כבוד המת

בהלכה, כבוד המת הוא עיקרון הלכתי האומר כי יש לשמור על כבוד המת.

התעסקות בכבוד המת ובצרכיו

כבוד המת נחשבת למצווה חמורה, שכדי לקיימה נדחים רוב המצוות שבתורה. וכך נפסק במשנה:

מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה; נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן את שלפני המטה ואת שלאחר המטה את שלפני המטה צורך בהם פטורים ואת שלאחר המטה צורך בהם חייבין ואלו ואלו פטורים מן התפלה; קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו העומדים בשורה הפנימיים פטורים והחיצונים חייבים

— משנה, מסכת ברכות, פרק ב', משנה א'.

בקרב פרשני התלמוד הובאו מפסר מקורות להלכות אלו. התוספות הביאו בשם הירושלמי את הטעם לפטור ממצוות קריאת שמע, שאודות כתוב "למען תזכור את יום ... כל ימי חייך", ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים. הרא"ה מביא טעם הלכתי אחר הכתוב בתלמוד הירושלמי, שכבודו של מת הוא שפנה מכל ענייניו ועוסק רק בכבודו, ולכן כל עוד לא נקבר המת, פטור הוא מכל המצוות אפילו אם אינו עוסק בצרכיו אלא יושב ודומם, כך פוסק הרא"ה למעשה ומביא ראיות מהתלמוד בבלי שפסק כך, כראיה שזהו הטעם העיקרי. הלכות אלו תקפים כל זמן ש"מתו מוטל לפניו" או כל זמן שמוטל עליו לקברו, שנחשב כמוטל לפניו מפני שמחוייב לעסוק בצרכיו, אם אכן יכול לקברו וקיימת אפשרות כזו ולא נתפשה גופתו. לעומת זאת, אלו שעומדים לעסוק בצרכי המת אך אינן קרובים למת, אינם פטורים אלו ממצוות תפילה שהיא מדברי חכמים.

הולכת המת ממקום למקום

כחלק מכבוד המת נפסק בתלמוד, כי המוליך עצמות של מת ממקום למקום לא יתנם בכלי עור על גבי חמור וירכב עליהם, שדבר זה הוא מנהג בזיוןלמת, אך אם זה נעשה לצרכי המת עצמו מפן ימצאוהו שודדים ויבזו את גופו, מותר לעשות זאת. בהלכה זו השווה המת לדבר הקדוש ביותר ביהדות - ספר תורה, שגם אודותיו נאמרו כללים אלו.

הלוויה

מעמד מיוחד שנעשה לכבוד המת הוא מעמד ההלוויה. במעמד זה המשתתפים מכבדים את זכרו של המת ומראים כי קשה עליהם מותו וקבורתו ומתקשים להפרד ממנו. כמו כן, ההספד נעשה לכבוד המת, בו מספידים את המת, מעלים על נס את מעשיו הטובים ואת זכרו, ואם רוצה למחול על ההספד רשאי, שכן זה נעשה לכבודו בלבד (בשונה מהקבורה הנעשית כמצווה מהתורה).

לא רק קרובי המת חייבים לבוא למקום, אלא אמר רחבה בשם סבו ורבו רב יהודה, כי ”כל הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום "לועג לרש חרף עושהו"”. אודות המלווה את המת התבטא רב אסי כי {{ציטוטון|עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל, ומכבדו חונן אביון.

לצורך מצווה זו מבטלים מצוות תלמוד תורה, כדי צורכי המת, ומספר משתתפים סביר.

קבורה

ערך מורחב – קבורה (יהדות)

כמו כן, חלה חובה לקבור את המת במקום כראוי לכבודו ומעמדו, אסור להלין את המת לחינם (אלא אם כן דבר זה נעשה כדי להרבות בכבודו, במספר המשתתפים בהלוויתו שיבואו ממקום רחוק ובזמן נוח), לאחר הקבורה אסור לטלטל אותו מקברו לחינם.

איסורים שהותרו לכבוד המת

בהלכה קיים כלל כי גדול כבוד הבריות שהוא דוחה לא תעשה שבתורה. בתלמוד פירשו כי הכוונה היא על המצוות לא תעשה של "לא תסור", שדחו חכמים את דבריהם ותקנותיהם מפני כבוד הבריות החשוב עד מאוד. נחלקו הפוסקים האם כלל זה קיים גם בנוגע לכבוד המת.

במקום שריפה

איסור מוקצה הותר באופן חלקי; המחלוקת מתבטאת כאשר מת מוטל במקום שעלול להשרף. למרות שהמת הוא מוקצה ואסור בטלטול, אם הוא מוטל במקום שקיים חשש שאש הבוערת בקירוב מקום תבוא לשם ותשרוף את גופתו, מותר לטלטלו כדי להצילו אם מטלטלו על ידי דבר המותר בטלטול - כגון שיניח עליו תינוק או כיכר או אוכל או דבר אחר שמלאכתו להיתר ויטלטל שניהם כאחד, שהתירו חכמים איסור טלטול (באופן חלקי) כדי שלא יבוא לידי איסור חמור, לכבות את הדליקה כי הוא בהול על מתו שלא ישרף. הלכה זו מוסכמת על כל הפוסקים, גם על אלו שסוברים שהכלל "גדול כבוד הבריות" חל רק על כבוד הבריות החיים ולא המתים.

המקום הראשון בו מוזכר היתר זה בתלמוד הוא בנוגע למותו של דוד המלך, שנפטר בעצם יום השבת, כאשר ירד ממדריגות ביתו. אודות כך מקובל, דוד המלך התבשר מפי הקדוש ברוך הוא כי יום מותו הוא בשבת. מכיוון שכך, היה נוהג ללמוד בכל משך יום השבת, כדי שלא יוכל מלאך המוות לשלוט בו. כאשר הגיע זמן מותו ומלאך המוות לא יכל להתקרב אליו, הוא נענע את עצי הכרם ששכן ליד ביתו של דוד, כדי לגרום לו לעצור מלימודו. דודו המלך יצא מביתו לבדו לבדוק את פשר המחזה, אך שפתיו מיללו תורה ללא הפסק. כאשר ירד מהמדרגות, נפלה אחת ממדריגות ביתו, ומחמת הבהלה הפסיק לרגע מלימודו, ואז נפטר - על מדריגות ביתו, למול השמש. דבר זה גרם למבוכה אצל שלמה המלך שחשש מפני כבוד המת, ושלח לחכמי ישראל שיורו את ההלכה. אלו הורו לו כי עליו להניח כיכר או תינוק על המת ולטלטלו באופן זה - כלומר לא התירו לו איסור טלטול באופן גמור. לעומת זאת, שאלה אחרת אותה שאל בנוגע לחתוך בשר נבילה לכלבים, נענתה בחיוב. במעמד זה אמר שלמה המלך את המשפט הידוע: ”טוב הכלב החי מן הארי המת”.

איסור כרמלית שנוי במחלוקת; לעומת זאת, אם כאשר כדי להוציא את המת יש לעבור מלבד על איסור מוקצה גם על איסור טלטול בכרמלית נחלקו הפוסקים האם התירו את איסור הכרמלית מפני כבוד המת. הרמב"ם סבור שהכלל תקף רק על אנשים חיים, אך אחרים מתירים משום בזיון המת שלא ישרף, לדחות את איסור כרמלית שהוא מדברי חכמים. למרות זאת, יש למעט ככל האפשר באיסורי שבת, וכאן תקף הכלל ההלכתי כי מוטב להרבות באיסור אחד מאשר לעשות שני איסורים. מכיוון שכך, יוציא את המת על ידי ככר או תינוק, שהוא טלטול דבר האסור על ידי דבר המותר, כך שהוא מרבה באיסור טלטול בכרמלית בהוצאת הכיכר או התינוק על המת, אך ממעט באיסור נוסף - מוקצה.

התרת אופן מוקצה באופן כללי;

בנוסף, לא התירו לכבוד המת איסור מוקצה לגמרי, כך שאם מת מוטל מול השמש ועלול להסריח בשרו, אם יש לו דבר המוטל בטלטול יטלטלו על ידו מחמה לצל - אך אם לא לא יטלטלו כלל אפילו להפכו ממיטה למיטה, כי טלטול מן הצד (טלטול באופן עקיף ללא נגיעה בגוף המוקצה) הותר רק לצורך דבר המותר ולא לצורך דבר האסור, כך שמדובר באיסור מוקצה גמור שלא התירו אותו לכבוד המת, אלא רק כדי שלא יבוא לכבות.

התרת איסור מהתורה; לעומת זאת, לא התירו מפני כבוד המת איסור טלטול לרשות הרבים שהוא איסור מהתורה. ואפילו לפי הדיעה שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, וכמובן שהוצאת המת כדי שלא יהיה במקום הקודם (ולא כדי שיהיה במקום מסויים) אך מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא התירו חז"ל איסור זה שהוא חמור יותר משאר איסורי חכמים, כי עיקרה של מלאכה זו אסורה מהתורה, כלומר: אם יעשה פעולה זו ממש לצורך אחד יעבור על איסור מהתורה, וקרבה זו לאיסור מהתורה נותנת חומרה מיוחדת לאיסור זה, מאשר לאיסורים שכל עצמם אינם אלא איסורים מדברי חכמים.

טלטול על ידי גוי

הראשונים דנו האם מותר להוציא מת על ידי גוי לרשות הרבים, ופוסקים הלכה שבה קיים חידוש מיוחד בהלכות כבוד המת, כמו גם בהלכות חילול שבת. הם פוסקים, כי מכיוון שפעולה זו הותרה רק לצורך המת ולכבוד המת, במקרה כזה כבוד המת הוא דווקא שלא יגרם על ידו חילול שבת, גם כזה הנגרם על ידי גוי, כך שמעשית אין כאן איסור. בכך מסבירים גם הראשונים כי חילול שבת נחשב לכזה גם אם נעשה על ידי אדם שלא נאמרה עבורו מצוות שבת כלל ולא אך, אלא אם שבת חייב מיתה, בכל זאת נחשבת זו לחילול שבת.

כדי שלא יסריח

כמו כן, לפי הדיעה האומרת שהתירו איסורים מדברי חכמים לכבוד המת, מותר להוציא את המת המונח במקום שעלול בשרו להסריח שם לכרמלית משום כבודו, אם אין שום אפשרות אחרת למנוע זאת (כמו לפרוס מחצלת על המת).

הערמה

בנוסף, כחלק מהחומרה המיוחד הקיימת לכבוד וצורכי החי מאשר למת, לא התירו איסור בניית אוהל לצורך המת אלא רק צורך החי. מכיוון שכך, העיצה היחידה הקיימת כדי לכסות מת המוטל בחמה כדי שלא יסריח היא לעשות הערמה. באים שני בני אדם ויושבים בצידו. חם להם מלמטה - מביא כל אחד את כסאו ויושב עליו. חם להם מלמעלה - מבא כל אחד מחצלת ופורס על גביו לצל. לאחר זמן קצר, הם יכולים כמובן ללכת משם, ואז המחצלות נופלים על המת אוטומטית. כך נמצא, שלא התירו את איסור זה מפני כבוד המת למרות שמדובר באיסור מדברי חכמים, והתירוהו לצורך מניעת צער החי בלבד, ורק אם אכן נראה וניכר שזה לצורך החי, שלכן יש להביא גם את הכסא לשבת עליו, להוכיח שפעולה זו נעשית לצורך החי ולא לצורך המת.

נקיון הגופה

מותר לסוך את המת ולרחוץ את גופתו, אך ורק אם לא מזיזים שום אבר ממנו, כי כל מוקצה, כשם שאסור להזיז את כולו אסור להזיז את חלקו ואפילו על ידי דבר המותר אסור לטלטלו.

האופן היחיד שוב התירו רחיצה, הוא רק אם גופו היה מטונף בצואה ולכלוך, שלצורך מניעת 'בזיון המת התירו איסור מוקצה באופן חלקי על ידי תינוק או כיכר המונח עליו, אך כאמור לא הותרו איסורים אלו כדי להרבות בכבודו.

חג

למרות שהלכות החג שווים בכול להלכות שבת, התירו חז"ל את יום טוב שני של גלויות לצורכי המת וכבודו, ולא עוד אלא שקבעו שהוא חשוב כיום חול ומותר לעשות עבורו ביום זה את כל צרכיו, אפילו חיתוך תכריכיו ושחיקת בשמים לצורכיו