הצופה שנרדם

הצופה שנרדם - הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה הוא ספר שכתב פרופסור אורי בר-יוסף מהמחלקה ליחסים בינלאומיים ב[אוניברסיטת חיפה]]. הספר יצא לאור בשנת 2001 ובו מתאר בר יוסף בשישה שלבים את המאורעות שהביאו לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. הוא מתייחס לאירועים שקרו מהתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים ועד ל-6 באוקטובר 1973 היום שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים.

תוכן הספר בקצרה

שנות הסתגלות והתשה

ביולי 1967, תקופה קצרה לאחר מלחמת ששת הימים, החלו הערבים ובעיקר המצרים בפעולות נגד ישראל. הפעולה המצרית הגדולה ביותר ב-1967 הייתה הטבעת המשחתת אח"י אילת מול חופי מצרים, פעולה אשר נענתה בהפגזת והדלקת בתי הזיקוק המצריים בעיר סואץ. אירועים אלו יהיו לראשונים מבין תקריות רבות בין ישראל למצרים אשר רובן התרחשו בין מרץ 1969 לאוגוסט 1970 וכונו מלחמת ההתשה. מלחמת ההתשה לפי בר יוסף הייתה פועל יוצא של ההכרה המצרית באי יכולתם לכבוש מחדש את חצי האי סיני בכוח וכי יצירת דה-מורליזציה בקרב הישראלים היא גישה טובה וזולה יחסית בקורבנות. מלחמת ההתשה הלכה והחריפה ככל שנהרגו יותר ישראלים בתעלה. המצרים פעלו בארטילריה יעילה ומארבי קומנדו וישראל הכניסה לפעולה את חיל האוויר שתקף בעומק מצרים במסגרת מבצעי "פריחה". בתגובה לתקיפות העומק שהשאירו את המצרים חסרי אונים מול מטוסי חיל האוויר, חתמו המצרים עם הסובייטים על עסקה שתביא למצרים דיוויזיה של כוחות הגנה אווירית. סוללות הנ"מ החלו לפעול כבר באביב 1970 ודחקו את כנפי חיל האוויר מזרחה לעבר התעלה על ידי יצירת אזורים מוכי טילים שמנעו את פעולת מטוסי החיל מערבה להם. אט אט קידמו המצרים את הסוללות למרחק בו הגנו על כל השטח ממערב לתעלה. לאחר החתימה על הסכם הפסקת האש באוגוסט 1970, קידמו המצרים את הסוללות ממש לקרבת תעלת סואץ והביאו לכך שמטוסי חיל האוויר לא יכלו לטוס כ-20 ק"מ ממזרח לתעלה (אזור שהיה בשליטה קרקעית ישראלית). ההפרה הזו של ההסכם אומנם הובאה לידיעת המעצמות, אך אלו לא עשו מספיק כדי לטפל בבעיה זו שתהיה אחת מהבעיות החמורות ביותר איתן התמודד צה"ל במלחמת יום הכיפורים.

שנות הקיפאון: אוגוסט 1970 – אוקטובר 1972

בספטמבר 1970, כחודש לאחר סיום מלחמת ההתשה מת גמאל נאצר נשיא מצרים ובמקומו עלה לשלטון אחד מסגניו שדווקא לא היה הבולט ביותר לתפקיד – אנואר סאדאת. סאדאת כממשיכו של נאצר דגל בחשיבות החזרת סיני אל מצרים, אך הבין כי אין למצרים יכולת צבאית לקחת אותו בחזרה מישראל. היות וסאדאת היה "המנהיג החדש" וה"לא מנוסה" של מצרים ובמידה מסוימת של שאריות הפאן-ערביות, היה לו צורך להוכיח את עצמו בפני העם המצרי והעולם הערבי ולהראות להם כי הוא המנהיג הנכון להם. סאדאת ניסה לגשת לבעיה הישראלית ב-2 דרכים: האחת, לפעול בכיוונים דיפלומטים בתיווך המעצמות להשגת הסדר נסיגה ישראלי מסיני ושנית, פעל לחיזוקה הצבאי של מצרים כדי שבבוא היום תהיה לו אופציה צבאית מול ישראל. הישראלים, שבאותה תקופה ניזונו ממידע מודיעיני ראשון במעלה ממצרים, הכירו את הפוליטיקה ודרכי החשיבה המצריות. ישראל ידעה כי מצרים יודעת כי אינה מוכנה למלחמה ולפיכך נבנתה תאוריה – להלן "הקונספציה", שמסבירה מהו סף המינימום אליו מצריים צריכה להגיע מבחינה צבאית כדי לצאת למלחמה. ראשי ההנהגה בישראל קיבלו את הקונספציה כפי שהתקבעה באמ"ן ונעשו כל הזמן סקירות מודיעיניות שמטרתן לבדוק אם תנאי הסף המצריים במגמה של התממשות. לאורך השנתיים הללו המשיך צה"ל להצטייד בטנקים חדישים מסוג פטון ומטוסים חדישים כגון הסקייהוק והפנטום. עוצמתו של צה"ל גברה משמעותית מאז מלחמת ששת הימים והייתה אמונה מצד מקבלי ההחלטות בישראל כי צה"ל הוא צבא חזק ולמעשה בלתי מנוצח בסביבתו במזרח התיכון.

הפער נפער: אביב – סתיו 1973

לאחר כישלון היוזמות המדיניות עם ישראל, אשר חלקן הועלה על ידי מצרים, חלקן על ידי ישראל ועל ידי האו"ם, הבין סאדאת כי ייתכן ויצטרך לפעול בכוח על מנת להתניע תהליך מדיני. סאדאת מבין כי מצרים איננה מוכנה למלחמה עם ישראל, אך בכול זאת פונה אל סגל ההנהגה הבכיר שלו כבר ב-24 באוקטובר 1972 ומודיע כי ייצא למלחמה גם ללא השלמת תנאי הסף שנקבעו. סאדאת מורה לאנשיו להתחיל להכין את הצבא המצרי למלחמה, הדבר לא מסובך במיוחד כיוון שישנן 7 דיוויזיות מגויסות כבר באופן קבוע ממלחמת ששת הימים ומערך ההגנה האנטי אווירי, מאויש כבר בחיילים מצריים (לאחר גירוש הסובייטים באותה השנה). למרות התחמשות הצבא והכנתו למהלך קרבי, ממשיך סאדאת ללחוץ בכיוון של פשרה מדינית באמצעים דיפלומטיים. ב-25 בפברואר נפגש חאפז איסמעיל עם מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר. בשיחות אלו שהיו האחרונות לפני פרוץ המלחמה, מציעים המצרים יותר מבעבר, אך עדיין ניכרת בהן דרישות שברור שהמנגנון השלטוני המצומצם של ישראל ("המטבח של גולדה") לא יוכל לקבל. השיחות כמובן נגמרות באופן מזורז וללא הסכמות והדרך למלחמה נראית ברורה מתמיד. החל מראשית 1973 החלו להגיע לישראל ידיעות על כוונתם של מצרים וסוריה לתקוף את ישראל. ההתרעות החשובות ביותר במחצית השנה הראשונה הגיעו באמצע אפריל 1973, בראשן התרעתו של "המלאך", אשר קבעה הולכת להיות מתקפה משולבת מצרית-סורית על ישראל ב-19 במאי 1973. גולדה מאיר כינסה את "מטבחה" ב-18 באפריל עם הגעת הידיעה המודיעינית. בפגישה סוכם כי חשש גדול ממתקפה ערבית, שגם אם תבוא צה"ל יהיה מוכן לקראתה. אולם בכל זאת נעשו בעקבות ההיערכות שנקראה כוננות כחול לבן כל מיני הכנות שהיו אמורות לסייע לצה"ל במידה ויותקף בהפתעה או שלא בהפתעה. הצעדים המרכזיים בכוננות כחול לבן היו:

• קירוב מחסני החירום של יחידות המילואים הצפוניות לחזית
• הקמת שלד אוגדתי נוסף לאוגדת מילואים מטכ"לית חדשה (אוגדה 210 בפיקודו של דן לנר)
• במסגרת ההיערכות למלחמה קרבה, רועננו גם תוכניות המלחמה של צה"ל ובוצעו תרגילים המדמים התמודדות עם מתקפה של אויב

למרות התיאורים כי בכוננות כחול לבן גויסו מילואים, אין בכך ממש כיוון שחטיבות השריון שגויסו באפריל 1973, גויסו על מנת שיהיה ניתן לשחרר את החטיבות הסדירות לצורך מצעד יום העצמאות. מלחמה לא פורצת בסופו של דבר במאי 1973, בעיקר מכיוון ששותפתה של מצרים – סוריה, לא מוכנה לקרב. נשיא סוריה חאפז אל-אסד נפגש עם סאדאת ב-23 באפריל 1973 ואומר כי אינו מוכן למלחמה מפני שמערך ההגנה האווירי שלו לא מוכן. הם מחליטים לדחות את המלחמה לסתיו וסאדאת טס למוסקבה לסייע לסורים ברכישת סוללות הטילים אותם היו כל כך צריכים.

שקט שלפני הסערה: קיץ 1973

בר יוסף מתאר כי התקופה בין כוננות כחול לבן וסוף אוגוסט 1973 הייתה השלווה ביותר בחזית המצרית מאז סיום מלחמת ההתשה. הדבר נבע מכך שסאדאת השקיע מאמצים רבים בשמירת סוד היציאה למלחמה, אפילו מראשי צבאו ומאנשיו הקרובים ביותר. הכוחות הגדולים שחנו בקרבת התעלה לא הביאו לשום איום על צה"ל, מכיוון ששהו שם כבר כשש שנים. תזוזות של כוחות לא ניכרו באופן משמעותי ונדמה היה, כי אומנם יש כוח גדול בקרבת התעלה אך לא נראה כי הוא מבצע מהלכים מאיימים. בנוסף, "הקונספציה" עבדה לפי בר יוסף שעות נוספות ועדיין היה נדמה בבירור כי מצרים אינה מוכנה למלחמה בגלל תנאי הסף שעדיין לא מולאו (ובאמת הם לא מולאו רק שאיש באמ"ן לא האמין כי המצרים באמת יצאו למלחמה בלעדיהם). בעוד מצרים וסוריה קולטות ציוד סובייטי חדיש, מאמנות כוחות רבים ושומרות בקנאות על סוד הפתיחה באש, ישראל הייתה עסוקה כלל ועיקר בקיץ 1973 בבחירות המתקרבות. זו הייתה אמורה להיות תום הקדנציה הראשונה של גולדה מאיר והאווירה של "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר", הייתה אמורה להביא את הניצחון בבחירות שוב למערך.

עיניים עצומות לרווחה: סוף אוגוסט – 6 באוקטובר 1973

עד ה-1 באוקטובר

החשש העיקרי של צה"ל וההנהגה הישראלית בנושא מתקפת פתע, היה מחדירה סורית לאורך הגבול ברמת הגולן ומחטף של יישוב או מוצב צה"לי. ב-13 בספטמבר 1973 הופלו על ידי חיל האוויר 12 מיגים סוריים ב-2 קרבות אוויר שהתפתחו בעקבות תקיפה של חיל האוויר בסוריה. אירוע זה גרם להעלאת מצב הכוננות בצבא סוריה ולא גרר חשדות מצידה של ישראל ש"הבינה" את הגורמים לכך. ב-25 בספטמבר הגיע המלך חוסיין מלך ירדן, לפגישה דחופה עם גולדה מאיר. חוסיין הסביר כי הסורים והמצרים רוצים לתקוף את ישראל ושהוא סירב לשתף איתם פעולה. גולדה מאיר העבירה את המידע למשה דיין ולאלי זעירא שהרגיעו אותה ואמרו שאין דאגה וכי המידע שחוסיין העביר מקורו בטעות. למרות זאת החליט הרמטכ"ל לתגבר את חזית רמת הגולן בעוד שתי פלוגות (20 טנקים) מחטיבה 7 לסייע ל-2 הגדודים של חטיבה 188 שהוצבו שם דרך קבע. ב-30 בספטמבר הגיעה ידיעה שהמצרים יצאו לתרגיל שיסתיים בצליחת התעלה. הידיעה לא מועברת לאף אחד ונשארת באמ"ן, לאחר המלחמה יתברר שהייתה מדויקת.

1 באוקטובר

ביום זה החל במצרים תרגיל תחריר (שחרור) 41, תרגיל זה שהיה עצום בהיקפו נועד לדמות את כיבוש סיני מידי ישראל. אנשי גדוד 68 מהחטיבה הירושלמית שאיישו את המעוזים על התעלה יכלו לראות בבירור תנועות גדולות של כוחות צבא מעבר לתעלה. הידיעה של היום הקודם הגיעה לשר הביטחון ולמטכ"ל מאלי זעירא בישיבת הבוקר והוחלט להעלות עוד קצת כוחות לרמת הגולן ובסה"כ להגיע ל-113 טנקים פעילים ועוד גדוד מזווד אך ללא צוותים. בסיני נעשו פעולות להורדת חטיבה 460 של ביה"ס לשריון לסיני ולעבות את הכוח בחצי האי לכ-300 טנקים.

2 באוקטובר

הובחן על מפענחי התצפיות והתצ"אות כי המצרים פועלים במרץ על מנת לחזק את כוחם הצבאי בגדה המערבית של התעלה. ציוד צליחה מצרי רב מרוכז בקרבת תעלת סואץ, שיירה אדירה של כ-300 משאיות תחמושת נראתה בדרכה מקהיר לגזרת התעלה. למרות ההתעצמות הצבאית בחזיתות, צה"ל קפא על שמריו ולא העלה עוד כוחות לחזיתות להתייצב ולהוות גורם מרתיע מול מצרים וסוריה שהפגינו עוצמה אדירה מול כוחותיו הדלילים של צה"ל בחזיתות.

3 באוקטובר

ביום זה נסע שר המלחמה המצרי אחמד איסמעיל לדמשק, לדון עם הנשיא על המועד המדויק של הפתיחה באש בו סוכם על ה-6 באוקטובר בשעה 14:00. היחסים בחזית הסורית מגיעים ל-1:10 בשריון ול-1:50 בארטילריה.

4 באוקטובר

ב-4 באוקטובר החלו הביטחון העצמי והשאננות של הבכירים באמ"ן להתפוגג, לפי תצלומי אוויר, הכוחות המצריים נמצאו במערך מאיים. הוחלט כי בעקבות מערך החירום שהעמידו הסורים יש לתגבר את כוחות צה"ל ברמה בעוד שני גדודי שריון. לקראת 22:00 הגיעה ידיעה לאמ"ן שמסרה כי הסובייטים שהיו מוצבים במצרים, עולים עם משפחותיהם על מטוסי חברת התעופה אירופלוט וחוזרים לברית המועצות. עזיבה מיידית ופתאומית זו הדליקה נורה אדומה באמ"ן בקשר למתרחש במצרים, אך לא הביאה לשינוי מערכתי בתפיסה לכך שהולכת לפרוץ מלחמה.

5 באוקטובר

יום שישי היה ערב יוה"כ תשל"ד וככל ערב יוה"כ ישראל התכוננה ליום הקדוש. בצה"ל ובאמ"ן נערכו פעולות קדחתניות להבין את פשר העזיבה של הסובייטים ואת הקשר שלה עם ההתראות המלחמתיות. במקביל הודיע ראש המוסד זמיר, על כך שהוא עומד לנסוע להיפגש עם "המלאך" בלונדון, בקשר למידע קריטי וחשוב. בבוקרו של היום התכנסה ישיבה של המטכ"ל ובה סקרו את האירועים האחרונים. נדמה היה כי הכוננות ליציאה למלחמה אצל צבאות ערב היא עצומה וכי ישראל איננה מוכנה מספיק מולם, עם זאת ראש אמ"ן האלוף (במיל') אלי זעירא עדיין היה עקשן בדעתו כי לא הולכת לפרוץ מלחמה. בכל זאת בוטלו היציאות של חיילים רבים ליום כיפור ונשלחו הודעות ליחידות להעלות את רמת העירנות והכוננות בבסיסי צה"ל על אף היום הקדוש שאמור להתחיל בעוד מספר שעות. הדבר הקריטי ביותר אולי, בכול הימים שקדמו למלחמה היה הדבר הבא: • בערך בשעה 17:00 הגיעה לקצין התורן ביחידת ההאזנות 848 (יוה"כ כבר נכנס וכולם הלכו הביתה) באמ"ן ידיעה (שכונתה "ידיעת יחמור") שאמרה כי הסובייטים עזבו כי מצרים וסוריה הולכות לתקוף את ישראל. הידיעה הופצה לאמ"ן מחקר ב-17:15. לאחר דיונים והתלבטויות הוחלט בשעה 23:00!!! להעביר את הידיעה לראש אמ"ן. ראש אמ"ן אמר כי אין למה להעביר את הידיעה לרמטכ"ל וכי יש לחכות לידיעה של צבי זמיר. דדו טען לאחר המלחמה כי אם הייתה מגיעה אליו הידיעה הזו עוד באותו הערב, הוא היה יכול לגייס כוחות מילואים ולהזיז כוחות סדירים, דבר שהיה מקטין בהרבה את היעילות של ההתקפה הערבית ומעלה את הכוח של צה"ל בצורה משמעותית.

6 באוקטובר עד 14:00

הידיעה של צבי זמיר על שהאש תפרוץ ב-18:00 התקבלה בסביבות 04:00. כל המטה הכללי התכנס עוד לפני 06:00 בבור. החלו דיונים על מכה מקדימה של חיל האוויר, על גיוס או אי גיוס מילואים, נעשו בירורים על יכולתו של חיל האוויר לבצע את המתקפה ועל כמה מילואים צריך לגייס. דיין רצה לגייס מספר קטן ודדו רצה 5 אוגדות (דהיינו כולם). בשעה 08:05 החל הדיון בלשכת אש הממשלה על גיוס המילואים ועל המכה המקדימה. גולדה סירבה למכה מקדימה בטענה שאם ישראל תתחיל אז ארצות הברית לא תספק לה תחמושת. הוחלט גם על מבצע "ילד" – הורדת הנשים והילדים מרמת הגולן. גולדה אישרה לדדו לגייס את כל מערך המילואים והוא הודיע לאנשיו להתחיל לעבוד על כך.

מלחמה: 7-6 באוקטובר 1973

ממשלת ישראל גילתה על המלחמה הקרבה רק בישיבת ממשלה חסויה שכונסה בתל אביב בשעה 12:00 ביום שבת ה-6 באוקטובר הוא יום הכיפורים. בשעה 14:00 פקדה את אולם ההתכנסות אזעקה וכך החלה עבור הממשלה המלחמה. בחזית הצפון היו 177 טנקים ובסיני היו 300 טנקים כאשר רק חטיבה אחת קרובה באופן יחסי לתעלה. במעוזים היו קצת פחות מ-500 חיילים, רובם חיילי גדוד 68 מהחטיבה הירושלמית שהייתה חטיבת מילואים. לאחר הרעשה ארטילרית של חצי שעה החלו כוחות סוריים לחצות את הקו הסגול ולפלוש לשטח ישראל. המצרים החלו לחצות בסירות גומי את התעלה ולהקים ראש גשר במזרחה. אוגדה 252 בפיקודו של אלברט מנדלר, לא הספיקה להיערך לכוננות שובך יונים להצלת המעוזים, כיוון שהמועד פתיחה באש היה אמור להיות 18:00. כאשר החלו הטנקים של צה"ל להתקרב לתעלה הם החלו להיפגע מאש נ"ט שנורתה עליהם על ידי חי"ר מצרי. הכוחות של אוגדה 252 לא נעו בצורה מרוכזת כיוון שכל מחלקה נסעה להציל את המעוז שהייתה מצוותת לו. עקב כך לא נוצר אגרוף שריון מסיבי מספיק כדי להרוס את המגנן המצרי והשריון הישראלי נפגע מאוד. ברמת הגולן החלו לתקוף כוחות שריון וחי"ר בגרת חטיבה 188 בדרום הרמה ובגזרת חטיבה 7 בצפון. בעוד שחטיבה 7 החזיקה מעמד, חטיבה 188 המופתעת, למרות השמדת הכוחות הסורים מולה, ספגה אבידות רבות ונסוגה אחורה אל עומק הרמה. ביום שלמחרת יגיעו הסורים עד למחנה נפח וייסוגו רק כוחות המילואים יצליחו להודפם.

לסיכום

בר יוסף מתמקד בהצבת ההיערכות הישראלית מול זו הערבית למלחמת יוה"כ. הוא מדגיש את השאננות הישראלית מול הסודיות והקפדנות הערבית. בר יוסף מציג איך פעם לאחר פעם, דוחה ישראל את התהליך המדיני עם מצרים דבר שלא מותיר למצרים ברירה אלא לצאת למלחמה. לאחר מכן כאשר ברור כי הערבים מתעצמים צבאית, מראה בר יוסף כי קברניטיה של מדינת ישראל לא מסוגלים להשתרר מקיבעון "הקונספציה" וכי זו מושלת בכיפה של המחשבה האסטרטגית. בר יוסף מציג את רצף ההתראות שהתקבלו באמ"ן ובמוסד טרם המלחמה. וגם אם נכון שלא התקבלו 84 התראות כפי שברטון וילי סוקר בקשר לפלישה הגרמנית לברית המועצות, היו לפי בר-יוסף, די והותר ידיעות בשביל לגייס מילואים לפחות כמה ימים לפני ה-6 באקטובר. בר-יוסף מציג בבירור את אשמתו של המודיעין הישראלי במחדל יום הכיפורים ומתייחס מעט פחות לכישלון הדוקטרינה הצבאית הישראלית בנקודות ספציפיות, כישלון שאחרים טוענים שהוא לא פחות קריטי. ספרו של בר יוסף מתאר בצורה פשוטה ונהירה את השתלשלות האירועים המדיניים, החברתיים והצבאיים שהביאו מאופוריית ששת הימים לקטסטרופה של מלחמת יום הכיפורים. על ידי סקירה מערכתית של הגורמים למלחמה ושל הגורמים להפתעה שלה, הקורא מבין כיצד קרה שישראל "רודפת השלום" לא נמנעה ממלחמת ברירה ואיך "הצבא הטוב בעולם" הוכה שוק על ירך ביומיים הראשונים של המלחמה הקשה בהיסטוריית מולדתו.