הסכם השלום בין ישראל למצרים

בגין, קרטר וסאדאת בקמפ דייויד, 1978

הסכם השלום בין ישראל למצרים הוא הסכם שנחתם על ידי נשיא מצרים אנואר סאדאת, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, על מדשאות הבית הלבן ב-26 במרץ 1979. חתימת ההסכם הייתה אחד מרגעי השיא בתהליך שהחל עם חתימת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים בשנת 1974 (בעקבות מלחמת יום הכיפורים), המשיך בביקורו של אנואר סאדאת בישראל ונאומו בכנסת, והסתיים ב-1982 עם השלמת פינוי חצי האי סיני והעברתו לידי מצרים.

רקע

מהקמת המדינה עד לחתימת הסכם השלום, שרר בין ישראל למצרים מצב מלחמה. ישראל ומצרים נלחמו זו בזו במלחמת העצמאות, במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. בתום מלחמת יום הכיפורים, ב-11 בנובמבר 1973, נחתם הסכם הפסקת אש בין שתי המדינות. ב-21 בדצמבר אותה שנה נערכה בז'נבה ועידה בינלאומית שבעקבותיה נחתמו הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים.

הסכם הביניים

ערך מורחב – הסכם הביניים בין ישראל למצרים 1975

בספטמבר 1975, בתקופת ממשלתו הראשונה של יצחק רבין, חתמו ישראל ומצרים על הסכם הביניים שבו התחייבו המדינות שלא לנקוט באיום בשימוש בכוח והצהירו כי הסכסוך ביניהן ובמזרח התיכון לא ייפתר בכוח אלא בדרכי שלום, וישראל התחייבה להעביר למצרים את שדה הנפט באבו רודס. בהצבעה בכנסת 70 ח"כים תמכו בהסכם זה ו-43 התנגדו; בראש המתנגדים עמד מנחם בגין.

ביקור סאדאת בישראל

הנשיא סאדאת נואם במליאת הכנסת. מימין: הנשיא אפרים קציר, במרכז: יושב ראש הכנסת יצחק שמיר

ב-9 בנובמבר 1977 הודיע סאדאת בנאום ארוך בפני חברי מועצת העם המצרי על נכונותו להגיע לכנסת בירושלים כדי לדון על שלום עם ישראל. הצהרתו של נשיא מצרים עוררה תגובות סוערות בעולם הערבי, בעיקר במדינות שהוגדרו מאוחר יותר כחזית הסירוב: סוריה, לוב, עיראק ואלג'יריה. גם מבית נתקל הנשיא סאדאת בהתנגדות, שבאה לידי ביטוי בהתפטרות שר החוץ שלו. יומיים אחר כך הזמין ראש הממשלה מנחם בגין באופן רשמי את הנשיא סאדאת לבקר בירושלים.

המגעים החשאיים שנוהלו עם מצרים על ידי ראש הממשלה מנחם בגין, "המוסד" הכפוף לו ושר החוץ משה דיין - הוסתרו מראש אמ"ן שלמה גזית (שהיה אחראי להעריך את כוונות סאדאת ומשמעות פעולותיו), מהרמטכ"ל מוטה גור, ומשר הביטחון עזר ויצמן.

הסתרת מידע חיוני זה, תרמה להתרעה של חטיבת המחקר שהעריכה כי ביקור סאדאת יסודו במזימה מצרית נוספת. הערכה זאת הובילה את הרמטכ"ל, מוטה גור, להזהיר את ראש הממשלה מנחם בגין מפני כוונותיו התוקפניות של סאדאת, יומיים לפני הגעתו. בעקבות אזהרתו המוטעית ספג הרמטכ"ל מוטה גור נזיפה רועמת ופומבית מפיו של שר הביטחון עזר ויצמן.

ישראל כולה נערכה לביקור, שזכה לשם הקוד 'מבצע שער'. עשרות אלפי שוטרים ואנשי צבא איבטחו אותו. ב-19 בנובמבר 1977, בשעה תשע בערב, נחת סאדאת בישראל והפך בכך למנהיג הערבי הראשון שבא לביקור רשמי בישראל. סאדאת זכה לקבלת פנים רשמית למרות ששתי המדינות היו עדיין, פורמלית, במצב של מלחמה. ב-20 בנובמבר 1977, נאם הנשיא סאדאת במליאת הכנסת. במהלך שלושת הימים בהם שהה סאדאת בישראל ביקר ב"יד ושם", השתתף בישיבות של סיעות הכנסת, התפלל במסגד אל אקצה ונפגש מספר פעמים עם מנחם בגין.

הסכמי קמפ דייוויד

ערך מורחב – הסכמי קמפ דייוויד

לאחר ביקורו של סאדאת בישראל החלו שיחות שלום ישירות בין ישראל ומצרים. שיחות השלום נשאו פרי וב-17 בספטמבר 1978 נחתמו הסכמי קמפ דייוויד; הסכם מסגרת לשלום במזרח התיכון והסכם מסגרת לכריתת חוזה שלום בין מצרים וישראל. הכנסת אישרה את הסכמי קמפ דייוויד ב-27 בספטמבר 1978 כש-84 חברי הכנסת תמכו, 15 התנגדו ו-17 נמנעו.

הסכם השלום

ההסכם מורה על סיום מצב המלחמה בין ישראל למצרים, קובע את הגבול הקבוע בין שתי המדינות, מורה על פירוז אזור הגבול ועל דילול כוחות הצבא בסיני, וכן על כינון יחסי שכנות נורמליים כמקובל במשפט הבינלאומי. כמו כן מורה ההסכם על הקמת כוח צבאי רב-לאומי שיפקח על ביצוע ההסכם בסיני. ההסכם מכיל נספח העוסק במתן שלטון עצמי לפלסטינים ברצועת עזה וביהודה והשומרון. נספח זה הוא החלק היחיד בהסכם שלא יושם בסופו של דבר.

הכנסת אישרה את ההסכם ב-22 במרץ 1979 ברוב של 95 בעד ו-18 נגד. שבועיים קודם לכן ביקר בישראל נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, ונאם בכנסת אודות מחויבותה של ארצות הברית לסיוע בהשגת ההסכם ובשמירה עליו.

טקס החתימה על חוזה השלום בין ישראל למצרים נערך ב-26 במרץ 1979 על המדשאה הצפונית של הבית הלבן, בנוכחותם של כ-1,500 מוזמנים ובמעמדם של ג'ימי קרטר נשיא ארצות הברית, מנחם בגין ראש ממשלת ישראל ואנואר סאדאת נשיא מצרים. הטקס החל בנגינת ההמנונים של שלוש המדינות ונמשך כ-45 דקות.

קביעת הגבול ופינוי סיני

חיילים ישראלים מפנים בכוח ילד מהעיר ימית

הגבול שנקבע בהסכם הוא הגבול שנקבע וסומן בהסכם בין האימפריה העות'מאנית לאימפריה הבריטית בשנת 1906 (ידוע גם כקו עקבה רפיח). גבול זה שימש כקו הפסקת האש בין ישראל למצרים בין השנים 1949 - 1967, למעט רצועת עזה שנשלטה אז בידי מצרים. משנת 1967 ועד 1982 שלטה ישראל ברוב חלקי חצי האי סיני. פינוי סיני היה החלק הקשה ביותר בהסכם עבור ישראל: בסיני הוקמו יישובים ישראליים – הגדול שבהם, ימית, בצפון מזרח סיני – וכן בסיסי צבא גדולים. המרחב האווירי של סיני שימש לאימוני חיל האוויר, ומשדות הנפט בסיני הופק נפט שהקל על משק האנרגיה הישראלי. בתקופה מסוימת מדינת ישראל אף מכרה נפט מסיני.

במימונה של ארצות הברית הועברו הבסיסים החשובים של צה"ל מסיני אל הנגב. ארצות הברית אף התחילה להעניק סיוע קבוע לישראל בעקבות החתימה על ההסכם. פינוי היישובים היה מסובך יותר הן בשל הנזק שנגרם לתושבים עצמם, והן בשל דעת הקהל שראתה בכך ניגוד לערכי ההתיישבות הציונית. התושבים שפונו מבתיהם היו זכאים לפיצוי כספי. עם זאת, חלקם פונו בכוח לאחר שהתבצרו בבתיהם. בהסכם השלום נקבע תחילה שהיישובים יועברו למצרים בשלמותם תמורת תשלום, ואולם בסופו של דבר הוחלט להרוס את היישובים עד היסוד, כדי למנוע ניסיונות של תושבים ישראלים לחזור אליהם לפני השלמת הפינוי, ובכדי שהמצרים לא יישבו מקומות אלו הסמוכים לגבול.

פינוי סיני על ידי ישראל על פי הסכם השלום נעשה בשני שלבים: בשנת 1980 נסוגה ישראל מן הקווים בהם ניצבה בעקבות הסכם הביניים עם מצרים מ-1975 אל מעבר לקו שנמתח לאורך חצי האי, מאל עריש שבצפונו ועד לראס מוחמד שליד שארם א-שייח' שבדרומו. באפריל 1982 פינתה ישראל את יתרת שטח סיני, למעט אזור טאבה (שפונה מספר שנים מאוחר יותר - ראו להלן).

חוגי הימין הקימו את "התנועה לעצירת הנסיגה מסיני" והצליחו להביא אלפי אנשים אל היישובים שנועדו לפינוי. ב-1 באפריל, לאחר שפונו אופירה ומתקני הצבא שבסיני, הוכרזה העיר ימית כשטח צבאי סגור. ב-19 באפריל 1982 החל המאבק לפינוי ימית כשהחיילים באו לפנות את תושבי העיר ואלפי תומכיהם. התושבים ותומכיהם התבצרו בבתים, על גגות, ובמרתפים. אלפי חיילים וחיילות (לפינוי נשים וילדים) הגיעו. הם פינו את האנשים בעזרת כלובים, זרנוקי מים וקצף ועוד. המתנגדים הטיחו לעבר החיילים כלים שונים, כבלו עצמם בשלשלאות ברזל ואיימו לפוצץ את עצמם עם בלוני גז. לאחר כשבוע הושלם הפינוי ודחפורי צה"ל החלו בהריסת הבתים. למחרת הפינוי הגיעו צחי הנגבי ועוד מספר צעירים, עלו על אנדרטת אוגדת הפלדה והתבצרו במקום. קציני הצבא והממשל ביקשו מהם לרדת. לאחר ששוכנעו לרדת, הוציאו את ספרי התורה וקרעו בבגדם. הם נשבעו שבועת אמונים לעיר ויצאו בתהלוכה עגומה מהעיר השוממה. חוץ ממקרה זה, התבצרו באחד המקלטים כעשרים סטודנטים פעילי תנועת כ"ך אשר איימו להתאבד בעזרת גלולות ציאניד. מאיר כהנא, ראש תנועת כ"ך, והרב הראשי לישראל, שלמה גורן, הצליחו להניא אותם ממעשה זה והם התפנו בכוחות עצמם.

תמונות הפינוי הקשות חוללו סערה ציבורית בישראל, אולם תמיכתן של רוב המפלגות והארגונים הפוליטיים בהסכם הביאה בסופו של דבר לקבלתו על ידי רוב הציבור הישראלי.

הסכסוך על טאבה

ערך מורחב – טאבה

קושי מיוחד התעורר בקביעת הגבול במפרץ אילת. סימון הגבול במפות משנת 1906 לא היה ברור. לדעת ישראל האזור המכונה טאבה ונמצא מערבית לאילת נמצא בשטחה, ולכן היא לא נסוגה ממנו, ואפשרה בו הקמת בית מלון ומתקני תיירות ישראליים. מצרים טענה כי הגבול עובר ממזרח לטאבה ותבעה נסיגה ישראלית מהאזור. אף על פי שמדובר בשטח קטן ביותר, הפך הסכסוך עליו למשבר בין המדינות. הפתרון היה בוררות בינלאומית, שקבעה שהשטח שייך למצרים. ישראל הגיעה להסכם עם מצרים על-פיו המלון ומתקני התיירות יישארו בידי בעליהם הישראלים, אולם אלה הזדרזו למכור אותם זמן קצר לאחר העברת השטח למצרים. הסכם נוסף שהושג בעקבות משבר טאבה הביא להקמת מעבר גבול במקום שפתוח 24 שעות ביממה ומאפשר מעבר חופשי של תיירים מסיני לאילת. על-פי הסכם זה רשאים ישראלים לבקר במזרח סיני בדרכון בלבד, בלא צורך בוויזה, לתקופה של עד 14 יום. כיום המלון הישראלי וכפר הנופש של רפי נלסון מהווים במשותף את המתחם של הילטון טאבה.

מעמדה של רצועת עזה

מעמד משפטי יוצא דופן

רצועת עזה נשארה בידי ישראל, אף על פי שהייתה בשליטת מצרים לפני מלחמת ששת הימים. המצרים כבשו את רצועת עזה במלחמת העצמאות, אולם לא סיפחו אותה למצרים, ולא ראו בה חלק ממצרים. לפיכך, הם לא היו מעוניינים בהחזרתה לשלטון מצרי במסגרת הסכמי השלום. גם ישראל לא סיפחה את רצועת עזה לשטחה, לא לפני הסכמי השלום ולא אחריהם, ולמעשה נוצר מצב מוזר שבו רצועת עזה אינה שייכת לשום מדינה ריבונית, אף כי היא נשלטת בידי הממשל הצבאי של צה"ל. הסכם השלום הכיל נספח שהורה על הקמת שלטון עצמי אוטונומי ברצועת עזה, אולם נספח זה לא יושם בסופו של דבר. מצב זה המשיך להתקיים עד לחתימת הסכם אוסלו בשנת 1993, שבו הונהגה אוטונומיה פלסטינית ברוב שטח הרצועה, במתכונת שונה מזו שנוסחה בהסכם השלום עם מצרים.

חלוקת העיר רפיח

בעיה מיוחדת נוצרה בעיר הפלסטינית רפיח. עיר זו הלכה וגדלה והתפשטה אל מעבר לגבול הבינלאומי, כיוון שמיקומו היה חסר משמעות בין השנים 1948 ל-1982. עם נסיגת ישראל מסיני נחצתה העיר ונחלקה בין מצרים לרצועת עזה. תחילה הוצבה גדר פשוטה במרכזו של הרחוב שנקבע כקו הגבול ואשר עבר בלב העיר רפיח. בהמשך, עקב הפיכת קו הגבול למוקד מתיחות על רקע האינתיפאדה (ראו להלן) ועל רקע ההברחות הרבות שהתבצעו במקום, הורחבה רצועת הגבול, הוקמו מכשולים לאורכה ואזור זה הפך לחלק מרכזי מציר פילדלפי.

תוכנית ההתנתקות

במסגרת "תוכנית ההתנתקות" הסיגה ישראל את כל כוחות הצבא והאזרחים הישראלים מרצועת עזה וביטלה את הממשל הצבאי בה (אוגוסט-ספטמבר 2005). השליטה ברצועת עזה נותרה של הרשות הפלסטינית באופן בלעדי, אף על-פי שהיא אינה מוכרת כמדינה. מעמדה הבינלאומי של רצועת עזה כיום הוא, אם כן, לא ברור. על-פי הסכם מיוחד שנחתם בין ישראל למצרים, הוצבו 750 שוטרים מצרים על הגבול בין רצועת עזה למצרים ("ציר פילדלפי"), שתפקידם למנוע הברחות של נשק וסמים או מעבר של "מבוקשים" בין מצרים לרצועה. בימים הראשונים לביצוע ההסכם, נפרץ הגבול לחלוטין, והכוחות המצריים לא הצליחו להשתלט על הפלסטינים שעברו בין שני חלקי העיר רפיח. בישראל היו שמתחו ביקורת על ההסכם בטענה שהוא משנה את הסטטוס קוו שעוצב בהסכמי השלום, ופותח פתח לשינויים לא-רצויים אחרים בעתיד.

השלכות ההסכם

ישראל

ההסכם עורר מחלוקות רבות בציבור הישראלי, שחלקן עדיין רלוונטיות. נוצר תקדים שעל-פיו ישראל מוותרת על שטחים תמורת שלום ומפנה עבור כך יישובים ישראלים. התמונות הקשות שיצר הפינוי מסיני עוררו סערה רגשית ציבורית בישראל, אולם הזמן והתמיכה הרחבה יחסית שההסכם זכה לה מצד מרבית המפלגות והארגונים הפוליטיים הביא לקבלתו כעובדה מוגמרת. המשא ומתן עם סוריה שהחל בוועידת מדריד בשנת 1991 עורר אף הוא שאלות בנוגע למחויבותה של ישראל לתקדים המצרי. יש המפקפקים בנכונות הביטוי "הסכם השלום בין ישראל למצרים", כמו למשל היסטוריון האסלאם פרופ' משה שרון, וטוענים, כי בהתאם למסורת האסלאמית שאיננה מאפשרת כריתת ברית עם שאינם מוסלמים, זהו למעשה הסכם הפסקת אש ארוך טווח.

מבחינה מדינית וצבאית ההסכם נחשב להצלחה, כיוון שהוא סיים לחלוטין את מצב המלחמה בין ישראל למצרים, והגבול נשאר בעיקרו שקט. על אף העובדה שמצב המלחמה בין ישראל ליתר מדינות ערב נמשך זמן רב לאחר חתימת ההסכם, ואף הוחרף בתקופת מלחמת לבנון ("שלום הגליל") ובתקופת האינתיפאדה, ההסכם נשמר בקפדנות. מצרים החזירה את שגרירה מתל אביב פעמיים במחאה על פלישת ישראל ללבנון ב-1982 ובעקבות התפרצותה של אינתיפאדת אל-אקצא בשנת 2000, אולם הקפידה לשמור על התחייבויותיה הפורמליות במסגרת הסכם השלום.

מעבר הגבול היחיד הפתוח בין המדינות הוא זה אשר בטאבה דרכו עוברים אנשים וסחורות בקלות יחסית. יוצא מכלל זה קטע הגבול בין מצרים לרצועת עזה שנמצא עד ספטמבר 2005 בשליטת צה"ל ("ציר פילדלפי"), ועבר לשליטת מצרים לפי הסכם ישראלי-מצרי מיוחד. קטע זה של הגבול עובר בלב העיר רפיח הפלסטינית. בשנות ה-2000, וביתר שאת לאחר תוכנית ההתנתקות, שימש הגבול גורמים פלסטיניים להברחה של אמצעי לחימה לרצועת עזה. התקווה כי השליטה המצרית בציר תהיה יעילה יותר במניעת ההברחות נכזבה עד כה. בדצמבר 2006, לראשונה מאז חתימת הסכם השלום, חצה מחבל את הגבול בין המדינות וביצע פיגוע בעיר אילת.

התקווה ליצור שיתוף פעולה תרבותי וכלכלי, ברוח סעיף 3 של ההסכם, נכזבה בדרך-כלל. סופרים, עיתונאים ואנשי רוח במצרים מחרימים את ישראל - הם אינם מבקרים בה ואינם משתפים פעולה עם עמיתיהם הישראלים. אגודות מצריות רבות, בהן אגודת העיתונאים והאקדמאים, מחרימים באופן גורף כל קשר עם ישראל או ישראלים ואזרח מצרי לא יכול למעשה לבקר בישראל עקב הדרישה לוויזה מיוחדת - 'הפתק הצהוב'. יוצא דופן בולט הוא הסופר והמחזאי עלי סאלם (علي سالم) שביקר בישראל ב-1994 ואף כתב ספר על הביקור: "מסע לישראל" (رحلة إلى إسرائيل, תורגם לעברית בידי דוד שגיב). בעקבות הביקור נעשה ניסיון להדיח את עלי סאלם מאגודת הסופרים המצרית, ניסיון שנכשל בשל בעיות פרוצדורליות. ב-2005 הוזמן עלי סאלם לקבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אולם שלטונות מצרים מנעו ממנו לעבור את הגבול לישראל. עלי סאלם הביע זעם על כך שנמנע ממנו לקבל את התואר בישראל. למרות הסכמי השלום, ממשיכים כלי התקשורת הממסדיים במצרים בסיקור עוין כלפי ישראל הגובל לעתים בהסתה ובאנטישמיות. כך לדוגמה הואשמה ישראל באחריות לפיגועים בדהב ובשארם א-שייח' במספר יומונים מצריים הקשורים לשלטון. בחורף 2007 חלה החרפה ביחסים בין ישראל למצרים כאשר צצו בתקשורת המצרית אישומים חריפים כנגד ישראל וישראלים בדמות חשיפת רשת ריגול, האשמה מצרית מחודשת על הרג שבוייה על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים, החדרת משאית רדיואקטיבית למצרים ועוד.

התיירות הישראלית בסיני משמשת מקור הכנסה חשוב למצרים והם מעודדים אותה, אולם כאמור כמעט ואין כניסה של תיירים מצריים לישראל בעיקר בשל הדרישה מהם להוציא אישור מיוחד מטעם שרותי הביטחון המצריים - 'הפתק הצהוב'. התקפות נגד תיירים ישראלים במצרים בוצעו כמה פעמים, המפורסמת שבהן קרתה בסיני זמן קצר לאחר הפינוי, בראס בורקה. ההתקפה בראס בורקה בוצעה על ידי חייל מצרי בודד, שהתאבד לאחר שנעצר בידי השלטונות המצריים. בישראל נמתחה ביקורת קשה על כך שהמצרים לא אפשרו להעביר פצועים ישראלים לבית החולים באילת בתואנות ביורוקרטיות, וכך עלה מספר הנספים. ב-2004 אירעו שני פיגועים קשים בטאבה ובראס א-שיטן, באותם פיגועים נכנסו אמבולנסים ישראלים לשטחי חצי האי סיני ולאחר עיכובים ביורוקרטיים מסוימים חילצו את מאות הנפגעים לשטח ישראל. שני הפיגועים הללו בוצעו ככל הנראה על ידי שלוחה של ארגון אל-קאעידה, שנעזרה במקומיים. בעקבות הפיגועים בסיני והקושי היחסי שמערימים המצרים בהוצאת ויזת תייר לאזרחים ישראליים, חלה ירידה בתיירות הישראלית לסיני, וזו למצרים עצמה כמעט ופסקה כליל.

השפעה מיוחדת הייתה להסכם על ערביי ישראל, אשר לראשונה יכלו לבקר במדינה ערבית כלשהי באופן חופשי. הדבר הביא להקלה בהסתגרות שנכפתה עליהם עד אז. בזכות הסכם השלום הצליחו ערביי ישראל המוסלמים להגיע להסכם משולש מצרי-ירדני-ישראלי שמאפשר להם לעלות לרגל למכה שבערב הסעודית באמצעות דרכונים ירדניים זמניים, שניתנים להם רק לצורך העלייה לרגל.

מצרים

מבחינת מצרים סימן הסכם השלום שינוי דרמטי במדיניות החוץ והביטחון. מצרים ניתקה את עצמה מהעולם הערבי, הן בעצם ההכרה בישראל והן בהחלטתה לדאוג לאינטרסים שלה במנותק מהאינטרסים של יתר מדינות ערב. ההסכם יצר נתק בין מצרים לברית המועצות, שהיו עד אז בעלות ברית, והביא להתקרבות בין מצרים לארצות הברית, שהתבטאה בסיוע כלכלי וצבאי נרחב. ההסכם גרם נזק רב למעמדה של מצרים בעולם הערבי, ואף לסילוקה של מצרים מהליגה הערבית, אולם שיפר את יחסיה עם ארצות המערב ולפיכך גם את מצבה הכלכלי. הציבור המצרי התקשה לקבל את ההכרה במדינת ישראל ואת הניתוק מהעולם הערבי, במיוחד לאור העובדה שמצרים הובילה עד אז מדיניות פאן-ערבית. בתוך מצרים עצמה התפתחה ארגון טרור אסלאמי בשם הג'יהאד האסלאמי. סאדאת נלחם בו וב-1981 נעצרו 1,600 פעילי הארגון.

בסוף אותה שנה, בעת שצפה במצעד השנתי שציין את "ניצחון מלחמת אוקטובר" נרצח סאדאת על ידי טרוריסטים של הג'יהאד האסלאמי המצרי, שהשתתפו במצעד כשהם לובשים מדי צבא, וכשהגיעו לבימת הכבוד קפצו מן המשאית הצבאית בה נסעו והתנפלו ביריות על בימת הכבוד. סאדאת נהרג, וסגנו חוסני מובארכ, שישב גם הוא על בימת המצעד אך לא נפגע, התמנה לנשיא במקומו.

ב-1989 התקבלה מצרים חזרה כחברה בליגה הערבית וגם מקומם של מוסדות הליגה הוחזר לקהיר.

ראו גם

• יחסי ישראל-מצרים

קישורים חיצוניים

• נאום סאדאת בכנסת, באתר הכנסת
• נאום מנחם בגין בעת ביקור סאדאת בכנסת, באתר הכנסת
• נוסח ההסכם, באתר הכנסת
• הקלטות: קטעים מנאומי סאדאת ובגין בכנסת ובטקס חתימת הסכם השלום, באתר ynet
• וידאו: חתימת הסכם השלום, באתר BBC
• מאמר של צבי מזאל במלאת 30 שנה לחתימת הסכם השלום ישראל-מצרים, באתר המרכז הירושלמי
• מבט היסטורי: דעת הקהל על הסכם השלום בין ישראל למצרים, 1978-1982, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• שלמה נקדימון, שלמה נקדימון משרטט את היחסים האישיים שהתפתחו בין מנחם בגין לאנואר סאדאת, באתר הארץ, 13 במרץ 2011