מיכאיל סדוביאנו

מיכאיל סדוביאנו, דיוקן על בול של רפובליקה מולדובה משנת 2005

פסל דיוקן של מיכאיל סדוביאנו בשדרת ה"סופרים הקלאסיים" בקישינאו

מיכאיל סדוביאנו (ברומנית: Mihail Sadoveanu, ‏ 5 בנובמבר 1880 - 19 באוקטובר 1961) היה סופר, פובליציסט ופוליטיקאי רומני, אחד מכותבי הפרוזה החשובים והפוריים של רומניה במחצית הראשונה של המאה ה-20. אמן תאורי הטבע ושל הכתיבה בנושאים היסטוריים, יצירתו ידעה כמה מגמות בהתאם לזרמים הספרותיים שהשפיעו עליו: הזרם ה"סמנטוריסטי" (לפי כתב העת הספרותי "סמנטורול" - "הזורע") שבא לידי ביטוי בספוריו ובנובלות הראשונים, השלב הריאליסטי בהשפעת הזרם הפופורניזם שהוביל העיתון "ויאצה רומניאסקה" והשלב מיתי-סימבולי בתקופה שבין מלחמות העולם ובחלק מיצירותיו בסוף חייו - הכתיבה הריאליסט-סוציאליסטית שהסופר אימץ בהשפעת המדיניות שנכתפה בתרבות המדינה בימי הדיקטטורה הקומוניסטית. מתקופת הממלכה הרומנית סדוביאנו היה חבר האקדמיה הרומנית החל משנת 1921 ונבחר לזמן- מה כסנאטור ובין השנים 1931-1932 אף כיהן כיושב ראש הסנאט. כמו כן נמנה עם מנהיגי הבונים החופשיים בארצו.

בתקופת הרפובליקה העממית הרומנית כיהן, יחד עם עוד ארבעה אישים, בפרזידיום הקולקטיבי של האסיפה הלאומית הגדולה (הפרלמנט) -תפקיד השקול כנגד מעין ראש מדינה קולקטיבי - בין דצמבר 1947-אפריל 1948, לאחר מכן כסגן יושב ראש הפרזידיום של האסיפה. אחרי מותו של פטרו גרוזה בשנת 1958 מתוקף תפקיד זה היה ראש המדינה הזמני.

רקע משפחתי ושנות ילדותו ולימודיו

מיכאיל סדוביאנו נולד בעיירה פשקאן Paşcani בצפונו של חבל מולדובה ברומניה, כבן של עורך הדין אלכסנדרו סדוביאנו, יליד אולטניה ושל פרופירה אורסאקי, בת למשפחת איכרים (ממעמד איכרים הקרויים "רזש") ורועי צאן מולדַבים. שם משפחת האב, סדוביאנו, אומץ בסביבות שנת 1891 לפי כפר המקור - סאדובה - מאולטניה. המוצא של הסופר, על הניגוד שבין הזהויות האזוריות והחברתיות, היווה, לדעת המבקר וההיסטוריון טודור ויאנו הסבר לפתיחותו של הסופר אל ה"האוניברסליות הרומנית", אם כי, לאורך כל הקריירה שלו, סדוביאנו הרגיש קשור במיוחד לשורשיו המולדביים. לסופר היו שני אחים. אחד מהם - אלכסנדר, שהתחתן עם מבקרת הספרות איזבלה מורצון, הידועה כסדוביאנו-אוואן (בת דודה של הפעיל הסוציאליסטי הרומני וסילה מורצון) האח השני, וואסילה היה אגרונום. מיכאיל סדוביאנו למד החל משנת 1887 בבית הספר העממי בעיירת הולדתו, פשקאן. מורו האהוד ביותר, בשם בוסויוק (שם משפחה שמובנו ברומנית "ריחן") שימש לו מאוחר יותר השראה לדמות המורה הקרוי "האדון טרנדפיר" מהסיפור בעל אותו שם ("טרנדפיר" ברומנית הוא ורד). בשעות הפנאי הילד בילה בטיולים ברגל באזור הציורי שבו נולד, עסק בציד או בדיג או הביט בסקרנות בטבע. את החופשות נהג לבלות בכפר שבו נולדה אמו, ורשן Verşeni. עשה היכרות טובה עם האיכרים והמבקרים סבורים שדעתם ויחסם אל השלטון השפיע על עיצוב השקפותיו החברתיות.

את לימודי התיכון עשה מיכאיל סדוביאנו בגימנסיה "אלקו אלכסנדרו דוניץ'" בעיר פלטיצ'ן. בגיל 16 גמלה בלבו תוכנית, שאז לא יצאה לפועל, לכתוב יחד עם חבר ללימודים מונוגרפיה על השליט שטפאן הגדול, אחד מגבוריו הלאומיים של העם הרומני והדמות ההיסטורית הנערצת ביותר בחבל מולדובה. מאוחר יותר בחייו סדוביאנו הגשים את משאלתו זו. לא רק שכתב ספר על חיי שטפאן אך הקדיש לתקופת שלטונו את הרומן ההיסטורי "האחים ז'דר". סדוביאנו המשיך לימודיו בתיכון ה"נציונל" (לאומי) ביאשי ולאחר מכן נסע לבוקרשט ללימודי משפטים באוניברסיטה.

התחלותיו הספרותיות

פרסם לראשונה בגיל 17, בשנת 1897, בכתב העת הסטירי "דראקו" ("השד") שהופיע הבוקרשט. היה מדובר ברישום "העלמה מ. מפלטיצ'ן" הנכתב תחת שם העט "מיכאי מפשקאן". בשנת 1898 התחיל לכתוב בעיתון "ויאצה נואה" (החיים החדשים) של אוביד דנסושיאנו לצידם של סופרים צעירים כמו גאלה גאלקטיון, נ.ד.קוצ'ה וטודור ארגזי. עזב את "ויאצה נואה" בגלל אי שביעות רצון מהמגמה הסימבוליסטית של כתב העת ושל עורכו. עבר לשלוח יצירות קצרות לכתבי עת לא-סימבוליסטים כמו "אופיניה" ("הדעה") ו"פג'ין ליטרארה" ("דפי ספרות"). במקביל ייסד עיתון ספרות משלו, קצר-ימים, הידוע לחוקרים בשם "אורורה" (השחר) או "לוּמיה" ("העולם").

כותרת כתב-העת "סמנטורול" ב 1906 עם ציון שמות עורכיו-ניקולאיה יורגה - מנהל המערכת והעורכים -שט.א.יוסיף, מ. סדוביאנו וי.סקורטו

הכרתו כסופר מהשורה הראשונה. בין "סמנטורול" ובין "ויאצה רומניאסקה"

בשנת 1900 נסע סדוביאנו לבוקרשט על מנת להירשם שם ללימודי משפטים, נרשם לבסוף ללימודי ספרות אך הפסיק אותם בשנת 1901 והתמסר לכתיבה. חיבר בהתחלה שירים ופקד את חוגי הבוהמה בבירה, אולם כעבור זמן לא רב, התמקד יותר בכתיבת פרוזה ריאליסטית. בשנת 1901 התחתן עם ,אקתרינה בֶלו Ecaterina Bălu והתיישבו ביחד בפלטיצ'ן. לזוג נולדו בהמשך אחד-עשר ילדים. בשנת 1902 כתב גרסה ראשונה לרומן היסטורי בשם "האחים פוטקואבה" ופרסם קטעים ממנו תחת שם העט "מ.ז.קובוז" במגזין הספרותי "פאג'ין אלסה" ("דפים נבחרים"). בשנה הבאה, 1903, גויס לצבא ושרת בשמירות בסמוך לעיירה טרגו אוקנה. אז כתב כמה מספוריו הראשונים שהייתה בהם נטייה לבקורת חברתית. התחיל לכתוב בעיתון "ווֹינצה נציונאלה" Voinţa Naţională של המפלגה הלאומית-ליברתית ובעריכתו של הפוליטיקאי וינטילה ברטיאנו ופרסם בפיליטון גרסה אחרת של ה"אחים פוטקואבה" הנקראת "הבזים" (Şoimii), עם מבוא מאת ההיסטוריון וסילה פרבאן. ב1903 המשורר שטפאן אוקטביאן יוסיף הזמין את סדוביאנו לפרסם בכתב העת המסורתי המשפיע "סמנטורול" ("הזורע" ,Sămănătorul) שנוהל באותם הימים על ידי ההיסטוריון והמבקר הלאומן ניקולאיה יורגה. מסביב לכתב עת זה התפתח זרם אידאולוגי ספרותי שנקרא סמנטוריזם. לפי רוח מייסדיו, ג'ורג'ה קושבוק ואלכסנדרו ולחוצה, "סמנטורול" יועד לקדם את "התרבות הלאומית הרומנית" "ללא השפעה זרה" ותוך גילוי יראת כבוד כלפי ערכי האיכר הרומני. מצד שני ,כפי שהצביעו המבקרים ג'ורג'ה קלינסקו וטודור ויאנו, לחוג זה הצטרפו בכל זאת גם סופרים בעלי השראה קוסמופוליטית, בעלי מגמה סימבוליסטית, למשל. לפי ויאנו ולפי התרשמותו של יוסיף (המצוטטת על ידי ויאנו), סדוביאנו, באמצעות אמנותו, היה נציג הכי מקורי וחדשני בתולדות הזרם הסמנטוריסטי. בשנת 1906 סדוביאנו צורף למערכת "סמנטורול" לצידו של יורגה ויוסיף.

בין השנים 1904 - 1906 סדוביאנו חזר לגור בבוקרשט ועבד כפקיד (מפקח על בתי התרבות) במשרד החינוך שבחלק מהזמן נמצא בידי המפלגה השמרנית (השר מיכאיל ולדסקו). בהמשך הוציא מתחת ידיו ארבעה כרכי פרוזה שבהם השתמש לעתים במוטיבים היסטוריים: "סיפורים" (Povestiri), שזכה בפרס האקדמיה הרומנית, "כאבים עצורים" (Dureri înăbușite) ו"המסבאה של דוד פרקו" (Crâșma lui Moș Precu) ו"הבזים" (Șoimii). אז התחיל שיתוף פעולה שארך כחמישים שנה עם בית ההוצאה לאור " מינרווה". ניקולאיה יורגה ברך על התגלית החדשה בשמי הספרות הרומנית והכריז על שנת 1904 כעל "שנת סדוביאנו". אמנם סדוביאנו לא סמך תמיד על שיפוטו הבקורתי של יורגה שהשווה אותו לווסילה פופ, סופר פחות ערך מחוג חסידיו. גם מנהיג החוג השמרני "ז'ונימיה, מבקר הספרות טיטו מאיורסקו התרשם מאוד מכשרונו של סדוביאנו, הציע את מועמדותו לפרס האקדמיה בשנת 1906 וכעבור שנתיים, ב-1908 במסה שכתב, הזכיר את שמו ברשימת גדולי סופרי העם הרומני. ב-1906 שב הסופר זמנית לפלטיצ'ן ונקרא שוב לצבא לקורס קצינים. בהיותו בעל משקל-יתר סבל מאוד ממסע צעידה מפרכת שנכפתה עליו מהיישוב פרובוטה במרכז מולדובה ועד לחבל בוקובינה.

אחרי 1906 סאדוביאנו התחיל להתקרב לחוג ספרותי נוסף, גם כן בעל גישה מסורתית של הערצה לחיי הכפר, אבל מתוך עמדות שמאליות. מדובר בזרם ה"פופרניזם" שהובל ביאשי על ידי המבקר ממוצא ארמני גאראבט איבראיליאנו. ספינת הדגל של החוג הייתה כתב -העת "ויאצה רומניאסקה" Viața românească (החיים הרומניים). שם פרסם סדוביאנו את סיפורי הציד שלו. ב1907, שנת מרד האיכרים הגדול, בימי ממשלת יון י.ק. ברטיאנו ה"לאומית-ליברלית", חזר הסופר לתפקידו במשרד החינוך שנוהל אז על ידי שר בעל מגמות רפורמיסטיות, המתמטיקאי ספירו חארט, שההיה נחוש לשפר את השכלת הכפריים. סדוביאנו,תחת רושם האירועים הטרגיים, עורר את חשדות המשטרה לפעילות חתרנית אחרי שכתב חוברת "עזרה עצמית לחורשים החרוצים".

שנות ה-1910 ותקופת מלחמת העולם הראשונה

בשנת 1908 קמה חברת הסופרים הרומנים מיוזמתם של המשוררים צ'ינצ'ינאט פאבלסקו ודימיטריה אנגל. סדוביאנו נבחר ליושב ראש שלה בספטמבר 1909. באותו זמן סדוביאנו ביקר במפגשי המשכילים בבית הקפה "קיבלר" בבוקרשט וחבר לאנגל, ליוסיף ולאמיל גרליאנו והקימו יחדיו את הירחון "קומפנה" (מילה שמשמעותה "מטוטלת של באר")שכוונה נגד האקלקטיזם של המבקר אוביד דנסושיאנו ונגד אסכולה "ז'ונימיה". ב 1910 פרסם בהוצאת "מינרווה" קבצים נוספים של סיפורים: "סיפורי ערב" (Povestiri de seară), "ג'נובבה מברבאנט" וגם חוברת תחת הכותרת " איך נוכל לצאת מדלות ולזכות באדמה". באותה שנה סדוביאנו התמנה למנהל התיאטרון הלאומי בבירת חבל מולדובה, יאשי, ונשאר בתפקיד זה עד 1919. התפטר בנובמבר 1911 מראשות חברת הסופרים ומקומו נתפס על ידי אמיל גרליאנו. המשיך עם זאת להיות חבר בהנהגתה. פריצת מלחמת הבלקן השנייה בין רומניה ובין בולגריה ב 1913 גרמה לגיוסו כסובלטננט (סגן משנה) לגדוד 15 רגלים "רזבּויֶן" שהוצב בפלטיצ'ן ואחר כך בין 23 ביוני-31 באוגוסט השתתף בקרבות בבולגריה. בשנים 1914-1915 רומניה נותרה עדיין נייטרלית במלחמת העולם הראשונה וסדוביאנו יכול היה עדיין להתפנות בשקט לכתיבה ולסיורים ספרותיים יחד עם ידידים כמו המשורר וההומוריסט ג'ורג'ה טופרצ'אנו. בהתחלה התלהב מכניסת רומניה למלחמה לצד מעצמות "ההסכמה" (ה"אנטאנט") אבל הנסיון הצבאי החוזר וודאי השתלשלות הדברים בחזיתות לא גרמו לו נחת. גויס כלטננט במילואים ונדרש לערוך עיתון לחיילים בשם România - organ al apărării naţionale ("רומניה - בטאון להגנה לאומית") שבו השתתפו כמה מחשובי הסופרים - וולחוצה, אוקטביאן גוגה, לוצ'יאן בלאגה ואחרים. חלק מהחומר שפרסם בעיתון זה נקבץ בקבצים "דפים מדממים" File însângerate ‏ (1917) מאוחר יותר "עלים בסערה" (Frunze în furtună), [הרחוב לפושניאנו] (1932) ו"רכבת הרפאים" (Trenul fantomă) נשאר במולדובה, השטח החופשי היחיד שנשאר בשנים 1917-1918 מהממלכה הרומנית שנכבשה על ידי הצבא הגרמני. אחרי כהונה נוספת קצרה בראש חברת הסופרים, בשנת 1919 ניסה את מזלו יחד עם טופרצ'אנו (שהשתחרר מהשבי הבולגרי) ופתח ביאשי, כתב עת והוצאה לאור משל עצמם - "אֶנסֶמנֶר ליטרארֶה" Însemnări literare (רישומים ספרותיים). בהוצאה זו פרסם את קובץ הנובלות "צללים" Umbre ואת החוברת "לזכרו של קריאנגה" (מוקדשת לגדול מספרי הסיפורים של חבל מולדובה במאה ה19 - יון קריאנגה עם המשכיל השמאלני וסילה מורצון עם ארתור גורוביי הקים מגזין נוסף לספרות - "רבאשול פופורולוי" ("אגרת העם"). נסיונות אלה לא האריכו ימים. בתקופה זו סדוביאנו קנה מגורים חדשים ביאשי, על גבעת הקופואו, את הווילה " מון רפו" ("Mon repos") הידועה גם כ"הבית עם צריח", שהשתייכה בעבר למדינאי מיכאיל קוגלניצ'אנו ולבנקאי והנדבן היהודי יעקב נוישוץ. בבית זה התארח בימי המלחמה המלחין ג'ורג'ה אנסקו.

בין מלחמות העולם

בהוצאת לוצ'אפרול פרסם את הקובץ Priveghiuri (ביקורי ניחומים). גיל 41, בשנת 1921 בתור הכרה למקומו בספרות הרומנית נבחר לאקדמיה הרומנית. את נאום הקבלה לאקדמיה בשנת 1923 הקדיש לפולקלור הרומני, ובמיוחד לשירה הפולקלורית. באותה תקופה חידש את קשריו עם החוג של "ויאצה רומניאסקה" של איבראיליאנו, והתחיל לפרסם בכתב העת זה קטעי נובלות שלחלק מהן הופיעו לאחר מכן בבבית ההוצאה לאור של העיתון. ביתו הפך למוקד מפגשים של דמויות משפיעות של עולם הספרות כמו ג'ורג'ה טופרצ'אנו, גאלא גלקטיון, אוטיליה קזימיר, יונל ופסטורל תאודוריאנו, ד.ד. פטרשקאנו והמנצח סרג'יו צ'ליבידאקה. עם מקורביו נמנו משורר וסופר סוציאליסטי בשם יואן שאת יצירותיו ניסה לקדם, האריסטוקרט וכותב הזכרונות גאורגה ז'ורגיה-נגרילשט ומחבר סטירי בשם ראדו קוסמין. חרף בעיות בריאות, המשיך במנהגו לטייל ברחבי רומניה, ובעיקר לבקר מקומות אהובים עליו שנתנו לו השראה ליצירותיו: המנזרים אגפיה ווראטק ומצודת ניאמץ. אחרי שנת 1923 יחד עם טופרצ'אנו, המשורר דמוסטנה בוטז ועמיתים אחרים מהחוג של "יואצה רומניאסקה", יצא למסעות ציד רבים. אחד הנופים שהקסים אותו במיוחד, בעת טיול בשנת 1927 היה אזור ארייֶש בטרנסילבניה. בשנת 1926 ייצג סדוביאנו, יחד עם ליביו רבריאנו, את חברת הסופרים הרומנים בכנס סופרים בברלין.כעבור שנה נסע שוב לחו"ל ברכבת "אוריינט אקספרס" עד להולנד. הפופולריות שלו כסופר הלכה וגדלה, עם פרסום שלוש מיצירותיו הכי מוכרות: הנובלה "שטה טחנה על הסירט" (1925) (Venea o moară pe Siret), והרומנים "מזל סרטן" Zodia cancerului ‏ (1929), ו"הגרזן" Baltagul ‏ (1930). בשנת 1928 ראה אור הקובץ הקלאסי "החאן של אנקוצה" Hanul Ancuței שבו שילב במיומנות כתיבה אפית ולירית. התעניין גם בנושא הוראה השפה והספרות הרומנית ויחד עם טופרצ'אנו ועם המורה ט.ק. סטאן, כתב מספר ספרי לימוד. יום הולדתו ה 50 בשנת 1930 נחגג ברמה כלל-ארצית.

בשנת 1936, החל מחודש ינואר, יחד עם ג'ורג'ה טופרצ'אנו, מיכאי קודריאנו וד"ר גריגורה ט. ופופה, את הירחון "אנסמנר יֶשֶנֶה" Însemnări ieșene (רישומים מיאשי). בכתב עת זה כתב סדוביאנו הספד נוגע ללב אחרי מותו של גרבט איבראיליאנו. מבחינה פוליטית מגמת הסופר היה משנות ה-20-30 ליברלית. נמנה עם חוגים של בונים חופשיים בעלי השקפה מתקדמת.

בצל השלטון הקומוניסטי

מיכאיל סדוביאנו - תמונה על בול של הדואר הרומני משנת 1980

אחרי כיבוש רומניה על ידי הצבא הסובייטי והעלייה בשלטון בנסיבות אלה של הדיקטטורה הקומוניסטית סדוביאנו התיישר עם הקו המדיני והתרבותי של ההנהלה החדשה של המדינה בדומה לאקדמאים רבים. ברוח הריאליזם הסוציאליסטי כתב ספרים בעלי ערך מפוקפק כמו הרומן "מיטריה קוקור" Mitrea Cocor שהעלה על נס את השינויים שנכפו על ידי המשטר על חיי ההאיכרים וכמו כן, קובץ רשמים מברית המועצות "האור בא מהמזרח" Lumina vine de la Răsărit. תוך כדי אימוץ צנזורה עצמית, נהנה משום כך ממנעמי השלטון החדש, נשאר חבר של האקדמיה של הרפובליקה העממית הרומנית ובשנת 1949 נבחר ליושב ראש איחוד הסופרים ברומניה. יתרה מזו, אחרי הדחת המלך, בין 30 בדצמבר 1947 - 13 באפריל 1948 יחד עם עוד ארבעה אישים (קונסטנטין יון פארחון, שטפאן ווייטק, גיאורגה סטרה ויון ניקולי נבחר לחבר בפרזידיום האסיפה הלאומית הגדולה - ועד קולקטיבי ששימש לראש מדינה לרפובליקה העממית שהוקמה על ידי המשטר הקומוניסטי. בהמשך נבחר לסגן יושב ראש הפרזידיום של אותה אסיפה ובתוקף תפקיד זה אחרי מותו של פטרו גרוזה בשנת 1958 היה ראש מדינה זמני עד לבחירתו של יון גיאורגה מאורר.

המשיך את מלאכת הכתיבה עד יום מותו. בשנת 1948 פרסם למשל את הרומן "פאונה הקטנה" Păuna Mică ובשנת 1952 את הרומן ההיסטורי "ניקוארה פוטקואבה" מוקדש גם הוא לפרק מתולדות נסיכות מולדובה שבו שולבו דמויות מהעבר המשותף של הרומנים ושל הקוזקים מאוקראינה השכנה, בעיקר דמותו של איוואן ניקוארה פוטקואבה, שהיה לזמן קצר מאוד שליט נסיכות מולדובה. בשנת 1954 פרסם את הקובץ "הרפתקה על גדות הדנובה"

מיכאיל סדוביאנו נפטר ב-19 באוקטובר 1961 והובא לקבורה בבית העלמין בלו על יד מיכאי אמינסקו ויון לוקה קאראג'אלה.

צאצאיו

כאמור לסופר היו 11 ילדים - 3 בנות - דספינה, תאודורה ופרופירה, ו8 בנים. פרופירה סדוביאנו הייתה לימים סופרת ומשוררת. אחד מבניו - דימיטריה סדוביאנו - היה צייר, בעוד בן הזקונים פאול מיכו סדוביאנו (יליד 1920) חיבר רומן שפורסם לאחר מותו "כמו פרח השדה".

מיצירותיו

• Şoimii הבזים 1904

• Hanul Ancuţei (החאן של אנקוצה 1928 - נובלה)
• Fraţii Jderi האחים ז'דר רומן היסטורי, טרילוגיה; 1935—1942
• Creanga de aur (ענף הזהב)
• Baltagul (הגרזן) 1930
• Viaţa lui Ştefan cel Mare חיי שטפאן הגדול
• Nicoară Potcoavă ניקוארה פוטקואבה 1952

Соколи» (1904), «Весілля домніци Роксандри» (1932), «Нікоаре Поткоаве» (І. Підкова, 1952

פרסים ואותות כבוד

• 1955 גיבור העבודה הסוציאליסטית - מטעם המשטר הקומוניסטי
• 1961 הפרס הבינלאומי לנין "לחיזוק השלום בין העמים" - מטעם המועצה העולמית לשלום (בחסות ברית המועצות)

מקורות וקישורים חיצוניים

• הערך באנציקלודיה של רומניה ברשת