.

רק שלושה מבין תושבי כפר עציון הנותרים ולוחמת פלמ"ח אחת שרדו את הטבח. על פי עדויותיהם, נסיבות הישרדותם את הטבח היו כדלהלן:

יעקב אדלשטיין ויצחק בן-סירה ניסו להתחבא בין סלעים וענפים אך התגלו על ידי "ערבי זקן, בעל קמטים וללא שיניים" אשר אמר להם: "אל תפחדו". לאחר מכן, קבוצה של לוחמים ערבים לא סדירים הגיעה למקום והעמידה אותם מול קיר. הערבי הזקן ניסה להגן עליהם בגופו. בעודם מתווכחים הגיעו למקום שני לוחמי הלגיון הערבי אשר לקחו את שני הלוחמים היהודים תחת חסותם.
נחום בן-סירה, אחיו של יצחק, היה במרחק מה מהקבוצה העיקרית כאשר הטבח החל. הוא הצליח להתחבא עד רדת החשכה ואז הצליח לברוח לקיבוץ הסמוך.
עליזה פויכטוונגר (לוחמת פלמ"ח) ניסתה להתחבא בתחילה בתוך תעלה יחד עם מספר אנשים נוספים. לאחר שהם התגלו, כולם נרצחו פרט לעליזה אשר נגררה משם על ידי שני חיילים ערבים לא סדירים. בזמן שהשניים ניסו לאונסה, קצין לגיון ערבי (סרן חיכמת מיהיאר) הגיע וסילק אותם משם. לאחר מכן הקצין נתן לה לחם, חיכה עד שהיא סיימה לאכול, ואמר לה: "את תחת חסותי".

בסך הכל 157 מגנים נהרגו בקרב בגוש עציון (לוי, 1986), לרבות אלו אשר נרצחו בטבח בכפר עציון. בערך 2/3 מהם היו תושבי היישוב והשאר היו לוחמי ארגון ההגנה או הפלמ"ח.

מעורבות הלגיון הערבי בטבח עדיין נתונה במחלוקת. אין ספק כי הלגיון הוביל את המתקפה על כפר עציון (ככל הנראה לפי הוראותיו המפורשות של ג'ון באגוט גלאב), ולפחות מספר לוחמי הלגיון היו נוכחים כאשר החל הטבח. מלבד זאת, העדות האמינה ביותר מהטבח היא של עליזה פויכטוונגר אשר ציינה כי קצין הלגיון (סרן מיהיאר) אשר הציל את חייה, שחרר את כל הפצועים אשר נשלחו לירושלים. ג'ון באגוט גלאב הכחיש בהמשך כי התקיים טבח.

נפילת יתר יישובי גוש עציון

למחרת הטבח, הכוחות הערביים הלא סדירים המשיכו לתקוף את שלושת ישובי גוש עציון הנותרים. מתוך חשש כי גורל המגינים של היישובים הללו יהיה זהה לזה של המגנים של כפר עציון, החליטה הנהגת היישוב בירושלים לסגת מהיישובים בתנאי שהלגיון הערבי יגן על התושבים. הצלב האדום הוביל את הפצועים לירושלים, והלגיון הערבי לקח את שאר המגינים כשבויי מלחמה. הם שוחררו מאוחר יותר.

בקרבות גוש עציון נהרגו בסך הכל 242 חברים ולוחמים. מלבד ארבעה לוחמים שהצליחו להימלט. שאר שלושת הקיבוצים נכנעו והמגינים נשלחו למחנות שבויים בירדן. השטח עבר לשליטה ירדנית, היישובים נחרבו כמעט לחלוטין, בשטחם הוקמו מחנות של צבא ירדן, ועל חורבות משואות יצחק הוקם מחנה פליטים.

שנה וחצי לאחר נפילת הגוש ולאחר סיום מלחמת השחרור, בנובמבר 1949, הועברו 240 גופות נופלי הגוש ומחלקת הל"ה לירושלים. הגופות נקברו ב-17 בנובמבר בקבר אחים בהר הרצל שבירושלים.^[3] קבר האחים של נופלי הגוש ומחלקת הל"ה הפך לקבר ראשון באזור בו קיים כיום בית הקברות הצבאי בהר הרצל.

הקמת גוש עציון מחדש לאחר מלחמת ששת הימים

ערך מורחב – מועצה אזורית גוש עציון

במלחמת ששת הימים, בשנת 1967, חזרה ישראל לשלוט גם באזור גוש עציון. תושבים אשר פונו מהגוש ב-1948 הובילו מסע פרסום ציבורי אשר תמך בהתיישבות מחודשת של הגוש, ובהמשך ראש הממשלה לוי אשכול נתן לכך את אישורו. בספטמבר 1967 נוסד כפר עציון מחדש כהתנחלות הישראלית הראשונה באזור יהודה ושומרון לאחר המלחמה.

לקריאה נוספת

יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין: ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות, הוצאת מערכות, 1986.
A. Isseroff, Kfar Etzion Remembered: A history of Gush Etzion and the Massacre of Kfar Etzion, 2005

קישורים חיצוניים

דב קנוהל, גוש עציון במלחמתו (מהדורת אינטרנט),
יוחנן בן יעקב, גוש עציון במלחמתו, בית ספר שדה כפר עציון
מרדכי נאור, גוש-עציון במצור ובקרב, מתוך "גוש - עציון מראשיתו עד תש"ח : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר", הוצאת יד יצחק בן צבי

הערות שוליים

^ קיימות מחלוקות לגבי מספר האנשים המדויק אשר נהרגו בעת הלחימה ומספר האנשים שנרצחו לאחר שנכנעו.
^ B. Morris, The Road to Jerusalem: Glubb Pasha, Palestine and the Jews. p. 135–138, 2003.
^ גבורי ישראל שנפלו הובאו לקברות בהר הרצל, דבר, 18 בנובמבר 1949; א.תלמי, פרשת חיפוש הגופות, דבר, 18 בנובמבר 1949; ב-228 ארונות מובלים חללי ירושלים למנוחת נצחים בהר-הרצל, מעריב, 17 בנובמבר 1949; חודש ימים נמשך ליקוט עצמות הקדושים, מעריב, 17 בנובמבר 1949 המשך; "בזכותם אנו חיים בירושלים" (שיחה עם הרב הצבאי הראשי סגן-האלוף ש.גורונצ'יק), מעריב, 17 בנובמבר 1949; א.ירושלמי, מסע האבל של 228 ארונות, מעריב, 20 בנובמבר 1949

[1] קיימות מחלוקות לגבי מספר האנשים המדויק אשר נהרגו בעת הלחימה ומספר האנשים שנרצחו לאחר שנכנעו.

[morris-2] B. Morris, The Road to Jerusalem: Glubb Pasha, Palestine and the Jews. p. 135–138, 2003.

[3] גבורי ישראל שנפלו הובאו לקברות בהר הרצל, דבר, 18 בנובמבר 1949; א.תלמי, פרשת חיפוש הגופות, דבר, 18 בנובמבר 1949; ב-228 ארונות מובלים חללי ירושלים למנוחת נצחים בהר-הרצל, מעריב, 17 בנובמבר 1949; חודש ימים נמשך ליקוט עצמות הקדושים, מעריב, 17 בנובמבר 1949 המשך; "בזכותם אנו חיים בירושלים" (שיחה עם הרב הצבאי הראשי סגן-האלוף ש.גורונצ'יק), מעריב, 17 בנובמבר 1949; א.ירושלמי, מסע האבל של 228 ארונות, מעריב, 20 בנובמבר 1949

[1]

[2]

[3]

@@ שורה 34: / שורה 34: @@
 ב-[[8 בדצמבר]] 1947 נערכה התקפה על מכונית שיצאה מגוש עציון לירושלים. התוצאה המידית הייתה ניתוק גוש עציון מירושלים, מקור האספקה העיקרי של גוש עציון. הנהגת ה[[יישוב]] החליטה לא לוותר ולא להפקיר את תושבי גוש עציון. אנשי הגוש קיבלו בהמשך תגבורת שכללה מחלקת מילואים של [[הפלמ"ח]], [[המשמר הנע|משמר נע]] של [[נוטרים]] וחניכי קורס המפקדים של [[חיל שריון ירושלים]].
-בהמשך, כוחות ערביים מהסביבה צרו על הגוש ושיירות הסיוע שנשלחו אליו מירושלים נפגעו במסען בכביש הצר שעבר דרך [[בית לחם]] ולא הצליחו להגיע אליו. ב-[[11 בדצמבר]] [[1947]] נשלחה [[שיירת העשרה|שיירה של ארבע מכוניות]] שנועדה להוביל [[אספקה]] מירושלים לישובי גוש עציון. השיירה הותקפה 10 מבין 26 אנשיה נהרגו. בעקבות התגברות הקרבות בינואר 1948 פונו הנשים והילדים של הקיבוץ בסיוע בריטי ל[[ירושלים]]. כל הילדים והנשים, למעט אישה אחת שסרבה לעזוב את הכפר, עברו להתגורר ב[[מנזר רטיסבון]] שבירושלים. במהלך הלילה שבין 15 בינואר ל-16 בינואר נשלחה לגוש עציון [[שיירת הל"ה]] אשר מנתה מחלקה של 35 לוחמים. השיירה הותקפה וכל חבריה נהרגו. משלוחי חירום אחדים הגיעו לגוש עציון באמצעות מטוסי [[פייפר קאב]] שנשלחו מ[[תל אביב]], אך אלה לא היו גדולים מספיק.
+בהמשך, כוחות ערביים מהסביבה צרו על הגוש ושיירות הסיוע שנשלחו אליו מירושלים נפגעו במסען בכביש הצר שעבר דרך [[בית לחם]] ולא הצליחו להגיע אליו. ב-[[11 בדצמבר]] [[1947]] נשלחה [[שיירת העשרה|שיירה של ארבע מכוניות]] שנועדה להוביל [[אספקה]] מירושלים לישובי גוש עציון. השיירה הותקפה 10 מבין 26 אנשיה נהרגו. בעקבות התגברות הקרבות בינואר 1948 פונו הנשים והילדים של הקיבוץ בסיוע בריטי ל[[ירושלים]]. כל הילדים והנשים, למעט אישה אחת שסרבה לעזוב את הכפר, עברו להתגורר ב[[מנזר רטיסבון]] שבירושלים. במהלך הלילה שבין 15 בינואר ל-16 בינואר נשלחה לגוש עציון שיירת תגבור נוספת ובה ‏‏[[מחלקת הל"ה|35 לוחמים]]. השיירה הותקפה וכל חבריה נהרגו. משלוחי חירום אחדים הגיעו לגוש עציון באמצעות מטוסי [[פייפר קאב]] שנשלחו מ[[תל אביב]], אך אלה לא היו גדולים מספיק.
 במהלך החודשים הבאים, הכוחות הערביים המשיכו ליזום מתקפות בקנה מידה קטן יחסית נגד יישובי הגוש, אותן הצליחו לוחמי "ההגנה" לסכל בהצלחה. מגיני גוש עציון והנהגת היישוב בירושלים שקלו להורות על פינוי הגוש, אף לבסוף, למרות שברשות לוחמי הגוש היו אמצעי לחימה מועטים, התקבלה ההחלטה שלא לנטוש את יישובי הגוש בשל מיקומו האסטרטגי כיישוב היהודי היחיד אשר משקיף על [[כביש 60|ציר הגישה הדרומי]] של ירושלים מכיוון [[חברון]], ממנו יכולים הלוחמים למנוע מצבאות ערב ובעיקר [[מצרים]] מלהגיע ולתקוף את ירושלים מהדרום.