רשת שידור (סרט) – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־18:08, 30 באוגוסט 2011

תבנית:לעריכה רשת שידור הוא סרט סטירי אמריקאי מ-1976 שהופץ בידי חברת מטרו גולדווין מאייר (MGM), העוסק בתחנת טלוויזיה בדויה,(UBS) "Union Broadcasting System" ‏ ומאבקה להעלות את הרייטינג הנמוך שלה. את התסריט לסרט כתב פאדי צ'ייפסקי, ביים סידני לומט, ומככבים בו פיי דאנוויי, וויליאם הולדן, פיטר פינץ' ורוברט דובאל. הסרט זכה בארבע פרסי אוסקר בקטגוריית השחקן הטוב ביותר, השחקנית הטובה ביותר, שחקנית המשנה הטובה ביותר והתסריט המקורי הטוב ביותר. רשת שידור המשיך לזכות בהכרה, עשורים אחרי יציאתו לאקרנים. ב-2000, נבחר הסרט לשימור בארכיב הסרטים הלאומי של ארצות הברית בידי ספריית הקונגרס בשל היותו "חשוב תרבותית, היסטורית, או אסתטית". ב-2002 בחרה בו גילדת המפיקים של אמריקה (Producers Guild of America) להיכל התהילה משום ש"הציב אמת מידה יציבה לתעשיית הבידור האמריקאית". ב-2006 נבחר תסריטו של צ'ייפסקי כאחד מעשרת התסריטים הטובים ביותר, בידי גילדת התסריטאים המזרחית של אמריקה (Writers Guild of America, East). ב-2007 נבחר הסרט למקום ה-64 בין מאה הסרטים האמריקאים הטובים ביותר.

עלילת הסרט

הווארד ביל (פיטר פינץ'), קריין החדשות המרכזי של UBS, פוטר מהרשת על ידי נשיא חברת החדשות מקס שומאכר (וויליאם הולדן), עקב נתוני רייטינג נמוכים. ביל מודיע בשידור חי שהוא מתכוון להתאבד בשידור של יום שלישי הבא. בעקבות האיום הוא הופך לגיבור בן לילה, ונעשה למטיף פופולרי הנושא דרשות אובססיביות נגד עולם התקשורת- זה בדיוק מה שהיה חסר לרשת לצורכי רייטינג. כשהרייטינג של התוכנית החדשה שלו יורד, דיאנה קריסטנסן (פיי דאנווי), מנהלת השידורים המחושבת, ניגשת לשומאכר ומציעה לו עזרה בפיתוח תוכנית החדשות. הוא מסרב להצעה, אך בין השניים מתפתח רומן. כאשר שומאכר מחליט להוריד משידור את התוכנית של ביל, קריסטנסן משכנעת את הבוס שלה, פרנק האקט (רוברט דובאל), לשבץ את מהדורת חדשות הערב תחת מחלקת הבידור על מנת שהיא תוכל לפתח אותה. הוא מכריח את מנהלי הרשת להסכים ובנוסף מפטר את שומאכר. ביל עובר להנחות תוכנית חדשה ("The Howard Beale Show"(, שבסופו של דבר הופכת לתוכנית עם אחוזי הרייטינג הגבוהים ביותר בטלוויזיה. בהתחלה, הרומן של שומאכר וקריסטנסן דועך כשהתוכנית משגשגת, אך בסופו של דבר שומאכר עוזב את אשתו למענה. המסירות הפנאטית של קריסטנסן לעבודתה והריקנות הרגשית שלה, גורמת לשומאכר לחזור לאשתו, והוא מזהיר את המאהבת שלו לשעבר שהקריירה שלה תהרוס אותה. כאשר ביל מגלה שCCA (התאגיד שאליו שייך UBS) ייקנה של ידי תאגיד סעודי גדול יותר, הוא נואם בטלוויזיה כנגד העסקה ומשכנע את הצופים לשלוח מברקים לבית הלבן למען הפסקתה. הדבר גורם לפניקה אצל מנהלי הרשת, מכיוון שאם לא תתבצע העסקה, חוב החברה יגרום לסגירתה. האקט לוקח את ביל לפגישה עם יו"ר CCA, ארת'ור ג'נסן (נד ביטי), אשר מסביר לביל כיצד עובדת הכלכלה הבינלאומית, בנאום ה- "Corporate Cosmology" המפורסם. ג'נסן משכנע את ביל להפסיק עם המסרים הפופוליסטים ולהתחיל להציג בטלוויזיה את ההטפות שלו על דה ההומניזציה של החברה. אבל הצופים האמריקאים לא היו מוכנים להטפות הללו, אשר דיכאו אותם, והרייטינג התחיל לרדת בחזרה. אך בכל זאת, ג'נסן לא מוכן שמנהלי הרשת יפטרו את ביל. קריסטנסן, האקט ושאר מנהלי הרשת מחליטים, בצעד שיהרוג שתי ציפורים במכה - לפתור את בעיית ביל ובנוסף להפציץ ברייטינג- לשכור מתנקשים שיהרגו את ביל במהלך שידור התוכנית. הסרט נגמר כשהמספר אומר- "זה היה הסיפור של הווארד ביל, המקרה הראשון הידוע של אדם אשר נרצח כי היה לו רייטינג גרוע".

הפקה

חלק מההשראה של צ'ייפסקי בכתיבת התסריט הגיעה ממקרה ההתאבדות של כתבת החדשות, קריסטין צ'ובוק, בשידור חי בפלורידה, שנתיים לפני הסרט. הכתבת סבלה מדיכאון ונאבקה בעורכי התוכנית, היא לא יכלה להמשיך עוד וירתה בעצמה בשידור ב-15 ביולי 1974. צ'ייפסקי השתמש בסיפור בתור נקודת המוצא לכתיבת התסריט- "טלוויזיה תעשה הכל בשביל רייטינג... הכל!", אמר בראיון. צ'ייפסקי ומפיק הסרט, הווארד גוטפריד, תבעו באותה תקופה את יונייטד ארטיסט (United Artists) ודרשו את הזכויות על סרטם הקודם, The Hospital, בשביל מכירה לNBC -. למרות תביעה זו, צ'ייפסקי וגוטפריד חתמו עם יונייטד ארטיסט על מימון לרשת שידור, אך עד מהרה החברה התקפלה הודות לנושא השערורייתי של הסרט. השניים לא נרתעו, וחיפשו אולפנים אחרים שישקיעו בסרטם, עד ש MGM גילו התעניינות בתסריט. מיד לאחר מכן, יונייטד ארטיסט חזרו בהם ורצו להשקיע בסרט בנוסף ל MGM. MGM הסכימו להצטרפות יונייטד ארטיסט ונתנו להם את זכויות ההפצה הבינלאומיות, כאשר MGM עצמם קיבלו את הזכויות בצפון אמריקה. הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה בניו-יורק ב-27 בנובמבר 1976, וזמן קצר לאחר מכן יצא לאקרנים.

ביקורות

הסרט נהפך לאחד הלהיטים הגדולים של אותה שנה וקיבל ביקורות משבחות. וינסנט קנבי מהניו-יורק טיימס, כתב בביקורתו על הסרט- "שערורייתי... מבריק, מצחיק בצורה אכזרית, קומדיה אמריקאית מקומית שממקמת את פאדי צ'ייפסקי כאחד מהסטיריקנים החדשים הראשיים". סרט שה"ראייה המעוותת והמרושעת שלו לדרך שהטלוויזיה נראית ונשמעת, היא הניתוח של הסטיריקן לא רק לגבי הטלוויזיה, אלה גם לגבי החברה שתומכת בה, ושהיא בחזרה נתמכת על ידיה". בביקורת על הסרט שנכתבה לאחר זכיותיו באוסקר, רוג'ר אברט כתב- "משוחק היטב בצורה מפליאה, סרט אינטליגנטי שתוקף לא רק את הטלוויזיה אלא גם את רוב הרעות החולות של שנות ה-70... מה שהסרט מצליח להשיג בצורה כל כך טובה, חדה ובלתי נסלחת, יגרום לו לשרוד הרבה אחרי סרטים מיופייפים אחרים". כרבע מאה מאוחר יותר, במסגרת רשימת "הסרטים הגדולים ביותר" שלו, מוסיף אברט על הסרט- "כמו נבואה. כשצ'ייפסקי יצר את הווארד ביל, האם היה יכול לדמיין את ג'רי ספרינגר, הווארד סטרן ואת ה- World Wrestling Federation(WWF)?". אברט נתן קרדיט ללומט וצ'ייפסקי על כך שידעו "בדיוק מתי להסיר את כל המחסומים". לא כל הביקורות היו חיוביות, פאולין קייל קטלה את הסרט בניו-יורקר, על ריבוי הנאומים הארוכים והמטיפים שבו; צ'ייפסקי המתחסד בז לא רק לטלוויזיה עצמה, אלא גם לצופיה.

פרסים

פרסי האקדמיה

רשת שידור זכה בשלושה מתוך ארבעה פרסים על משחק, והשווה את השיא של "חשמלית ושמה תשוקה" ב-1951. נכון ל-2011, רשת שידור הוא הסרט האחרון שזכה בשלושה מתוך ארבעת האוסקרים. זכיות:

השחקן הטוב ביותר בתפקיד ראשי – פיטר פינץ'
השחקנית הטובה ביותר בתפקיד ראשי – פיי דאנוויי
השחקנית הטובה ביותר בתפקיד משני – בייטריס סטרייט
התסריט המקורי הטוב ביותר – פאדי צ'ייפסקי

פינץ' מת מהתקף לב לפני טקס האוסקר של 1977 והיה לזוכה היחיד באוסקר שזכה בפרס לאחר מותו, עד לזכייתו של הית' לדג'ר באוסקר 2009. במקרה, גם פינץ' וגם לדג'ר היו אוסטרלים. הפסלון התקבל על ידי אלמנתו, אלת'ה פינץ'. הופעתה של סטרייט, בתור לואיז שומאכר, ארכה בסך הכל 5 דקות ו-40 שניות על המסך- מה שהפך את הופעתה לקצרה ביותר לזכייה באוסקר.

מועמדויות:

השחקן הטוב ביותר בתפקיד ראשי – וויליאם הולדן
השחקן הטוב ביותר בתפקיד משני – נד ביטי
הצילום הטוב ביותר – אוון רויזמן
העריכה הטובה ביותר – אלן היים
הבימוי הטוב ביותר – סידני לומט
הסרט הטוב ביותר

גולדן גלובס

זכיות

• השחקן הטוב ביותר בסרט דרמה – פיטר פינץ'

• השחקנית הטובה ביותר בסרט דרמה – פיי דאנוויי

• הבמאי הטוב ביותר – סידני לומט

• התסריט הטוב ביותר – פאדי צ'ייפסקי

מועמדויות

• סרט הדרמה הטוב ביותר

פרסי BAFTA

זכיות

• השחקן הטוב ביותר – פיטר פינץ'

מועמדיויות • הסרט הטוב ביותר

• השחקן הטוב ביותר – וויליאם הולדן

• השחקנית הטובה ביותר – פיי דאנוויי

• שחקן המשנה הטוב ביותר – רוברט דובאל

• הבמאי הטוב ביותר – סידני לומט

• העריכה הטובה ביותר – אלן היים

• התסריט הטוב ביותר – פאדי צ'ייפסקי

• הפסקול הטוב ביותר – ג'ק פיטסטפאנס, מארק לאוב, סנפורד רקואו, ג'יימס סאבט ודיק ווריסק

AFI ((American Film Institute

• 100שנים... 100 סרטים – מקום 66

• 100 שנים... 100 צחוקים – מועמד

• 100 שנים... 100 גיבורים ונבלים – דיאנה קריסטנסן – מועמדת לנבל

• 100 שנים... 100 ציטוטים –"I'm as mad as hell, and I'm not going to take this anymore!" – מקום 19

• 100 שנים... 100 סרטים (th Anniversary Edition10) – מקום 64

זכויות

רשת שידור היה קופרודוקציה שלMGM ויונייטד ארטיסט, כאשר יוניידט ארטיסט היה המפיץ בעל הזכויות הבינלאומיות. כמו כן, לשתי החברות היו זכויות יוצרים לסרט. ב-1980, Transamerica Corporation, אשר בבעלותו יונייטד ארטיסט, העמיד את האולפן למכירה עקב הפסדים עצומים שבאו בעקבות הפקת המערבון "שערי החופש". שנה לאחר מכן, MGM רכשה אותם וכתוצאה מכך זכתה בחלקם בזכויות הסרט. הסרט יצא למכירה בקלטות ביתיות בארצות הברית בסוף השנה. הזכויות למכירת קלטות ביתיות של הסרט מחוץ לארצות הברית ניתנו לחברת וורנר הום וידאו (Warner Home Video). לאחר מכן, ב-1986, רכש אייל התקשורת, טד טרנר את MGM/UA. ללא כל כספי משקיעים, נכנס טרנר מהר מאוד לחובות ומכר בחזרה את רוב MGM, אך השאיר בבעלותו את ספריית האולפן. הספרייה כללה את זכויות ההפצה של רשת שידור בארצות הברית, אך לא את הזכויות הבינלאומיות. הזכויות למכירת קלטות וידאו מחוץ לארצות הברית נשארו עדיין בידי וורנר בגלל העסקה שלהם עם יונייטד ארטיסט. בשלב מאוחר יותר, חתם טרנר על עסקה עם מחלקת הווידאו של MGM להפצת רוב ספרייתו של טרנר, דבר שהחזיר לידי MGM את הזכויות שלהם על רשת שידור בארצות הברית. מורשת המשפט "I'm as mad as hell, and I'm not going to take this anymore" ונגזרותיו, מצוטטות באין ספור סרטים וסדרות. הסדרה האמריקאית Studio 60 on the Sunset Strip"" הזכירה את הסרט ואת התסריטאי שלו פאדי צ'ייפסקי, מספר פעמים אחרי שדמות מסוימת התפרצה בשידור חי בטלוויזיה. כמו כן, יוצר הסדרה, אהרון סורקין ציין את הסרט ואת צ'ייפסקי במהלך נאום הזכייה שלו באוסקר על תסריט הסרט "הרשת החברתית".

קישורים חיצוניים