גוי ששבת חייב מיתה – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
יעל י (שיחה | תרומות)
←‏המקור: הגהה
יעל י (שיחה | תרומות)
הגהה
שורה 1: שורה 1:
בהלכה, נקבע כי '''גוי ששבת חייב מיתה''', אדם שאינו נמנה על העם היהודי ושבת באחד ימי השבוע לשם שביתה חייב מיתה בידי שמים, אך אין בית הדין מענישים אותו.
'''גוי ששבת חייב מיתה''' הוא כלל הלכתי. משמעותן היא שאדם שאינו נמנה על העם היהודי ושבת באחד ימי השבוע שביתה חייב מיתה בידי שמים, אך אין בית הדין מענישים אותו.

==המקור==
==המקורות==
בתלמוד נפסק כי גוי ששבת חייב מיתה, כנלמד מהפסוק "יום ולילה לא ישבותו".{{מקור|לפסוק}}
ב[[תלמוד]] נפסק כי גוי ששבת חייב מיתה, כנלמד מהפסוק "יום ולילה לא ישבותו".{{מקור|לפסוק}}


{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=אמר [[ריש לקיש]]: [[גוי|נכרי]] ששבת - חייב [[מיתה]], שנאמר ו[[יום]] ו[[לילה]] לא ישבתו. ואמר מר: אזהרה שלהן זו היא מיתתן. אמר [[רבינא]]: אפילו שני בשבת.|מקור{{בבלי|סנהדרין|נח|ב}}.}}
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=אמר [[ריש לקיש]]: [[גוי|נכרי]] ששבת - חייב [[מיתה]], שנאמר ו[[יום]] ו[[לילה]] לא ישבתו. ואמר מר: אזהרה שלהן זו היא מיתתן. אמר [[רבינא]]: אפילו שני בשבת.|מקור{{בבלי|סנהדרין|נח|ב}}.}}

גרסה מ־11:23, 26 באוגוסט 2011

גוי ששבת חייב מיתה הוא כלל הלכתי. משמעותן היא שאדם שאינו נמנה על העם היהודי ושבת באחד ימי השבוע שביתה חייב מיתה בידי שמים, אך אין בית הדין מענישים אותו.

המקורות

בתלמוד נפסק כי גוי ששבת חייב מיתה, כנלמד מהפסוק "יום ולילה לא ישבותו".[דרוש מקור: לפסוק]


שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוט

כפילות פרמטרים [ תוכן ]

אמר ריש לקיש: נכרי ששבת - חייב מיתה, שנאמר ויום ולילה לא ישבתו. ואמר מר: אזהרה שלהן זו היא מיתתן. אמר רבינא: אפילו שני בשבת.

הרמב"ם העניק לפסק זה של ריש לקיש פרשנות האומרת כי איסור זה על גוי לשבות ממלאכה בשבת או באמצע השבוע, הוא חלק מאיסור כללי על הגוי לחדש מצוות לעצמו:

גוי שעסק בתורה, חייב מיתה; לא יעסוק אלא בשבע מצוות שלהן בלבד. וכן גוי ששבת--אפילו ביום מימות החול--אם עשה אותו לעצמו כמו שבת, חייב מיתה; ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו.כללו של דבר: אין מניחין אותן לחדש דת, ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע. ואם עסק בתורה, או שבת, או חידש דבר--מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה; אבל אינו נהרג.

שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:רמב"ם) אין הלכות שופטים.משנה תורה לרמב"ם, הלכות שופטים, פרק מלכים ומלחמו"ת, הלכה י', יא - י"ב

.

בקרב פוסקי ההלכה עלו תהיות בדינו של גר שמל ולא טבל, ונמצא במצב ביניים בין יהדות לגויות, אם ישבות יעבור בכך אולי על האיסור "גוי ששבת חייב מיתה", ואם לא ישבות יעבור על איסור על היהודי לחלל שבת. ה"אבני ציון" מסיק כי מכיוון ששבת ניתנה במרה - עוד לפני מתן התורה, נמצא שהיא ניתנה גם לעם ישראל לפני שטבלו - לאחר שמלו, ומכאן שגר כזה שמל ולא טבל נחשב ליהודי לעניין זה. למרות זאת הוא מסיק, כי מי שנפקו לבו יכול לחלל שבת במלאכה הנחשבת לגוי כ"מלאכה" - טרחה ועבודה יתירה, אך אינה נחשבת לכזו אצל יהודי. הוא מסביר כי שביתה גויית אינה נקבעת לפי כללי ל"ט מלאכות שבת, אלא לפי העמל והמנוחה מיום העבודה, וכפי השביתה הגויית המקובלת.[1]

פרשנות

בקרב פרשני התלמוד נשאלה שאלה כיצד ייתכן שגוי ששבת ביום מימי השבוע חייב מיתה, אם אין ליום זה כל קשר ליום השבת. ומכאן הרדב"ז מוכיח שיום השבת שייך בבחינה מסויימת בכל יום שביעי הנעשה אחרי ששת ימי עבודה. בזאת גם הוא מסביר את הנפסק בתלמוד, כי אדם שנמצא במדבר ואינו יודע מתי הוא יום השבת סופר ששה ימים ונח ביום השביעי, כברייתו של עולם[2]

בספרי החסידות

בספרי החסידות מופיע כי מכיוון שגוי ששבת חייב מיתה, על האדם לבדוק מערב שבת ולפשפש בקרבו שלא תהיה בנפשו שום נימה גויית, שעליה נאמר "גוי ששבת חייב מיתה"[3].

הערות שוליים