בנימין נתניהו

תבנית:ח"כ בנימין (ביבי) נתניהו (נולד ב-21 באוקטובר 1949, כ"ח בתשרי ה'תש"י) הוא ראש ממשלת ישראל משנת 2009 ויושב ראש מפלגת הליכוד. כיהן כראש הממשלה גם בשנים 1996 - 1999, וכחבר בממשלות ישראל השונות כשר האוצר, כשר החוץ ובתפקידים אחרים. תפקידו הדיפלומטי הבכיר הראשון בשירות המדינה היה שגריר ישראל באו"ם בשנות ה-80.

ביוגרפיה

נעוריו

נתניהו נולד בתל אביב, גדל והתחנך בירושלים ובפילדלפיה. הוא הבן השני מתוך שלושה של צילה לבית סגל ופרופ' בנציון נתניהו. בסוף שנות החמישים ובשנות השישים, חייתה המשפחה לסירוגין בישראל ובארצות הברית. בין היתר, שהתה המשפחה בארצות הברית בשנים 1963–1969, בצ'לטנהם, פרבר של פילדלפיה, שם למד נתניהו בבית הספר התיכון המקומי והיה פעיל במועדון הדיבייט.

שירותו הצבאי

עם סיום לימודיו בתיכון, באוקטובר 1967 שב נתניהו לישראל כדי להתגייס לצה"ל. את שירותו הצבאי עשה כלוחם וכמפקד בסיירת מטכ"ל. בסיירת השתתף בפעולות סודיות, בין היתר במבצע תשורה ובמבצע חילוץ מטוס "סבנה" (8 במאי 1972), שעליו פיקד אהוד ברק, אז מפקד הסיירת. נתניהו נפצע בפעולה זו מפליטת כדור של חברו ליחידה. במבצע אחר, שנערך בתעלת סואץ, מצרים, כמעט שנהרג, לאחר שהמצרים פתחו באש על כוח היחידה, בעת שחצה את התעלה על גבי סירות לצד המצרי. בפעם אחרת, בעת ביצוע פעולה עלומה בסוריה, נתקע הצוות שעליו פיקד והלוחמים סבלו מתשישות ומקור. מפקד פלוגתו ביחידה, עוזי דיין, חש לעזרתם וחילץ אותם. בשנת 1972 השתחרר מצה"ל בדרגת סרן.

תחילת דרכו הציבורית

לאחר שחרורו מהצבא, חזר לארצות הברית ולמד לתואר ראשון באדריכלות ולתואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת MIT שבמסצ'וסטס. בנוסף, למד לימודי מדעי המדינה באוניברסיטת הרווארד. במקביל ללימודיו עבד בחברה לייעוץ עסקי "בוסטון קונסלטינג גרופ" (Boston Consulting Group). באותה תקופה, כינה את עצמו "בן ניתאי" (ניתאי היה הכינוי שבו נהג לעתים אביו לחתום על מאמריו). לאחר שנים, בראיון לתקשורת, הבהיר כי עשה זאת כדי שהסביבה שלא דוברת עברית תוכל להגות את שמו ביתר קלות.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, שב לישראל כדי להשתתף במלחמה, ובסיומה חזר ללימודיו בארצות הברית. בשנת 1976 שכל את אחיו יונתן (יוני) נתניהו, שנהרג במהלך מבצע אנטבה כשהיה מפקד סיירת מטכ"ל. לאחר שסיים את לימודיו בשנת 1977 שב לישראל ועבד כמנהל השיווק של חברת הרהיטים "רים". במקביל, בשנים 1978–1980 עמד בראש מכון יונתן לחקר הטרור שערך מספר כנסים בינלאומיים בנושא הטרור. במסגרת זו, הכיר מספר פוליטיקאים, בהם השר משה ארנס, שקירבוֹ, הכניסוֹ לפוליטיקה והמליץ עליו לכהן כציר ישראל בוושינגטון, תפקיד שמילא בשנים 1982–1984.

בשנים 1984–1988 כיהן נתניהו כשגריר ישראל באו"ם, והתבלט בהופעותיו המלוטשות בתקשורת העולמית. בתקופה זו נחשף עברו של מזכ"ל האו"ם לשעבר, קורט ולדהיים, כקצין בצבא גרמניה הנאצית על ידי הקונגרס היהודי העולמי. לאחר החשיפה הראשונה תבע נתניהו מהאו"ם, בהצלחה, לפתוח את הארכיון ולחשוף מסמכים הקשורים לעברם של ולדהיים ופושעי מלחמה נאצים אחרים.

קריירה פוליטית (1988–1996)

לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה בשנת 1988 שב נתניהו לישראל והצטרף למפלגת "הליכוד". בבחירות הפנימיות במרכז הליכוד זכה במקום החמישי ברשימה. הוא נבחר לכנסת ה-12 מטעם הליכוד, והתמנה לסגנו של שר החוץ משה ארנס ולאחר מכן דוד לוי. גם בתפקיד זה התבלט בהופעותיו התקשורתיות. בין לוי לנתניהו לא התקיים שיתוף פעולה, ונוצרו ניצני יריבות שרק הלכו והתעצמו לאחר מכן. ב"וועידת השלום במדריד" בשנת 1991 נמנה נתניהו עם חברי המשלחת בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר. לאחר ועידת מדריד עבר מתפקידו כסגן שר החוץ, והחל לכהן כסגן שר במשרד ראש הממשלה.

אחרי מפלת הליכוד בבחירות 1992 בראשות יצחק שמיר, התמודד נתניהו ב-1993 בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה, להחלפת יצחק שמיר, שפרש מתפקידו. נתניהו זכה בהן ברוב קולות מול דוד לוי, בני בגין ומשה קצב. במהלך מסע הבחירות הפנימיות, התפרסמה "פרשת הקלטת הלוהטת". בהופעה טלוויזיונית, בשעת צפיית שיא במהדורת "מבט", טען נתניהו כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" ניסה לסחוט אותו באמצעות קלטת וידאו שזכתה בתקשורת לכינוי "הקלטת הלוהטת", ובה הוא נראה בוגד באשתו. הרמיזה כלפי דוד לוי ואנשיו כאחראים לפרשה העמיקה עוד יותר את הקרע בין השניים. הקלטת לא נמצאה, ולימים התנצל נתניהו על דבריו כלפי לוי.

כראש האופוזיציה וכמנהיג הימין, ביקר נתניהו בחריפות את הסכמי אוסלו (1993), והזהיר שההסכם יביא גל טרור על אזרחי מדינת ישראל. נתניהו ביקר באתרים של פיגועי טרור (לדוגמה באתר הפיגוע בקו 5 ב-19 באוקטובר 1994). הוא גם השתתף בהפגנות, קטנות וגדולות, של הימין נגד מדיניות ממשלת רבין. בין הבולטות בהפגנות אלה הייתה הפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב' באוקטובר 1995. לפרסום רב זכתה השתתפותו בהפגנה בצומת רעננה, שבה נישא ארון קבורה שעליו הכיתוב "רבין קובר את הציונות", והוצג בה חבל תלייה (נתניהו טען שלא ראה אותו). בנובמבר 1995 יצחק רבין נרצח על ידי מתנקש שהתנגד לדרכו הפוליטית. רבים האשימו את נתניהו בהסתה נגד רבין ואלמנתו לאה רבין סירבה ללחוץ את ידו של נתניהו בטקס ההלוויה.

ב-29 במאי 1996 נערכו בחירות לפי שיטת הבחירה הישירה. המתמודדים לראשות הממשלה היו שמעון פרס, שהחליף את יצחק רבין לאחר הירצחו, ונתניהו. נתניהו נבחר לראש הממשלה ברוב של 50.5%. התוצאה הייתה מפתיעה, לאחר שסקרים שונים ניבאו ניצחון לראש הממשלה המכהן שמעון פרס ממפלגת העבודה בהפרש של יותר מחמישה אחוזים.

פרשנים מציינים גורמים שונים שתרמו לניצחון נתניהו:

• סדרת פיגועי התאבדות שבוצעו על ידי תנועת חמאס בחודש מרץ, והוצגו על ידה כתגובה לחיסול "המהנדס" יחיא עיאש, עוררה כעס בציבור על אוזלת ידה של הממשלה במניעתם ועל הקשר בינם ובין המצב החדש שנוצר בשטחים בעקבות הסכמי אוסלו.
• ההתלקחות בלבנון באפריל ומבצע "ענבי זעם": פרס ציפה שהמבצע יתרום לדימויו כמנהיג המסוגל להגן על ביטחון המדינה, אולם הריגתם של כ-100 אזרחים בכפר הלבנוני קאנא מהפגזה ישראלית הביאה רבים מהבוחרים הערבים להימנע מהצבעה עבורו.
• מועד הבחירות המוקדמות שנקבע במשא ומתן בין סיעות הכנסת פעל לרעת פרס. אילו היו הבחירות נערכות מוקדם יותר, לא היה למפלגות היריבות זמן מספיק להתארגנות, וגם ההשפעה הרגשית של רצח רבין הייתה חזקה יותר. אילו נערכו הבחירות במועדן המקורי, ייתכן שפרס היה מצליח להתארגן טוב יותר.
• הצלחתו של נתניהו לאחד מאחוריו ברשימת הליכוד-גשר-צומת גם את סיעת "גשר" בראשות יריבו משכבר הימים, דוד לוי, ואת "צומת" בראשות רפאל איתן; אם כי איחוד זה לא הביא לתוספת מנדטים לסיעת הליכוד בכנסת.
• הניכור המסורתי שחשו קבוצות מסוימות בחברה הישראלית כלפי השמאל בישראל. תחושת ניכור זו הלכה והתעצמה בחודשים שלאחר רצח רבין, בעקבות התחושה כי כל קול אשר אינו תואם את זה המשודר מן הממסד, מושתק. לניצחונו של נתניהו חברו קבוצות שונות שנמצאו מחוץ לזרם המרכזי והשליט בישראל – חרדים, עולים חדשים ומזרחים. המפסיד מול נתניהו, שמעון פרס, השיב לשאלה עיתונאית לאחר הבחירות: "מי הפסיד?" באומרו כי "הישראלים" הפסידו ו"היהודים" ניצחו.
• העימות הטלוויזיוני, שאליו הופיע פרס אחרי לילה נטול-שינה, נרגז ומוכן ברישול, ונתפש, לפי סקרי דעת קהל שנערכו מיד אחר כך, כמי שהפסיד בעימות לנתניהו.
• השימוש בשירותיו של יועץ הבחירות האמריקאי ארתור פינקלשטיין, שטבע סיסמאות כמו "פרס יחלק את ירושלים" ו"אין שלום, אין ביטחון, אין סיבה להצביע פרס", ועמד מאחורי תשדירי הבחירות של נתניהו שהיו קצרים, קליטים וחוזרים על עצמם.
• הבטחותיו של נתניהו לכבד את הסכמי אוסלו שעליהם חתמה הממשלה, למרות התנגדותו העקרונית להם.
• הקמפיין שיזמו גורמים בארגון צעירי חב"ד, במימונו של המיליארדר היהודי-אוסטרלי חסיד חב"ד יוסף גוטניק, ימים ספורים לפני הבחירות בסיסמה "נתניהו. זה טוב ליהודים", כחלק מסחף של קבוצות מיעוט ישראליות לכיוונו של נתניהו.
• הוראתו של הרב שך יומיים לפני הבחירות, לציבור החרדי, ולמצביעי יהדות התורה בפרט, להצביע לבנימין נתניהו.

קדנציה ראשונה כראש ממשלה (1996–1999)

בנימין נתניהו כיהן לראשונה כראש ממשלת ישראל מ-18 ביוני 1996 עד ל-6 ביולי 1999.

התחום המדיני

הנושא המרכזי שהעסיק את נתניהו בתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה היה היחסים בין ישראל לפלסטינים, שידעו עליות ומורדות. כפי שהתחייב נתניהו מראש, הוא לא ביטל את הסכמי אוסלו. עם זאת, הוא טען שיש לדאוג להדדיות ולקיים התחייבויות לנסיגות רק במקביל לקיום הרשות הפלסטינית את התחייבויותיה. בהתאם לכך, המשיך את ההתמהמהות של פרס ממסירת חברון, העיר היחידה שלא נמסרה לפלסטינים בהתאם להסכמי אוסלו ב', לשליטה פלסטינית. בתחילת ספטמבר 1996 נפגש נתניהו עם יאסר ערפאת במעבר ארז, אולם לא הושגו בפגישה הסכמות.

ב-24 בספטמבר 1996 החליט נתניהו על פתיחת מנהרות הכותל בירושלים; בעקבות זאת פרצו מהומות מנהרת הכותל בכל רחבי יהודה ושומרון ובצפון רצועת עזה, ובמהלכן נהרגו 16 חיילים ישראלים וכ-60 שוטרים ואזרחים פלסטינים. לטענת הפלסטינים, המהומות התפתחו בעקבות פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל בוויה דולורוזה שבמרכז הרובע המוסלמי בירושלים, בתואנה שישראל חופרת תחת מסגדי הר הבית במטרה לערער אותם. נתניהו הצדיק את האישור שנתן לפתיחת פתח המנהרה בהתאם לחוות דעת של מערכת הביטחון, ואמר שהיא מאפשרת "נגיעה בסלע קיומנו". מדובר היה באירוע ביטחוני משמעותי בתקופת כהונתו של נתניהו, הן בשל מספר ההרוגים הגבוה בצד הישראלי והפלסטיני והן בשל המחאות החריפות של ערביי ישראל, כולל שביתה כללית והפרות סדר בערים הערביות ובערים המעורבות, שנפסקו תוך ימים ספורים.

נתניהו עם יאסר ערפאת ונביל שעת' בפורום הכלכלי העולמי בדבוס, 1997

נתניהו, מזכירת המדינה מדליין אולברייט ויאסר ערפאת בשיחות לקראת החתימה על הסכם ואי (אוקטובר 1998)

בעקבות מהומות מנהרת הכותל מיהר נשיא ארצות הברית קלינטון לקרוא לנתניהו ולערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפות חוסיין מלך ירדן. הפסגה סללה את הדרך לחתימת "הסכם חברון" בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ואזורים סמוכים שבהם קיימים בתים המאוכלסים בישראלים. כמו כן התחייבה ישראל לקיים שתי נסיגות נוספות שביחד עם הנסיגה מחברון נקראו "שלוש הפעימות". הנסיגה מחברון בוצעה עוד באותו חודש.

בקיץ 1997 התרחשו בירושלים שני פיגועי התאבדות, ובעקבותיהם הורה נתניהו על חיסולו, באמצעות רעל מיוחד, של ראש הלשכה המדינית של חמאס בירדן, חאלד משעל (ראו ניסיון ההתנקשות בח'אלד משעל). הפעולה לא עלתה יפה, וסוכני "המוסד" שביצעו אותה נתפסו. בתמורה לשחרורם שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל, ושחררה עשרות אסירים פלסטינים, בראשם שייח' אחמד יאסין. קודם לכן החליט נתניהו שלא לדרוש את הסגרתו של מוסא אבו מרזוק, בכיר חמאס שנתפס בארצות הברית, מחשש שמשפטו יעורר את הארגון לחדש את הפיגועים.

לאחר תקופה ארוכה של קיפאון, שבמהלכה דרשו הפלסטינים כי נתניהו יקיים את ההתחייבויות שניתנו בהסכמי אוסלו ובהסכם חברון לנסיגות נוספות, כינס הנשיא קלינטון את ועידת ואי באוקטובר 1998. בוועידה הסכים נתניהו, מלווה באריאל שרון, שהתמנה לשר החוץ שלו במקום דוד לוי שהתפטר, לנסיגה נוספת, שתכלול 13% משטחי הגדה, ולפתיחת נמל תעופה בינלאומי ברצועת עזה. בתמורה הבטיחו הפלסטינים לבטל אחת ולתמיד את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים לחיסול מדינת ישראל. לשם כך התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון, אולם לא פורסם נוסח חדש של האמנה שאינו כולל את הסעיפים הקוראים לחיסול ישראל. בטרם הוקדמו הבחירות ביצעה ממשלת נתניהו רק חלק קטן מהנסיגה שלה התחייבה, כאשר נתניהו מציג את מדיניותו על ידי הנוסחה: "יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו".

תקופתו של נתניהו התאפיינה בקיפאון ביחסים בין ישראל לבין הפלסטינים, ובהתמקחויות ארוכות על נסיגות ו"פעימות" של אחוזים בודדים מהשטח. בימיו לא חלה פריצת דרך משמעותית בתהליך כמו בימי רבין, אך גם לא החמרה ביחסים כמו בימי ברק. בתקופת כהונתו של נתניהו כראש ממשלה היה מספר הפיגועים נמוך משמעותית בהשוואה לתקופותיהם של שני קודמיו בתפקיד, יצחק רבין ושמעון פרס, ולשני ראשי הממשלות שלאחריו. בשנת 1999, שנת כהונתו האחרונה של נתניהו, נרצחו 4 אנשים בפיגועים, המספר הנמוך ביותר מאז ראשית האינתיפדה הראשונה ועד 2008.

גם במגעים עם סוריה חל קיפאון בתקופת נתניהו, אף על פי שידידו האישי, המיליונר האמריקאי רון לאודר, נשלח לסוריה מטעמו. לטענת דניס רוס ומרטין אינדיק, טיוטה שהציג לאודר בשמו של נתניהו לסורים, וזכתה להסכמתם, כללה נסיגה מרמת הגולן לקו על בסיס גבולות 1967 (והקו המדויק יקבע בהסכמה בין הצדדים).‏‏

שהיית צה"ל בדרום לבנון המשיכה לגבות קורבנות רבים. אירועים בולטים:

• 4 בפברואר 1997 - 73 חיילים שהיו בדרכם למוצבים בדרום לבנון נהרגו באסון המסוקים. אירוע זה עורר ויכוח ציבורי בעניין שהיית צה"ל בדרום לבנון.
• 23 בפברואר 1997 - שלושה קצינים מסיירת הצנחנים נהרגו בהיתקלות באזור הביטחון. בעקבות זאת הודיע יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, על התחייבותו לצאת מלבנון תוך שנה מהיבחרו, עדיף תוך משא ומתן עם סוריה. תגובתו של נתניהו הייתה האשמת ממשלת לבנון באי מוכנות לשאת ולתת על הנסיגה.
• 5 בספטמבר 1997 - אסון השייטת שבו נהרגו 12 לוחמי שייטת 13 במארב של חזבאללה בלבנון.

ב-13 במרץ 1997 התרחש הטבח בנהריים, שבו רצח חייל ירדני שבע ילדות ישראליות ופצע שש אחרות. בעקבות זאת הגיע חוסיין, מלך ירדן לביקור תנחומים והתנצלות בישראל.

התחום הכלכלי

נתניהו, הדוגל באסכולת שוק חופשי, העלה על נס את ערכי "הכלכלה החופשית" ואת ההפרטה. נראה כי תקופת כהונתו הקצרה ותחלופת שרי האוצר בממשלתו (בממשלתו כיהנו שלושה שרי אוצר, כל אחד למשך פרק זמן של כשנה) גרמו לכך שממשלתו לא הספיקה לעשות רבות בתחום זה (כפי שעשה לאחר מכן כשר האוצר בממשלתו של אריאל שרון).

עימותים והקדמת הבחירות

תקופתו של נתניהו כראש ממשלה לוותה בחילוקי דעות חריפים בציבור. אנשי השמאל ייחסו לו חלק ביצירת האווירה שאפשרה את רצח רבין, והתנגדותם לו גברה בעקבות דבריו בתקופת כהונתו, כגון התבטאותו "השמאל שכח מה זה להיות יהודי; הם חושבים שהם יתנו נשק לערבים, והערבים ישמרו עלינו", שאותה לחש לרב כדורי, או הביטוי "הם מפחדים", שעליו חזר מספר פעמים בהופעתו לפני תומכיו (המשפט התייחס למבקריו ולאנשי התקשורת שמפחדים שינצח בבחירות). הופעתו התקשורתית המלוטשת הביאה לו תומכים, אך גם ליחסים עכורים עם העיתונות, שאותה האשים בהתנכלות לו. למרות, ואולי דווקא בגלל יחסיו הקשים עם השמאל, זכה נתניהו לאהדה רבה בחוגי החרדים והימין המסורתי.

במהלך שנותיו כראש ממשלה, ואחר כך כשר החוץ, קידם נתניהו את היחסים עם הימין הנוצרי הרדיקלי האמריקני. פעילות זו, שלוותה בידידות אישית חמה בין נתניהו לבין ג'רי פאלוול (Falwell) ומנהיגים אחרים מהימין הנוצרי, עוררה ביקורת בישראל ובקרב יהדות ארצות הברית.

בעקבות פרשת בר-און חברון בחודש ינואר 1997, נפתחה חקירה פלילית נגד נתניהו, ובעקבותיה המליצה המשטרה להגיש נגדו כתב אישום. לבסוף, היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, שמונה על ידי הממשלה לאחר הפרשה, החליט לא להעמידו לדין, אף כי מתח עליו ביקורת חריפה.

יחסיו עם בעלי בריתו הפוליטיים לֻוּוּ בחריקות וצרימות. הגיבוי שלא נתן לשר האוצר דן מרידור הוביל להתפטרות האחרון, כעבור שנה מכניסתו לתפקיד. שר החוץ דוד לוי פרש בגלל התנגדותו לצעדיו הכלכליים בראשית 1998, אך גם בגלל יחסים אישיים רעועים.

אחרי חתימת הסכם ואי ביצעה ממשלתו חלק קטן מהנסיגה שהתחייב לה. ההסכם גרם לאכזבה מצד חלק מאנשי הימין בקואליציה, ואילו התמהמהותו של נתניהו ביישומו והמתקפה החריפה שלו על מפלגות השמאל עם שובו מהוועידה מנעו ממפלגות השמאל לספק לו רשת ביטחון. ההתמרמרות על התנהלותו האישית הוביל לאבדן תמיכת גורמי מרכז בו. שיתוף הפעולה בין כל אלה הוביל להקדמת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה. ב-21 בדצמבר 1998 הצביעה הכנסת על פיזורה בקריאה שלישית, כהבעת אי-אמון בנתניהו, על אף ניסיונותיו של נתניהו למנוע את ההצבעה ולגרום לדחייתה, ונקבע מועד להקדמת הבחירות.

בבחירות לראשות הממשלה התייצבו נגד נתניהו אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה, יצחק מרדכי, שאותו פיטר נתניהו מתפקיד שר הביטחון כשגילה כי הוא מתכוון להצטרף למפלגת המרכז ולרוץ נגדו, בני בגין, שעזב את הליכוד והועמד בראש האיחוד הלאומי, ועזמי בשארה. אולם בסופו של דבר פרשו מרדכי, בגין ובשארה מהמרוץ ותמכו במועמדותו של ברק, אשר בסופו של דבר ניצח במאי 1999 עם רוב של 56%. נתניהו הודה בתבוסתו עוד לפני פרסום התוצאות הסופיות, והודיע על פסק זמן מהפוליטיקה, כשלצדו עומד אריאל שרון שהוצג כממשיכו. לימים תלה נתניהו את כישלונו בקדנציה הראשונה בכך שלא הקים ממשלת אחדות עם בחירתו ושלא שיער עד כמה עמוקים הקרע בעם והטינה שרחש לו השמאל.

הפרישה מהפוליטיקה והחזרה (1999–2005)

נתניהו וולדימיר פוטין במוסקבה, דצמבר 2000

לאחר שהפסיד בבחירות 1999 פרש מהנהגת הליכוד ומחברותו בכנסת. אחר פרישתו נחשדו נתניהו ואשתו בשתי פרשיות:

• חשד שהעבירו לחזקתם האישית מתנות שאותן קיבל נתניהו ממנהיגים בעולם בעודו ראש ממשלה, ולכן הן רכוש מדינת ישראל. התיק נסגר מחוסר אשמה, לאחר שהתברר שנתניהו הקפיד לערוך רישום מדויק של כל המתנות שקיבל ממנהיגים בעולם.
• ניצול מעמדו של נתניהו להשגת טובות הנאה מקבלן ההובלות אבנר עמדי. בפרשה זו המליצה המשטרה להעמידו לדין בגין עבירות שוחד, מרמה, הפרת אמונים ושיבוש הליכי חקירה, אולם הפרקליטות החליטה שלא להגיש כתב אישום.

עם נפילת ממשלת ברק בסוף שנת 2000, ביטא נתניהו שאיפה לחזור לפוליטיקה. על פי חוק, התפטרות ברק הייתה אמורה להוביל לבחירות לראשות הממשלה בלבד. נתניהו דרש שיתקיימו גם בחירות לכנסת, משום שטען שאם הרכבה לא ישתנה, לא תתאפשר הקמת ממשלה יציבה. ש"ס, שלא רצתה להסתכן בירידת כוחה, סירבה לתמוך בפיזור הכנסת, אך סייעה להעברת חוק שאיפשר לנתניהו להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה. נתניהו החליט שלא להתמודד, החלטה שכנראה הייתה משגה פוליטי והובילה לעלייתו המפתיעה לשלטון של אריאל שרון, שנחשב באותה עת ל"בלתי בחיר" ולפופולרי פחות מנתניהו.

בטרם מבצע "חומת מגן", תקף נתניהו את הבלגתו של שרון מול הפיגועים וקרא לכניסת צה"ל לערים הפלסטיניות. הוא קרא גם ליצירת הפרדה בין השטחים הפלסטיניים לישראל, אם כי שמר על עמימות לגבי האופן שבו תבוצע הפרדה זאת. רק מאוחר יותר היה מתומכיה של גדר ההפרדה. עם פירוק ממשלת האחדות בסוף שנת 2002 הצטרף נתניהו לממשלת שרון כשר החוץ. הוא ניסה להתמודד מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד בבחירות הפנימיות.

שר האוצר

עם כינון ממשלת שרון השנייה בתחילת 2003 הוצע לנתניהו תפקיד שר האוצר. נתניהו, שחפץ בתיק החוץ, סירב תחילה, אך לבסוף קיבל את התפקיד, לאחר שהובטחה לו יד חופשית מצד ראש הממשלה. אכן, בתקופת כהונתו כשר אוצר נהנה נתניהו מגיבויו של שרון. נתניהו גרס כי עידוד כלכלת השוק יביא לצמיחה ולשיפור המצב הכלכלי במשק. במהלך כשנתיים וחצי שבהן כיהן כשר אוצר, ערך רפורמות מרחיקות לכת בתחומים שונים, בעיקר בתחום המיסוי ושוק ההון. הוא הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה, וקידם יוזמות להפחתת הוצאות הממשלה, קיצוצים נרחבים בתקציבי הרווחה והפרטת חברות ממשלתיות.

צעדים בולטים של נתניהו כשר האוצר:

• בתחילת כהונתו, האיץ את הרפורמה שהחל בה קודמו, סילבן שלום, שבאה להקטין את שיעורי מס ההכנסה, ובמקביל ביטל פטורים והרחיב את בסיס המס. בין הפטורים שביטל בולט ביטול הקלות המס לתושבי ההתנחלויות, צעד שבו העדיף לדבריו את גישתו הכלכלית על-פני זיקתו להתנחלויות. באמצע 2004 הוביל מהלך נוסף, שבו המשיכו גם שרי האוצר שבאו אחריו, להורדת נטל מס ההכנסה ומס החברות בהדרגה עד שנת 2010, שבסופו צפוי המס השולי המרבי על יחידים לעמוד על 44% (לעומת 50% בשנת 2002), והמס על חברות – 25% (לעומת 36% ב-2002). במסגרת תיקון 147 לפקודת מס הכנסה נקבע גם כי החל משנת 2006 יעלה מ-15% ל-20% המס על רווחים ריאליים בשוק ההון (לרבות מניות בבורסה וריביות על פיקדונות) והחל משנת 2007 גם על שבח מקרקעין. הצעד הראשון ברפורמה זו העניק הקלות מס לכל העובדים, בלי יוצא מהכלל, משום שנכללה בו הפחתה של דמי הביטוח הלאומי לבעלי שכר נמוך, אך יתר שלביה היטיבו ישירות רק עם בעלי הכנסה בינונית ומעלה, ובמיוחד עם בעלי הכנסה גבוהה.
• יזם פתרון למשבר קרנות הפנסיה הגרעוניות, שכלל העברתן של קרנות הפנסיה הגרעוניות לניהול מיוחד (הלאמה), ומכירת הקרנות המאוזנות שבבעלותן (בעיקר לחברות הביטוח). לקרן פועלי הבניין, שכבר הייתה חדלת פרעון, אפשרה תוכנית הסיוע את תשלום הפנסיה לחבריה. צעד זה לווה בהעלאה ניכרת של הפרשות העמיתים בקרנות הגרעוניות ומעבידיהם, וצמצום בזכויות העמיתים.
• הוביל את התוכנית להפוך את הנמלים לתאגידים, במטרה מוצהרת ליצור תחרות בין הנמלים ולייעלם. הדבר לווה בהסכם שכר עם העובדים בו תוגמלו בסכומים גבוהים, ונוסדו חברות ממשלתיות עבור כל נמל בישראל. בשנת 2009, כחמש שנים לאחר שהחל נתניהו לפעול להנהגת הרפורמה וכשלוש שנים לאחר פרישתו מתפקיד שר האוצר, קבע מבקר המדינה כי הרפורמה נכשלה.
• שינה את הקריטריונים לקבלת קצבאות רווחה ("תשלומי העברה"), והביא לקיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. מטרתה של מדיניות זו הייתה לדבריו לעודד אנשים החיים מקצבאות לצאת לעבודה. הקיצוץ בקצבת ילדים היה חריף במיוחד, והוא התאפשר לנוכח העובדה שהמפלגות החרדיות, שבאופן מסורתי פעלו להגדלת קצבה זו (לדוגמה חוק הלפרט), לא היו חלק מהקואליציה. הקיצוצים בקצבת הילדים פגעו בעיקר במגזרים החרדי והערבי, שבהם שיעור הילודה גבוה יחסית. קיצוצים נוספים בקצבאות פגעו באמהות חד-הוריות, במובטלים, בקשישים (שחלק מהם סבל גם מקיצוץ של 2% בפנסיה עקב הלאמת קרנות הפנסיה), ועוררו גל של שביתות במגזר הציבורי ומחאות כזו של ויקי קנפו.
• בתחילת 2004 הוביל קיצוץ במסים על קשת רחבה של מוצרי צריכה, והקדים בחודשים אחדים את החזרת המע"מ לשיעור של 17%.
• קידם רפורמה בשוק ההון, באמצעות "ועדת בכר", שבהתאם להמלצותיה, שמומשו לאחר כהונתו של נתניהו, נאלצו הבנקים למכור את קופות הגמל ואת קרנות הנאמנות שהיו בבעלותם.
• הפרטות: במהלך כהונתו, הועברו מספר חברות שהיו בשליטת הממשלה לשליטת גופים פרטיים. ב-2003 הונפקו בבורסה מניות "אל על", מה שאיפשר לקבוצת "כנפיים" של האחים דדי ואיזי בורוביץ להשתלט על החברה. בתחילת 2004 מכרה המדינה את מניותיה בחברת הספנות "צים" (50% מהחברה) לחברה לישראל שבשליטת האחים יולי וסמי עופר בכחצי מיליארד ש"ח. המהלך, שכונה "עסקת השקשוקה", עורר ביקורת ציבורית רבה, ונכתבה עליו הערה בדו"ח מבקר המדינה. גרעין השליטה בבנק דיסקונט נמכר לקבוצת משקיעים בראשות מתיו ברונפמן, תמורת 1.3 מיליארד שקל, כ-80% משווי השוק על פי מחיר המניות שנסחרו באותה עת בבורסה. חברת התקשורת "בזק" נמכרה לקבוצה בראשות חיים סבן ואייפקס, במחיר הקרוב לשוויה הבורסאי. נתניהו המשיך בניסיונות קודמיו ומחליפיו בתפקיד למכור את גרעין השליטה בבנק לאומי, אך גם בשנת 2008 הבנק לא היה בידיים פרטיות.
• הביא להקפאת ערכן של נקודות הזיכוי ממס הכנסה, ובכך פגע בכלי העיקרי המשמש להתחשבות בחלקים באוכלוסייה הנחשבים כראויים להקלה בגובה המס, ובהם משפחות חד-הוריות, הורים לילד נכה, עולים חדשים ועוד.
• נתניהו דיבר רבות על הצורך לקצץ במגזר הציבורי, והמשיל את המשק ל"איש הרזה [המגזר הפרטי] הסוחב על גבו את האיש השמן [המגזר הציבורי]".

לאחר כשנתיים וחצי בתפקיד שר האוצר, באוגוסט 2005, התפטר נתניהו מהממשלה ונימק זאת בהתנגדותו לביצוע תוכנית ההתנתקות. בתקופת כהונתו השתפרו באופן משמעותי המדדים הכלכליים של המשק בישראל:

• התוצר המקומי לנפש (לפי שווי כוח הקנייה) עלה ב-16% משנת 2002, השנה שקדמה לזו שבראשיתה החל נתניהו את כהונתו כשר האוצר, לשנת 2005, שנת פרישתו מהמשרד.
• המדדים העיקריים בבורסה עלו ב-140%.
• מספר המועסקים עלה מ-2.3 מיליון ל-2.5 מיליון ושיעור האבטלה ירד מ-10.5% ל-8.9%.
• בסוף כהונתו הייתה הצמיחה בישראל 4.1%, הגבוהה מבין המדינות המפותחות. נוסף, גם האינפלציה בישראל (0.3%) הייתה נמוכה יותר מזו של המדינות המפותחות פרט ליפן ולסינגפור.
• בעוד שאת 2002 סיימה הממשלה עם גירעון (אמתי) של 4.5% מהתוצר, את 2005 היא סיימה עם גרעון אמתי של אפס.

בסוף 2002 התקשתה מדינת ישראל לגייס כסף בחו"ל, מאחר שהחוב הממשלתי גדל באופן ניכר. בדו"ח היציבות הפיננסית של בנק ישראל לשנת 2003 צוין כי שיפור מעמדה של ישראל בשווקים הפיננסיים נבע בין השאר מהקמת ממשלה חדשה יציבה ובעלת תוכנית כלכלית ומהקיצוצים בתקציב (אף שעוד לא באו לידי ביטוי בגירעון אותה שנה), זאת בנוסף לגורמים כמו השיפור במצב השווקים בעולם, קבלת הערבויות האמריקאיות והשיפור במצב הביטחוני. בשנת 2007 פרסמה מחלקת המחקר של בנק ישראל מאמר שבו נטען כי מדיניותה המקרו-כלכלית של הממשלה בתקופתם של נתניהו, של אהוד אולמרט ושל אברהם הירשזון שהחליפוהו גרמה לשליש מהצמיחה במשק, ואילו גורמים חיצוניים, כמו השיפור במצב הביטחוני וצמיחת הסחר העולמי גרמו לשני שלישים מהצמיחה.

נתניהו ספג ביקורת מהארגונים החברתיים בשל עלייה גדולה בשיעור העוני וגידול משמעותי במדד האי-שוויון במשק. על-פי דוחות של המוסד לביטוח לאומי, שיעור העוני בין 2002 ל-2004 עלה בכ-10%, ב-12% מספר הילדים החיים במשפחות עניות. ארגוני רווחה דיווחו על עלייה בדרישת הנזקקים למזון ולתרופות, גם בקרב אזרחים שהשתייכו בעבר למעמד הביניים וגם בקרב אזרחים עובדים או פנסיונרים. העוני התרחב בעיקר כתוצאה מהקיצוצים בתשלומי הרווחה והקצבאות.

במשך תקופה ארוכה, מיעט נתניהו מאוד להתבטא בנושאים מדיניים. לגבי תוכנית ההתנתקות, הודיע שהוא תומך בתוכנית, אך לא בדרך שבה תוכננה להתבצע (למשל הוא התנגד לנסיגה מציר פילדלפי, בטענה שנסיגה משם תביא להברחת אלפי כלי נשק לרצועה), וכן צידד בכך שהתוכנית תוצג לכנסת רק לאחר שייערך משאל עם בנושא. כשעלתה התוכנית בכנסת, הצביע נתניהו בעדה במסגרת המשמעת הקואליציונית, והציב אולטימטום לראש הממשלה לפיו יתפטר אם לא יבוצע משאל עם. בהמשך נסוג בו מהתפטרותו, באומרו שמותו של יאסר ערפאת, שאירע בינתיים, דורש בדיקה מחדש של המצב. בהמשך שב ותבע קיומו של משאל עם. ב-7 באוגוסט 2005, כשבוע לפני יישומה של התוכנית, הגיש במהלך ישיבת ממשלה, שבה הוחלט על פינוי שלושת היישובים הראשונים, מכתב התפטרות מן הממשלה. הוא נימק את החלטתו להתפטר בחששו שבעזה צפוי לקום "בסיס טרור שיסכן את ביטחון ישראל" ובאומרו ש"רפורמת בכר" בבנקים השלימה את הרפורמות שביקש לערוך במסגרת תפקידו. תומכי אריאל שרון טענו שעיתוי ההתפטרות והקישור שלה להתנתקות פוליטיים ואינם ענייניים.

מנהיג האופוזיציה בליכוד

ב-30 באוגוסט 2005 הודיע נתניהו על התמודדותו על ראשות הליכוד ועל ראשות הממשלה מול אריאל שרון. אחדים מחברי הכנסת של הליכוד הצהירו על תמיכתם בנתניהו. ימים ספורים לאחר מכן הכריז גם חבר הכנסת עוזי לנדאו על מועמדותו לתפקיד.

נתניהו החל לתקוף את אריאל שרון, וטען כי הוא מוביל את הליכוד בדרך שהיא "שמאלה ממרצ". יחד עם לנדאו ונציגי מרכז הליכוד שהתנגדו לדרכו של שרון, פעל נתניהו להקדמת הבחירות המקדימות לבחירת יו"ר הליכוד, במטרה להדיח את שרון מתפקיד יושב ראש המפלגה, אך ההצעה נדחתה על ידי מרכז הליכוד (ספטמבר 2005) בהפרש קולות קטן. למרות הפסדו, הצהיר נתניהו כי ימשיך להתמודד על תפקיד יושב ראש התנועה.

בראשות הליכוד

בנימין ושרה נתניהו מצביעים בקלפי בבחירות לכנסת ה-18

בתחילת דצמבר 2005, בעקבות פרישתו של אריאל שרון למפלגה עצמאית בשם "קדימה", הפך נתניהו למועמד המוביל להנהגת הליכוד בבחירות 2006. מולו התמודדו בפריימריס סילבן שלום, ישראל כץ ומשה פייגלין. עוזי לנדאו, שהתמודד בתחילה, הסיר את מועמדותו והודיע על תמיכה בנתניהו, ואילו שאול מופז, שהתמודד בתחילה גם הוא, עבר למפלגת "קדימה". בבחירות הפנימיות שנערכו ב-19 בדצמבר 2005 נבחר נתניהו לראשות הליכוד בקולות 44% מן המצביעים (מול 33% לשלום, 12% לפייגלין ו-9% לכץ).

ב-2 במרץ 2006 הצליח לאשר במרכז הליכוד החלטה המעבירה את בחירות הרשימה לכנסת לפריימריס פתוחים בין כל חברי התנועה, ובכך ניטל למעשה כוחו הפוליטי של מרכז התנועה, שנחשב (לפי סקרים שונים) כשנוא בציבור וכמקור לשחיתות בתנועה. התגובות לצעד זה בעיתונות היו מעורבות, מחד זכה לתשבחות על שנלחם למען טוהר המידות במפלגה ועל שהצליח לגרום למרכז לוותר מרצון על עוצמתו, משימה שנראתה עד אז כבלתי אפשרית; מאידך היו שטענו כי מדובר בתיקון קוסמטי בלבד, בהצביעם על העובדה כי הצעד ננקט לאחר שכבר נבחרה רשימת הליכוד לכנסת ה-17, וכי ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו לאחר הבחירות.

הבחירות לכנסת ה-17 הביאו עמן מפלה לליכוד בראשות נתניהו, שזכה ב-12 מנדטים, זאת אף על פי שהמועמד שנגד היה אהוד אולמרט ולא אריאל שרון, ועל אף עליית חמאס ברשות הפלסטינית ונטילת כוחם של חברי המרכז, שנראו כולם כעומדים לחזק את המפלגה. בנאום התבוסה, קשר נתניהו בין מדיניותו הכלכלית, שפגעה בשכבות החלשות, לבין הכישלון בבחירות, אך קבע כי זו הייתה הכרחית למען הצלת המדינה והודיע שימשיך לעמוד בראש התנועה. בכנסת ה-17 כיהן נתניהו כראש האופוזיציה. בנאומים שנשא כראש האופוזיציה ובעקבות מלחמת לבנון השנייה הדגיש את הסכנה הנשקפת מאיראן המתחמשת בפצצת אטום והשווה אותה לגרמניה הנאצית. בשנת 2008 אישרה הכנסת הצעת חוק פרטית של נתניהו שעסקה באיסור השקעה בתאגידים המקיימים קשר עם איראן.

הבחירות לכנסת השמונה עשרה

ב-14 באוגוסט 2007 נערכו בחירות לראשות הליכוד. יריבו העיקרי של נתניהו במפלגה, סילבן שלום, פרש בהפגנתיות מהמרוץ לראשות המפלגה בשל הקדמת הפריימריס, תוך שהוא משאיר את נתניהו כמועמד עיקרי יחיד מול פעילים עם כוח מועט במפלגה, משה פייגלין ודני דנון. נתניהו זכה ברוב של 72.8%, וביסס את מעמדו כמנהיג הליכוד וכמועמד המפלגה לראשות הממשלה בבחירות הבאות. מאוחר יותר פעל נתניהו, באמצעות מקורבו, אופיר אקוניס, לדחיקתו של פייגלין אחורה ברשימת המועמדים למקום ה-36, לאחר שזה נבחר למקום ה-20.

בבחירות לכנסת ה-18 זכה הליכוד בראשותו ב-27 מושבים, והיה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת אחרי קדימה בראשות ציפי לבני בהפרש של מנדט אחד בלבד. כיוון שהגוש הימני-דתי, אשר המליץ להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היה לרוב בכנסת (65 ח"כים), הנשיא שמעון פרס הטיל עליו להרכיב את הממשלה הבאה. נתניהו הרכיב קואליציה שמורכבת ממפלגתו, ישראל ביתנו, מפלגת העבודה, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה.

קדנציה שנייה כראש ממשלה (2009–הווה)

נתניהו בפגישה עם נשיא ארצות הברית ברק אובמה בעת ביקור בוושינגטון, ב-18 במאי 2009

נתניהו בפגישה עם מזכירת המדינה הילרי קלינטון בעת ביקור בוושינגטון, ב-18 במאי 2009

נתניהו מדליק נרות חנוכה בחידון התנ"ך הישראלי למבוגרים תשע"א

ב-31 במרץ 2009 החל נתניהו לכהן כראש ממשלת ישראל השלושים ושתיים. הממשלה שהקים כללה 30 שרים ו-9 סגני שרים, ובמספר שריה היא הגדולה בממשלות ישראל.

מתחילת הקדנציה השנייה של נתניהו ועד היום הופעל לחץ רב מצד ממשל הנשיא האמריקאי, ברק אובמה, כלפי ממשלת ישראל להקפיא את המשך הבנייה בהתנחלויות של הגדה המערבית ולפעול להקמת מדינה פלסטינית. במהלך הנאום של הנשיא אובמה בקהיר ב-4 ביוני 2009, פנה אובמה לעולם הערבי והצהיר בין היתר כי "ארצות הברית אינה מכירה בלגיטימיות של ההתנחלויות הישראליות הנמשכות. הבנייה הזו מפירה הסכמים קודמים וחותרת תחת המאמצים להשיג שלום. הגיעה השעה לעצור את ההתנחלויות האלה."

בעקבות נאומו של אובמה בקהיר כינס נתניהו באופן מיידי פגישה מיוחדת של הממשלה. ב-14 ביוני, עשרה ימים בלבד לאחר הנאום של אובמה בקהיר, נשא נתניהו נאום מדיני באוניברסיטת בר-אילן בו פרש את חזונו המדיני בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. במרכז הנאום הביע נתניהו לראשונה, הסכמה עקרונית להקמת מדינה פלסטינית המותנית בפירוזה ובהכרה של הפלסטינים בישראל כמדינת העם היהודי. נתניהו הדגיש בנאומו כי יהיה מוכן לקבל מדינה פלסטינית רק אם ירושלים תישאר בירתה המאוחדת של מדינת ישראל, אם לפלסטינים לא יהיה צבא, ואם הפלסטינים יוותרו על תביעותיהם לזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. כמו כן נתניהו הדגיש גם כן לישראל הזכות ל"צמיחה טבעית" בהתנחלויות היהודיות בגדה המערבית והסטטוס הסופי שלהם יקבע רק במהלך משא ומתן. באופן כללי, הנאום של נתניהו בבר-אילן היה תפנית משמעותית לעמדות של נתניהו כלפי תהליך השלום אותם הפגין לפני כן.

בעקבות הלחץ הרב של ממשל אובמה להקפאת הבנייה בהתנחלויות, אישר הקבינט המדיני-ביטחוני את הצעתו של נתניהו להקפאת הבנייה ביהודה ושומרון "לתקופה של 10 חודשים". ראשי הרשות הפלסטינית הודיעו בתגובה, שהחלטת הממשלה איננה ממלאת אחרי "מפת הדרכים" של הנשיא בוש, שמועצת הביטחון נסמכה עליה בהחלטותיה. פעולה זו ספגה ביקורת מהימין, בשל ההקפאה, ומהשמאל, על כך שההקפאה אינה מספקת.

כהונתה של הממשלה החלה בצל המשבר הכלכלי העולמי, שבין השאר גרם לירידה בהכנסות ממסים. עקב כך, כמו גם עקב התחייבויותיו הרבות לשותפיו בקואליציה, החלה הממשלה את כהונתה בגל של העלאות מסים,‏‏, ששיאן העלאת שיעור המע"מ מ-15.5% ל-16.5%. צעדים אלה היו בניגוד לדברים שאמר נתניהו ערב הבחירות. כמה חודשים לאחר מכן, בתחילת 2010, צומצמה העלאת המע"מ, והוא נקבע על 16%. ביולי 2010, החל מהלך נוסף של העלאת מסים, בהעלאה נוספת של המס על סיגריות. שלא כמו בתקופת כהונתו כשר אוצר, נתניהו נמנע מלהתעמת עם ההסתדרות, והגיע להבנות עם עופר עיני בנוגע לעסקת חבילה במשק.

בהתאם להסכם הקואליציוני, נתניהו לא מינה שר בריאות בממשלתו והעניק את הסמכויות במשרד לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. עתירה של ההסתדרות הרפואית לבג"ץ נגד הסדר זה נדחתה. בתקופה זו היה על הממשלה להתמודד עם הבהלה שגרמה מגפת שפעת החזירים‏‏, ונתניהו הורה לרכוש חיסונים נגד שפעת החזירים לכל תושבי המדינה. בסופו דבר התחסנו רק כ-700,000 ישראלים (כ-10%) והמדינה נותרה עם עודף של כ-4.5 מיליון מנות חיסון.

במרץ 2010 החליטה ממשלת נתניהו, על פי דרישת המפלגות החרדיות, על שינוי התוכנית לבניית אגף חדש במרכז רפואי ברזילי באשקלון בשל קברים אשר נמצאו באתר המיועד לבנייה. בעקבות מחאה ציבורית חריפה, ההחלטה נהפכה על פיה מספר שבועות לאחר מכן, על אף שנתניהו הצביע בעדה בתחילה, לאחר שנתניהו חזר בו והחליט, שהאגף החדש ייבנה במקומו המקורי.

במהלך כהונתו, קידם נתניהו רפורמה משמעותית בחוק התכנון והבנייה, במטרה להקל על קבלת אישורי בנייה וכדי להגדיל את מספר יחידות הדיור בישראל ולהוריד את מחירי הדיור לצרכן. הרפורמה אושרה בממשלה במרץ 2010 למרות הביקורת הקשה שנמתחה עליה מכיוונים שונים. בעקבות חשיפת "פרשת הולילנד" הועלו חשדות כבדים בנוגע לאופן האישור של תוכניות בנייה שנויות במחלוקת בוועדות המקומיות לתכנון ולבנייה. בתגובה לביקורת ולממצאי הביניים של המשטרה בפרשת הולילינד, הודיע נתניהו על הקפאת הרפורמה ועל בחינת שינויים בה.

במאי 2010, הצטרפה מדינת ישראל לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי.‏‏

בספטמבר 2010, הסכים נתניהו להיכנס לשיחות ישירות עם הפלסטינים, בתיווכו של ממשל אובמה. המטרה האולטימטיבית של השיחות ישירות היא להגיע להסדר סופי ורשמי לסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי יישום פתרון מסוג שתי מדינות לשני עמים עבור העם היהודי והעם הפלסטיני בשטחי ארץ ישראל. עם זאת, ממשלת ישראל הצהירה בפומבי כי שלום בר-קיימא לא ייכנסו לתוקף באופן מיידי בשל נוכחות ארגון חמאס וארגון חזבאללה, אשר מאיימים על ההתקדמות של תהליך השלום. בנוסף ממשלת ישראל דחתה באופן ברור כל הסכם אפשרי עם הצד הפלסטיני כל עוד הצד הפלסטיני מסרב להכיר בישראל כמדינה יהודית. עם תום תקופת ההקפאה הראשונה דרשו הפלסטינים תקופת הקפאה נוספת, אך ישראל דחתה דרישה זו, מה שהביא להקפאה עמוקה של המו"מ בין הצדדים.

בתקופת ממשלתו תופעת ההסתננות מאפריקה לישראל, שהחלה בימי הממשלות הקודמות, התגברה. הממשלה אפשרה בפועל למסתננים לגור ולעבוד בישראל, ובשכונות שונות בתל אביב ואילת נוצרו ריכוזי מסתננים. הממשלה החליטה על בניית גדר גבול חלקית בין ישראל למצרים, שאמורה להסתיים ב-2013.

ביחסי החוץ של ישראל בלטו שלוש בעיות:

• משבר מתמשך ביחסים עם טורקיה, משבר שהחל בעת כהונת ממשלת אולמרט, לאחר מבצע עופרת יצוקה, והחריף בתקופת כהונתו של נתניהו.
• חידוש ההכרה של אחדות ממדינות דרום אמריקה במדינה פלסטינית בגבולות 1967.
• היעדר מוחלט של מו"מ בין ישראל לרשות הפלסטינית.

משפחתו וחייו האישיים

אילן יוחסין משפחת נתניהו

צבי מיליקובסקי   ליבה גיטל מיליקובסקי                                                                                                                           נתן מיליקובסקי (רב, מחנך ופעיל ציוני)   שרה מיליקובסקי (לבית לוריא)                       שרה טייטל (לבית מיליקובסקי)   דוד טייטל                                                                                                                             צילה נתניהו (לבית סגל)   בנציון נתניהו (פרופסור להיסטוריה ופעיל ציוני)   אלישע נתניהו (פרופסור למתמטיקה)   שושנה נתניהו (לבית שנברג, שופטת בבית המשפט העליון)   מתתיהו מיליקובסקי   עזרא מיליקובסקי   רחל שמרון (לבית טייטל)   עו"ד ארווין שמרון (פרקליט המדינה השני)                                                                                                                 דפנה נתניהו   עִדו נתניהו (רופא וסופר)     יונתן נתניהו (מפקד סיירת מטכ"ל)   נתן נתניהו (פרופסור למדעי המחשב)   סיניה נתניהו (לבית הללי, כלכלנית)   נתן מיליקובסקי (איש עסקים)   ד"ר גיל מיליקובסקי                                                                                                                     שרה נתניהו (לבית בן ארצי, פסיכולוגית חינוכית) [החל מ-1991]   בנימין נתניהו (ראש ממשלת ישראל)   מיקי הרן (כימאית) [1979-1972]     פלור קייטס (אשת עסקים) [1989-1981]             אודרי שמרון (מנכ"לית ההסתדרות הציונית הדסה)   עו"ד דוד שמרון   שלומית מולכו (לבית שמרון)   עו"ד יצחק מולכו                                                                         יאיר נתניהו   אבנר נתניהו   נעה רוט (לבית נתניהו)   דניאל רוט

נתניהו הוא בנם השני של הפרופסור להיסטוריה בן ציון נתניהו ושל רעייתו צילה. אחיו הבכור היה יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג במבצע אנטבה, ואחיו הצעיר הוא ד"ר עדו נתניהו. דודו אלישע נתניהו הוא פרופסור למתמטיקה הנשוי לשופטת בית המשפט העליון בדימוס, שושנה נתניהו, ובנם נתן נתניהו הוא פרופסור למדעי המחשב.

נישואיו הראשונים היו לד"ר מרים ויצמן (כיום הרן), ומהם נולדה לזוג בת, נועה, חוזרת בתשובה, הנשואה לאיש עסקים חסיד חב"ד בשם דניאל רוט (בספטמבר 2009 הפך נתניהו לסב). נישואיו השניים (1981-1984) היו לפלור קייטס, ילידת בריטניה, שעברה גיור קונסרבטיבי לצורך הנישואים. בשנת 1991 נישא לשרה בן-ארצי, פסיכולוגית, ובתו של הסופר שמואל בן ארצי. מנישואיו אלה נולדו לו שני בנים, יאיר ואבנר. אבנר הוכתר בתואר "סגן שני לחתן חידון התנ"ך העולמי" ביום העצמאות של שנת 2010. הוא כשל דווקא במענה ל"שאלת ראש הממשלה", שכרגיל הוכנה על ידי מחבר החידון נריה פנחס, ועקב הנסיבות המיוחדות ניתנה לראש הממשלה רק בזמן החידון גופו.

בקדנציה הראשונה של נתניהו כראש ממשלה, קיבלה רעייתו, שרה נתניהו, תשומת לב רבה מאמצעי התקשורת. אלה עסקו בה בהרחבה, לרוב בנימה שלילית, ואגב טענות לא מוסוות בדבר יחסי אנוש לקויים שלכאורה אפיינו אותה. היא טענה כי דמה נשפך, ואף זכתה בתביעת דיבה שהגישה נגד רשת שוקן, שפרסמה עליה רכילות שהתבררה כלא נכונה. העיסוק הציבורי בה התמתן לאחר שהעניקה ראיון טלוויזיוני, שבו התייחסה לביקורת שהושמעה נגדה, והתמתן במידה רבה אחרי פרישתו של נתניהו מתפקידו כראש ממשלה (בקדנציה הראשונה).

בשנת 2008 פרסם ערוץ 10 כי בזמן מלחמת לבנון השנייה, כשנסע נתניהו בלוויית שרה ללונדון למסע הסברה, הוצאותיהם היו גבוהות ושולמו על ידי תורם לונדוני.‏‏ בתגובה הגיש נתניהו תביעת דיבה נגד הערוץ‏‏, שאותה ביטל כעבור זמן מה‏‏. נסיעתה של שרה לא אושרה כנדרש על ידי ועדת האתיקה, ונתניהו קיבל הערה על כך ‏‏מהוועדה.

אף בקדנציה השנייה של נתניהו, המשיכה רעייתו, שרה נתניהו, לקבל תשומת לב, בנימה שלילית, מאמצעי התקשורת. ב-15 בינואר 2010, חשף העיתון "ידיעות אחרונות", כי מנהלת משק הבית של משפחת נתניהו, הגישה תביעה נגד שרה נתניהו בבית דין לעבודה.

ספריו

• מלחמה בטרור: כיצד יביסו המשטרים הדמוקרטיים את הטרור המקומי ואת הטרור הבינלאומי (תרגום: ברוך קורות), משכל (הוצאת ידיעות אחרונות), 1996.
• מקום תחת השמש: מאבקו של עם ישראל לעצמאות, לביטחון ולשלום, ידיעות אחרונות, 1995.

ספרים בעריכתו:

• מכתבי יוני (כונסו והובאו לדפוס על ידי אחיו בנימין ועדו נתניהו), 1978.
• הטרור הבינלאומי: אתגר ותגובה, 1979.
• ‫הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח, מכון יונתן, 1987.

לקריאה נוספת

• רונית ורדי, ביבי – מי אתה אדוני ראש הממשלה?, הוצאת כתר, 1997.
• בן כספית ואילן כפיר, נתניהו – הדרך אל הכוח, אלפא תקשורת, 1997.

קישורים חיצוניים

• תבנית:חבר כנסת
• בנימין נתניהו, באתר משרד ראש הממשלה
• תבנית:וידאופדיה
• תבנית:אנציקלופדיה ynet
• תני גולדשטיין ועידו אפרתי, בנימין נתניהו: רפורמטור והמפריט הלאומי, באתר ynet, 7 באוגוסט 2005
• חן קוטס-בר, ביבי החדש: מועמד דיגיטלי בעידן אנלוגי, באתר nrg מעריב,‏ 13 בדצמבר 2008
• שילה הטיס רולף, בנימין נתניהו, מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998
• הספרים של בנימין נתניהו, באתר "סימניה"
• סיקור נאום נתניהו, באתר הארץ, 15 ביוני 2009
• אורן פרסיקו ודן שדור, ‏הו הא! מי זה בא?, באתר גלובס, 25 באוקטובר 2001

הערות שוליים

שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

|}