לוסי דווידוביץ' – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־21:27, 19 ביוני 2011

לוסי שילדקרט דווידוביץ' (Lucy Schildkret Dawidowicz;‏ 16 ביוני 1915 - 5 בדצמבר 1990) הייתה היסטוריונית יהודייה-אמריקאית, חוקרת ההיסטוריה היהודית בתקופה המודרנית וחוקרת השואה.

ביוגרפיה

לוסי שילדקרט נולדה למשפחה יהודית בניו יורק בשנת 1915. הוריה, מקס וויקטוריה שילדקרט, היו יהודים חילונים, ועל פי דבריה לא נכחה מעולם בתפילה בבית כנסת עד לשנת 1938.

דוידוביץ' למדה לתואר ראשון בספרות ושירה אנגלית בהאנטר קולג', ולאחר מכן החלה בלימודי תואר שני באוניברסיטת קולומביה. היא לא השלימה את לימודיה, מאחר שצרת יהודי אירופה בתקופה שלפני השואה נגעה ללבה. בשנת 1938 נענתה לעצת אחד ממוריה, ההיסטוריון יעקב שצקי, למדה את שפת היידיש ויצאה לפולין לשמש כעמיתת מחקר בייוו"א, המכון למחקר יהודי בווילנה (שהייתה אז בתחום פולין), שם זכתה למגע אנושי בלתי אמצעי עם יהדות פולין זמן קצר לפני הכחדתה.

דוידוביץ' גרה בווילנה עד אוגוסט 1939, ואז שבה לארצות הברית. במהלך שהותה בייוו"א התקרבה לשלושת המלומדים המובילים במכון, זליג קלמנוביץ', מקס ויינרייך וזלמן רייזן. משלושתם שרד את השואה רק ויינרייך, שנסע לניו יורק בטרם נכבשה וילנה על ידי הנאצים, על מנת להקים שם סניף של המכון. דוידוביץ' הייתה קרובה במיוחד לקלמנוביץ' ומשפחתו. בתקופת שהותה בפולין נתקלה באנטישמיות של האוכלוסייה המקומית, וכתביה המאוחרים על יחסי יהודים וגויים בפולין הושפעו מאוד משהותה בווילנה בתקופה זו. דוידוביץ' ידועה בשל דעתה כי האוכלוסייה הקתולית בפולין שלפני המלחמה הייתה כבר נגועה באנטישמיות קיצונית. היסטוריונים רבים כנורמן דייויס הסתייגו מדעה זו ומהצגה קיצונית זו של יחסי היהודים והגויים בפולין שלפני המלחמה.

בין 1940 ל-1946 עבדה דוידוביץ' בסניף ייוו"א בניו יורק. במהלך המלחמה הבינה כי משהו נורא מתרחש ליהודי אירופה, אך רק לאחריה הבינה את היקפו המלא של האסון.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה חזרה דווידוביץ' לאירופה לשמש בתפקידי סיוע במסגרת הג'וינט במחנות ניצולי השואה בגרמניה, שכונו באותה עת "העקורים" (Displaced Persons). במסגרת מילוי תפקידיה אלו חיפשה גם אחר ספרים מספריית המכון, שנבזזו ונמצאו בפרנקפורט. בשובה לארצות הברית עסקה בחקר השואה. דוידוביץ' סיפרה כי הייתה מלאת צער על חורבן יהדות אירופה, שנאה לגרמנים וגאווה ביכולת ההישרדות של ניצולי השואה.

בשנת 1947 שבה דוידוביץ' לארצות הברית, וב-3 בינואר 1948 נישאה לשמעון דוידוביץ', יהודי פולני, שבתו מנישואיו הראשונים נספתה בגטו ורשה. עם שובה לארצות הברית עבדה כתחקירנית עבור הסופר ג'ון הרשי, שכתב ספר בשם "החומה", ובו תיאר באופן דרמטי את מרד גטו ורשה. בין 1948 ל-1960 עבדה דוידוביץ' כחוקרת עבור "הוועד היהודי-אמריקני". בתקופה זו כתבה עבור המגזין "קומנטרי", עבור העיתון "ניו יורק טיימס" ובמיוחד עבור מדור ביקורת הספרים בעיתון זה. דווידוביץ' ייסדה את הקרן לתרגום ספרות מיידיש ומעברית לאנגלית, ובהיותה ציונית ואנטי-קומוניסטית נלהבת, ניהלה מסע ציבורי על מנת לאפשר את עליית יהודי ברית המועצות.

דוידוביץ' האמינה כי אם מדינת ישראל הייתה קמה לפני שנת 1939 הייתה השואה נמנעת, שכן המדינה הייתה מאפשרת את קליטת יהודי אירופה, ומפתחת כוח צבאי שהיה מונע את ההשמדה. בוויכוח ההיסטורי בין ה"פונקציונליסטים" (הסבורים כי השואה הינה תוצר לוואי של התפתחויות מוסדיות ואחרות בגרמניה הנאצית) ובין ה"אינטנציונליסטים" (הסבורים כי השואה נהגתה מראש ובכוונת מכוון) נקטה דווידוביץ' בדעה אינטנציונליסטית קיצונית. לדעתה, היטלר הגה את רעיון השמדת היהודים עוד בנובמבר 1918, ומן הרגע שבו שמע על שביתת הנשק במלחמת העולם הראשונה הייתה מטרתו העיקרית הוצאתה לפועל של השואה על פי תוכנית מתוכננת מראש, כשהוא נעזר באנטישמיות הטבועה בעם הגרמני, תוך שהוא יוצר עם העם הגרמני יחסים סימביוטיים. דוידוביץ' טענה כי מימי הביניים ואילך הייתה התרבות הגרמנית נגועה בצורה הקיצונית ביותר של אנטישמיות שניתן לתאר, וכי קו היסטורי ישיר מוביל בין הפוגרומים בימי הביניים ובין מחנות הריכוז של הנאצים. לשיטתה, גרמניה הנאצית הייתה מכונה טוטליטרית מאורגנת היטב, כאשר היטלר מדריך אותה בכל צעד לפי תוכנית שהגה מראש. דוידוביץ' הסתמכה על כתבי פריץ פישר בטענה כי קווי המשכיות רבי עוצמה קיימים בהיסטוריה הגרמנית, וכי היה "משעול מיוחד" (Sonderweg) שהוביל את גרמניה אל הנאציזם באורח בלתי נמנע.

דוידוביץ' הייתה ידועה בהתקפותיה על היסטוריונים שהביעו דעות שהקלו עם הגרמנים או עם הנאצים. כך, למשל יצאה כנגד ספריו של הנאו-נאצי האמריקאי דייוויד הוגאן, בהם "המלחמה נכפתה על גרמניה", וכנגד ספריו של מכחיש השואה דייוויד אירווינג, שבהם עלתה הטענה כי היטלר לא ידע על השואה בעת התרחשותה. כן יצאה כנגד היסטוריונים כנורמן דייויס, שניסו להציג באור חיובי את יחסי היהודים והפולנים בשעת המלחמה, וכנגד ההיסטוריון ארנסט נולטה, שאותו האשימה בניסיונות להצדיק את השואה. את עיקר זעמה שמרה לאסכולה הפונקציונליסטית של ההיסטוריוגרפיה, שאותה האשימה באפולוגטיקה לפשעי הנאצים. בין המותקפים על ידה היו ראול הילברג ומרטין ברוסט.

בשנת 1975 פרסמה דווידוביץ' את ספרה הידוע והמוערך "המלחמה נגד היהודים", שהיה סקירה היסטורית מקיפה מנקודת מבט אישית ואנושית של השואה. הספר תורגם לעברית והופיע בהוצאת זמורה ביתן מודן בשנת 1982. ההוצאה הגדירה את הספר כמתבלט "בין מאות הספרים, שנכתבו על שואת יהודי אירופה... כאחד הספרים החשובים והמקיפים ביותר, ספר יסוד להבנת המאורע האחד והיחיד, המחריד ביותר במאה העשרים ואולי אף בתולדות האנושות כולה". בספר נכתב על כך שלאנטישמיות יש היסטוריה ארוכה עם הדת הנוצרית. לפי דוידוביץ', היה קל לצייר את קו "השושלת האנטישמית" ממרטין לותר לאדולף היטלר. היא כותבת שהיטלר ולותר היו שניהם אובססיביים לגבי ה"יקום המיושב על ידי שדים" - היהודים, וכי הדמיון בין כתביו האנטי-יהודיים של לותר לאנטישמיות המודרנית אינו צירוף מקרים, והם נגזרים מהיסטוריה משותפת של Judenhass ("שנאת יהודים" בגרמנית), שאותה ניתן לייחס גם לעצתו של המן לאחשוורוש להשמיד את היהודים. דוידוביץ' גם החזיקה בדעה כי האנטישמיות הנוצרית קשורה גם לכנסייה הקתולית, וכי זו היוותה את "הבסיס שעליו לותר בנה".

קישורים חיצוניים

מדריך לכתבי לוסי דוידוביץ' (באנגלית)
ביקורת על דוידוביץ' (באנגלית)
ביקורת על דייוויד אירווינג מאת דוידוביץ', בפרויקט נזכור
אליענה אדלר, לוסי דווידוביץ', באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)

@@ שורה 3: / שורה 3: @@
 ==ביוגרפיה==
-לוסי שילדקרט נולדה למשפחה [[יהודי]]ת ב[[ניו יורק]] בשנת [[1915]]. הוריה, מקס וויקטוריה שילדקרט, היו יהודים חילונים, ועל פי דבריה לא נכחה מעולם בתפילה ב[[בית כנסת|בית הכנסת]] עד לשנת [[1938]].
+לוסי שילדקרט נולדה למשפחה [[יהודי]]ת ב[[ניו יורק]] בשנת [[1915]]. הוריה, מקס וויקטוריה שילדקרט, היו יהודים חילונים, ועל פי דבריה לא נכחה מעולם בתפילה ב[[בית כנסת]] עד לשנת [[1938]].
-דוידוביץ' למדה [[תואר ראשון]] [[ספרות]] ו[[שירה]] [[ספרות אנגלית|אנגלית]] ב[[האנטר קולג']], ולאחר מכן החלה בלימודי [[תואר שני]] ב[[אוניברסיטת קולומביה]]. היא לא השלימה את לימודיה, מאחר שצרת [[יהודי אירופה]] בתקופה שלפני השואה נגעה ללבה. בשנת [[1938]] נענתה לעצת אחד ממוריה, ה[[היסטוריון]] [[יעקב שצקי]], למדה את שפת ה[[יידיש]] ויצאה ל[[הרפובליקה הפולנית השנייה|פולין]] לשמש כעמיתת מחקר ב[[ייוו"א]], המכון למחקר יהודי ב[[וילנה|ווילנה]] (שהייתה אז בתחום פולין), שם זכתה למגע אנושי בלתי אמצעי עם [[יהדות פולין]] זמן קצר לפני הכחדתה.
+דוידוביץ' למדה ל[[תואר ראשון]] ב[[ספרות]] ו[[שירה]] [[ספרות אנגלית|אנגלית]] ב[[האנטר קולג']], ולאחר מכן החלה בלימודי [[תואר שני]] ב[[אוניברסיטת קולומביה]]. היא לא השלימה את לימודיה, מאחר שצרת [[יהודי אירופה]] בתקופה שלפני השואה נגעה ללבה. בשנת [[1938]] נענתה לעצת אחד ממוריה, ה[[היסטוריון]] [[יעקב שצקי]], למדה את שפת ה[[יידיש]] ויצאה ל[[הרפובליקה הפולנית השנייה|פולין]] לשמש כעמיתת מחקר ב[[ייוו"א]], המכון למחקר יהודי ב[[וילנה|ווילנה]] (שהייתה אז בתחום פולין), שם זכתה למגע אנושי בלתי אמצעי עם [[יהדות פולין]] זמן קצר לפני הכחדתה.
 דוידוביץ' גרה בווילנה עד אוגוסט [[1939]], ואז שבה לארצות הברית. במהלך שהותה בייוו"א התקרבה לשלושת המלומדים המובילים במכון, [[זליג קלמנוביץ']], [[מקס ויינרייך]] ו[[זלמן רייזן]]. משלושתם שרד את [[השואה]] רק ויינרייך, שנסע ל[[ניו יורק]] בטרם נכבשה וילנה על ידי הנאצים, על מנת להקים שם סניף של המכון. דוידוביץ' הייתה קרובה במיוחד לקלמנוביץ' ומשפחתו. בתקופת שהותה בפולין נתקלה ב[[אנטישמיות]] של האוכלוסייה המקומית, וכתביה המאוחרים על יחסי יהודים ו[[גוי]]ים בפולין הושפעו מאוד משהותה בווילנה בתקופה זו. דוידוביץ' ידועה בשל דעתה כי האוכלוסייה ה[[נצרות קתולית|קתולית]] בפולין שלפני המלחמה הייתה כבר נגועה באנטישמיות קיצונית. היסטוריונים רבים כ[[נורמן דייויס]] הסתייגו מדעה זו ומהצגה קיצונית זו של יחסי היהודים והגויים בפולין שלפני המלחמה.
@@ שורה 17: / שורה 17: @@
 דוידוביץ' האמינה כי אם [[מדינת ישראל]] הייתה קמה לפני שנת [[1939]] הייתה השואה נמנעת, שכן המדינה הייתה מאפשרת את קליטת יהודי אירופה, ומפתחת כוח צבאי שהיה מונע את ההשמדה. בוויכוח ההיסטורי בין [[האסכולה הפונקציונליסטית והאסכולה האינטנציונליסטית בחקר מקורות השואה|ה"פונקציונליסטים"]] (הסבורים כי השואה הינה תוצר לוואי של התפתחויות מוסדיות ואחרות בגרמניה הנאצית) ובין ה"אינטנציונליסטים" (הסבורים כי השואה נהגתה מראש ובכוונת מכוון) נקטה דווידוביץ' בדעה אינטנציונליסטית קיצונית. לדעתה, היטלר הגה את רעיון השמדת היהודים עוד בנובמבר [[1918]], ומן הרגע שבו שמע על שביתת הנשק ב[[מלחמת העולם הראשונה]] הייתה מטרתו העיקרית הוצאתה לפועל של [[השואה]] על פי תוכנית מתוכננת מראש, כשהוא נעזר ב[[אנטישמיות]] הטבועה ב[[גרמנים|עם הגרמני]], תוך שהוא יוצר עם העם הגרמני יחסים [[סימביוזה|סימביוטיים]]. דוידוביץ' טענה כי מ[[ימי הביניים]] ואילך הייתה התרבות הגרמנית נגועה בצורה הקיצונית ביותר של [[אנטישמיות]] שניתן לתאר, וכי קו היסטורי ישיר מוביל בין ה[[פוגרום|פוגרומים]] בימי הביניים ובין [[מחנה ריכוז|מחנות הריכוז]] של הנאצים. לשיטתה, גרמניה הנאצית הייתה מכונה טוטליטרית מאורגנת היטב, כאשר היטלר מדריך אותה בכל צעד לפי תוכנית שהגה מראש. דוידוביץ' הסתמכה על כתבי [[פריץ פישר (היסטוריון)|פריץ פישר]] בטענה כי קווי המשכיות רבי עוצמה קיימים בהיסטוריה הגרמנית, וכי היה "[[הדרך הגרמנית המיוחדת|משעול מיוחד]]" (Sonderweg) שהוביל את גרמניה אל הנאציזם באורח בלתי נמנע.
-דוידוביץ' הייתה ידועה בהתקפותיה על היסטוריונים שהביעו דעות שהקלו עם הגרמנים או עם הנאצים. כך, למשל יצאה כנגד ספריו של ה[[נאו-נאציזם|נאו-נאצי]] האמריקאי [[דייוויד הוגאן]], בהם "המלחמה נכפתה על גרמניה", וכנגד ספריו של [[הכחשת השואה|מכחיש השואה]] [[דייוויד אירווינג]], שבהם עלתה הטענה כי היטלר לא ידע על השואה בעת התרחשותה. כן יצאה כנגד היסטוריונים כ[[נורמן דייויס]],  שניסו להציג באור חיובי את יחסי היהודים והפולנים בשעת המלחמה, וכנגד ההיסטוריון [[ארנסט נולטה]], שאותו האשימה בינסיונות להצדיק את השואה. את עיקר זעמה שמרה לאסכולה הפונקציונליסטית של ה[[היסטוריוגרפיה]], שאותה האשימה באפולוגטיקה לפשעי הנאצים. בין המותקפים על ידה היו [[ראול הילברג]] ו[[מרטין ברוסט]].
+דוידוביץ' הייתה ידועה בהתקפותיה על היסטוריונים שהביעו דעות שהקלו עם הגרמנים או עם הנאצים. כך, למשל יצאה כנגד ספריו של ה[[נאו-נאציזם|נאו-נאצי]] האמריקאי [[דייוויד הוגאן]], בהם "המלחמה נכפתה על גרמניה", וכנגד ספריו של [[הכחשת השואה|מכחיש השואה]] [[דייוויד אירווינג]], שבהם עלתה הטענה כי היטלר לא ידע על השואה בעת התרחשותה. כן יצאה כנגד היסטוריונים כ[[נורמן דייויס]],  שניסו להציג באור חיובי את יחסי היהודים והפולנים בשעת המלחמה, וכנגד ההיסטוריון [[ארנסט נולטה]], שאותו האשימה בניסיונות להצדיק את השואה. את עיקר זעמה שמרה לאסכולה הפונקציונליסטית של ה[[היסטוריוגרפיה]], שאותה האשימה באפולוגטיקה לפשעי הנאצים. בין המותקפים על ידה היו [[ראול הילברג]] ו[[מרטין ברוסט]].
 בשנת [[1975]] פרסמה דווידוביץ' את ספרה הידוע והמוערך "המלחמה נגד היהודים", שהיה סקירה היסטורית מקיפה מנקודת מבט אישית ואנושית של השואה. הספר תורגם ל[[עברית]] והופיע בהוצאת [[זמורה ביתן מודן]] בשנת [[1982]]. ההוצאה הגדירה את הספר כמתבלט "בין מאות הספרים, שנכתבו על שואת יהודי אירופה... כאחד הספרים החשובים והמקיפים ביותר, ספר יסוד להבנת המאורע האחד והיחיד, המחריד ביותר ב[[המאה ה-20|מאה העשרים]] ואולי אף בתולדות האנושות כולה". בספר נכתב על כך של[[אנטישמיות]] יש היסטוריה ארוכה עם הדת ה[[נצרות|נוצרית]]. לפי דוידוביץ', היה קל לצייר את קו "השושלת האנטישמית" מ[[מרטין לותר]] ל[[אדולף היטלר]]. היא כותבת שהיטלר ולותר היו שניהם אובססיביים לגבי ה"יקום המיושב על ידי שדים" - היהודים, וכי הדמיון בין כתביו האנטי-יהודיים של לותר לאנטישמיות המודרנית אינו צירוף מקרים, והם נגזרים מהיסטוריה משותפת של Judenhass ("שנאת יהודים" ב[[גרמנית]]), שאותה ניתן לייחס גם לעצתו של [[המן]] ל[[אחשוורוש]] להשמיד את היהודים. דוידוביץ' גם החזיקה בדעה כי ה[[נצרות ואנטישמיות|אנטישמיות הנוצרית]] קשורה גם ל{{ה|כנסייה הקתולית}}, וכי זו היוותה את "הבסיס שעליו לותר בנה".