יהדות ארצות הברית

יהדות ארצות הברית מהווה את הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם אחרי יהדות ישראל. על אף שמשקלה היחסי באוכלוסיית ארצות הברית קטן, מעמדה שם רם, והוא מעניק לה השפעה רבה הן על מדיניות ארצות הברית והן על העם היהודי בעולם. כיום חיים בארצות הברית כ-5,275,000 יהודים. מרביתם של היהודים הם צאצאי מיליוני המהגרים היהודים מאירופה שהגיעו אל "העולם החדש" בסוף המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים. ארצות-הברית הייתה המדינה הראשונה בעולם שהעניקה עוד בסוף המאה ה- 18 שויוון חוקי מלא ליהודים והיהודים נהנו בה מתחושת חרות ושיויון.

היהודים השתלבו היטב בחברה האמריקנית מכמה וכמה סיבות:

• הפרדה בין דת ומדינה - בארצות-הברית נהוגה הפרדה חוקית בין דת ומדינה וקיימת סובלנות בסיסית כלפי בני דתות שונות.

• לאומיות אזרחית - הלאומיות האמריקנית מבוססת על שותפות אזרחית וקבלת החוקה ולא על מוצא משותף. כל אדם מכל קבוצה אתנית או דת כלשהי יכול להיהפך לאמריקני בזהותו.

• מדינת הגירה - ארצות הברית היא מדינת מהגרים המורכבת מקבוצות אתניות שונות. היהודים אינם נתפסים כחריגים אלא מהווים קבוצה אחת מני רבות.

• תרומה חברתית - התרומה של יהודים רבים לחיי הכלכלה, המדע והתרבות באמריקה זכתה להערכה רבה.

גלוית שנה טובה, מתחת לסמל האימפריה הרוסית (נשר דו-ראשי) יהודים מאמריקה מקבלים בזרועות פתוחות מהגרים יהודים מרוסיה לבושים בלבוש מסורתי עם מטלטליהם, קו החוף האירופאי נושק לקו החוף האמריקאי. הנשר האמריקאי מחזיק כרזה בה כתוב: "ובצל כנפיך תסתירני" (תהילים י"ז) מתחתו קרוביהם האמריקאים-תחילת המאה ה-20

דמוגרפיה

האוכלוסייה היהודית בארצות הברית מתרכזת בעיקר בערים הגדולות. לעובדה זאת חשיבות הן באשר לנגישות לרכישת השכלה והן משום שהדבר הקל על התארגנותם. ריכוזם הגביר גם את משקלם הפוליטי בעיקר במדינות מפתח חשובות כמו ניו-יורק, פלורידה וקליפורניה.

היישוב היהודי הגדול ביותר בארצות הברית נמצא בעיר ניו יורק ובפרבריה. זה מונה כ-2 מיליון יהודים המהווים כ-15% מהאוכלוסייתה הכללית, וכשליש מכל היהודים בארצות הברית. ניו-יורק היא העיר עם מספר היהודים הגדול ביותר בעולם.

אף כי יהדות ארצות הברית הינה מיעוט של כ - 2% באוכלוסיית המדינה, יש לה השפעה רבה בתרבותה העשירה של ארצות הברית - ובתחומים רבים. בתחום הקולנוע אמריקאים ממוצא יהודי היו (ועדיין) בין המצליחים בהוליווד ובעולם, ביניהם: סטיבן שפילברג, דסטין הופמן, בן סטילר, אדם סנדלר, נטלי פורטמן, האריסון פורד, מל ברוקס, שרה מישל גלר, ג'רי סיינפלד, וודי אלן, סקרלט ג'והנסון ועוד. בנוסף על כך יהודי ארצות הברית תורמים רבות למוזיקה במדינתם ונזכרים גם הם בהיסטוריית התרבות של מדינה זו, כגון: בוב דילן, פאולה עבדול, ג'ק בלאק, ברברה סטרייסנד ועוד. בתחום הפוליטי ידוע בעיקר מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר.

ישראלים בארצות-הברית - על פי הערכות שונות מצויים בארצות-הברית כחצי מיליון ישראלים. הערים העיקריות בהם מתגוררים ישראלים באמריקה הם ניו יורק, ולוס-אנג'לס, אך ניתן למצוא ישראלים רבים גם במיאמי, בוסטון, סן פרנסיסקו וערים נוספות במדינה. ישראלים מקיימים עיתונים קהילתיים בעברית, אירועי תרבות, בידור ואמנות ורבים מהם צופים בשידורי "הערוץ הישראלי" המציג מבחר מתוכניות הטלוויזיה בישראל.

יהודים בערים בארצות הברית (כולל איזור מטרופוליטני)

Rank:WJC	Rank:ASARB	Metro area	מספר היהודים (WJC)	מספר היהודים (ASARB)
1	1	ניו יורק	1,750,000	2,028,200
2	3	מיאמי	535,000	337,000
3	2	לוס אנג'לס	490,000	662,450
4	4	פילדלפיה	254,000	285,950
5	6	שיקאגו	248,000	265,400
6	8	סן פרנסיסקו	210,000	218,700
7	7	בוסטון	208,000	261,100
8	5	בלטימור	165,000	276,445

* הנתונים מבוססים על מידע משני הארגונים הבאים: Association of Religion Data Archives , World Jewish Congress

תולדות היהודים בארצות הברית

יהדות ארצות הברית נוצרה בעיקרה על ידי שלושה גלי הגירה, כאשר בכל גל עלה בהרבה מספר המהגרים על מספר הוותיקים.

התקופה הקולוניאלית וראשית ארצות-הברית - יהודים החלו להגר למושבות הקולוניאליות באמריקה כבר במאה ה-16 עם התחלת ההתיישבות "הלבנה" באזור. במאה ה-17 והמאה ה-18 היגרו לארצות הברית צאצאי גולי ספרד ופורטוגל שבאו מברזיל, הולנד ואנגליה וכן מעט מיוצאי אשכנז (גרמניה בעיקר) שבאו ישירות מארצם או דרך אנגליה.

ב-1740 הוציא הפרלמנט הבריטי את חוק ההתאזרחות (Naturalization Act) שאיפשר לכל היהודים היושבים במושבות בריטניה ביבשת אמריקה להפוך לאזרחים. החוק לא נועד רק ליהודים ואיפשר גם להוגנוטים להתאזרח. על מנת לקבל אזרחות היה על המועמד להוכיח ישיבה של שבע שנים ברציפות במושבה. החוק קבע כי יהודים לא חייבים להשתמש בנוסח השבועה הכולל את המשפט "לפי אמונתי האמיתית כנוצרי", ובכך איפשר ליהודים לשאת שבועה שלא נגדה את אמונתם. חוק זה הקדים את אפשרויות ההתאזרחות של יהודים באנגליה עצמה. בין 1740 למלחמת העצמאות האמריקאית התאזרחו על סמך חוק זה כ-200 יהודים, רובם בג'מייקה שהייתה מושבה מאז 1670.

היישוב מנה בערך 2000 איש ב-1776 כשהוקמה ארצות הברית, והם היו מרוכזים בעיקר בניופורט, ניו יורק ופילדלפיה. מצבם הכלכלי היה טוב ואצל חלקם מצוין. הם עסקו במגוון תחומים - מסחר טבק ועד גידול קני סוכר.

מבחינה חוקית וחברתית לא התעוררו כמעט בעיות. בעקבות the British Naturalization Act of 1740 יהודים שהתגוררו לפחות 7 שנים במושבה יכלו לקבל אזרחות וקיבלו זכויות מלאות וקיימו קשרים חברתיים עם שכניהם. היהודים התערו בחיים הכלכליים והמדיניים ואיישו משרות אזרחיות וצבאיות (עוד במלחמת העצמאות חלקם השתתפו כקצינים וחיילים). ההשתלבות הביאה לנישואי תערובת רבים כך שילדי המהגרים חונכו ליהדות באופן מצומצם ביותר (רק בבית הכנסת ולא במוסדות חינוך). בנוסף לכך דלילות אוכלוסיית היישוב - הפיזור בשטח ומספר היהודים המועט - הביאו להיטמעות רבים מהיהודים.

הגירת יהודי גרמניה- באמצע המאה ה-19 הגיע לארצות הברית גל הגירה חדש מגרמניה, פולין ומדינות מרכז אירופה, בדומיננטיות של יהודי גרמניה. הגל נמשך עד 1880 בקירוב. כך היו כ - 15,000 יהודים ב - 1840, כ - 50,000 ב - 1859 וכ - 150,000 ב - 1869, ועד 1877 עלה מספר היהודים ל - 229,087. כבר באמצע המאה הפכו המהגרים הללו לרוב על פני היהודים הוותיקים, יוצאי ספרד. המהגרים הגיעו מכיוון שהתייאשו מ"אביב העמים" שלא הצליח (מבחינת היהודים לפחות) ומהמגבלות החדשות בארצות מוצאם. מהגרים אלו עסקו בעיקר ברוכלות אך גם במלאכה בעיקר בענף ההלבשה. חלקם נדדו מערב לצד החקלאים האמריקאים, וכך היישוב היהודי התפשט עד לסן פרנסיסקו - הוקמו קהילות בערים הגדולות שבארצות הברית, ובעיירות רבות התיישבה משפחה יהודית. עד מהרה הצטרפו למשפחה משפחות נוספות ונוצרו קהילות בכל רחבי ארצות הברית.

המהגרים החדשים השתלבו היטב הן בכלכלה - רבים היו סוחרים גדולים, בנקאים ותעשיינים - והן במדינה - במלחמת האזרחים, למשל, לחמו אלפי יהודים, רובם לצד הצפון. מבחינה דתית-פנימית המהגרים החדשים היו פחות אדוקים בדתם מהוותיקים וזאת בנוסף לפער החברתי-כלכלי ביניהם שהביא לקרע עמוק בין יהודי ארצות הברית. המהגרים החדשים הנהיגו רפורמות בדת, חלקן כאלה שהונהגו בארץ מוצאם עוד טרם צאתם, הקימו מוסדות שונים - בתי-חולים, מוסדות צדקה, "היכלות" לתפילה (כתחליף דמוי-נוצרי לבתי כנסת) ודאגו לחינוך יהודי ולשימור התרבות. הוקמו תנועות, ארגונים וכתבי-עת שמטרותיהם לאחד את היישוב ולקרבו לתרבות האמריקאית תוך שמירה על המסורת, או להדגיש את המוסר וההומניזם שביהדות.

ההגירה ההמונית ממזרח אירופה-בסוף המאה ה-19 החלה הגירה המונית של יהודים ממזרח-אירופה לאמריקה שנמשכה גם בראשיתה של המאה ה-20. היהודים ביקשו אחר חירות ושיויון זכויות אותם לא קיבלו במקומות מושבותיהם הקודמים. ברוסיה הצארית ממנו הגיעו רוב המהגרים, סבלו היהודים מאפליה ורדיפות. בארצות-הברית יכלו להתקבל לחברה כשווים.

גל ההתיישבות העיקרי

תערוכת חקלאים יהודים בארצות הברית, שנת 1909 לערך

גל ההגירה השלישי היה רחב ההיקף ביותר מבין שלושת גלי ההגירה. בין השנים 1881 ל-1914, בעקבות חוקי מאי, היגרו לארצות הברית כ - 2,000,000 יהודים (עשירית מכלל המהגרים לארצות הברית, שני שליש מהמהגרים היהודים בעולם). המרכיב הדומיננטי ביניהם היו יהודים מרוסיה (שכללה חלק ניכר מפולין), אך רבים מוצאם היה גם מרומניה וממזרח אוסטריה-הונגריה (גליציה). ב - 1908 שיעור המהגרים בקרב האוכלוסייה היהודית הגיע לשלושה רבעים והמשיך לעלות. מספר היהודים הגיע ל - 3,388,951 ב - 1917. גל זה המשיך, לאחר הפסקה בתקופת המלחמה, עד אמצע שנות העשרים, אז נחקקו חוקים המצמצמים מאוד את ההגירה. כך נרשמו כ - 73,000 מהגרים יהודים ב - 1924 - 1931 לעומת כ - 656,000 בין 1907 ל - 1914. מספר היהודים החל להתייצב, כאשר 4,228,029 יהודים חיו בארצות הברית ב - 1927 וב - 1937 - 4,770,647. לאחר מכן הגיעו גלי הגירה קטנים יותר, למשל, פליטי הנאצים, בעיקר מאירופה המרכזית והמזרחית, לפני מלחמת העולם (כ - 110,000 ב - 1933 - 1941), וניצולי השואה לאחריה. המהגרים החדשים פנו לעבוד בחרושת ומלאכה וברוכלות ומסחר. רק מיעוט קטן פנה ל"מקצועות החופשיים" משום שדרישת השוק האמריקאי הייתה לעבודה פיזית בתעשייה. מעטים אף פנו לחקלאות ברוח הסוציאליסטית מרוסיה, אך רק חקלאות מעורבת במלאכה הצליחה לקיים מושבות.

מהגרים אלה הקימו ארגונים רבים: בתחום הסוציאלי הוקמו איגודים מקצועיים ותנועות פועלים ובתחום הכלכלי והתרבותי הוקמו איגודי מהגרים לפי מקום המוצא - הלאנדסמאנשפטים - שתמכו במהגרים כלכלית וחברתית (על ידי טיפוח הרגשת כלל- ישראל, מיזוג יהדות ואמריקניות, צדקה וכו') ובהם נשמרו מנהגים והליכות מארצות המוצא.

קשיים

הקושי העיקרי אצל המהגרים החדשים היה כלכלי. מכיוון שרוב המהגרים היו במקור זעיר-בורגנים ואילו המשק בארצות הברית היה זקוק, כאמור, לפועלים ובעלי-מלאכה, המהגרים היו צריכים להסתגל לעבודה פיזית קשה (אם צלחו את הקושי במציאת עבודה). שיטת העבודה המקובלת בתעשייה האמריקאית אז (ה-sweating system, הידועה לשמצה) הייתה כרוכה בעמל רב, בתנאים גרועים ותמורת שכר נמוך (כתוצאה מריבוי המהגרים שגרם לירידת ערך העבודה). נוסף על כך מהגרים רבים בגל זה התרכזו בניו יורק (שהייתה ממילא מרובת אוכלוסין וצפופה) ובעקבות זאת נוצר שם לחץ כלכלי גדול, אליו התווספה בעיית הצפיפות ותנאי המחיה הנמוכים ברבעים בהם התרכזו היהודים.

מבחינה חברתית היהודים נקלטו בצורה די טובה, ולמרות זאת התרחשו מספר גילויי אנטישמיות כגון איסור על כניסת יהודים למועדונים ובתי מלון מסוימים, פעילות "ארגון העבודה האמריקאי" שפחד מ"השתלטות" היהודים חסרי הניסיון והארגון על מקורות הפרנסה ומהורדת השכר בעקבות "השתלטות" זאת, וגורמים מצד "ותיקי" ארצות הברית שלא שמחו על "קיבוץ הגלויות" בארצות הברית.

תהליך האמריקניזציה וההשתלבות

ה"אמריקניזציה" התבטאה בעיקר בהתחזקות זרם התנועה ליהדות מתקדמת ביהדות ובהתרחקות מהדגם האורתודוכסי של היהדות. לאמריקניזציה היה גם ביטוי פוליטי - היהודים נעשו יותר ויותר מעורבים בקלחת הפוליטית והמדינית בארצות הברית בין אם מדובר בהרצאות שנשאו פוליטיקאים במסדרים היהודיים (="לוג'ות"), בין אם מדובר בהתערבות ארגונים יהודיים ("הוועד היהודי האמריקאי" במיוחד) במדיניות ארצות הברית הנוגעת ליהודים - לדוגמה איסור כניסת יהודים (גם אזרחי ארצות הברית) לרוסיה. בקרב צאצאי המהגרים, האמריקניזציה הייתה חזקה במיוחד מכיוון שגדלו באמריקה וחונכו בבי"ס כללי בדרך כלל, לצד לא יהודים והושפעו מהם. כשהתבגרו פנו לעתים למקצועות שונים מהוריהם, כמו מקצועות חופשיים. למרות תהליך האמריקניזציה, נשמר יחוד חברתי ותרבותי אצל המהגרים ובניהם. הגורמים לכך הם ההתרכזות הגאוגרפית של היהודים. ארגונים שונים - הלוג'ות הם הבולטים ביותר - קיימו פעילות חינוך וחברה, ערכו מפגשים ודיונים במטרה לתת למהגרים יהודים חיי חברה ייחודיים. זאת בנוסף לרגש הלאומי של היהודים הספיקו כדי לשמור על אחדותם, למרות השפעות האיגודים המקצועיים בהם חברו. אצל הדור השני, הפעילות החינוכית יהודית (לימוד בחדר, sunday schools) - שהייתה ברמה נמוכה - לא עמדה בפני השפעת החינוך הכללי והסביבה בה עבדו וחיו. ההשפעה בלטה אצל בעלי המקצועות החופשיים, אך הופיעה אפילו אצל העובדים בארגונים יהודיים (אלה היו נתונים גם להשפעת האמריקניזציה של היהודים הוותיקים יוצאי מרכז אירופה וספרד).

שלושת הזרמים העיקריים לפני מלחמת העולם הראשונה

כמו כל הקבוצות הדתיות בארצות הברית, עברה גם יהדות ארצות הברית תהליך "אמריקניזציה". כלומר, החיים בארצות הברית הבדילו אותה באופן ניכר מיהודים אחרים, בכלל, ומקהילות המוצא, בפרט. אחד מסממני האמריקניזציה הוא הוולונטריזם שבהשתייכות לקהילה דתית. זה מצידו מנע תופעות כמו הפיצול בין חילונים לדתיים, הקיים למשל בישראל.

הרפורמה ביהדות הובאה לארצות הברית על ידי יהודים יוצאי גרמניה במאה ה - 19, והם נתנו לה תוכן "אמריקני". תנועה זו גרסה כי יש לערוך תיקונים נרחבים בדת היהודית כדי להתאים אותה לתקופתם. כך צומצמו המצוות המעשיות בענייני כשרות, שבת , ושאר נוהגים דתיים, בבית הכנסת ("היכל") הוסרו המחיצות בין גברים ונשים, הוכנסו אורגן ומקהלה, ובוטלה חובת כיסוי הראש. בתחילה נטה הזרם לכיוון אנטי-לאומי ומכאן, אנטי-ציוני. לדוגמה, לאחר הצהרת בלפור, עת "סכנת הציונות" נתפסה כממשית יותר, עמדה "הוועידה המרכזית של הרבנים האמריקנים" (הרפורמים) (CCAR - Central Conference of American Rabbis) בראש המתנגדים לציונות. נראה שהרפורמים היוו כ - 30% מן היהודים.

הזרם האורתודוקסי – התחזק עם בוא המהגרים ממזרח אירופה. אלה ייסדו מאות בתי כנסת, "חדרים", "חצרות" חסידים וישיבות שמטרתם הייתה לשמור על העולם היהודי הישן. כתנועה מאורגנת הייתה היהדות האורתודוקסית חלשה לעומת הזרמים האחרים עקב פילוגים פנימיים, נוסחי תפילות ונוהגים שונים שהביאו עמם היהודים ממזרח אירופה. נטו לאהוד את הציונות. נראה שהאורתודוקסים היוו כ - 15% מן היהודים.

הזרם הקונסרבטיבי - צבר תנופה בראשית המאה ה – 20 והתחזק על ידי ההגירה ממזרח אירופה אשר הביאה לאמריקה יהודים אשר לא כולם היו אדוקים בדתם, אך הייתה להם זיקה חיובית למסורת היהודית ולסמלים היהודיים, כולל ציונות. נראה שהקונסרבטיבים היוו כ - 40% מן היהודים.

נקודות השוואה	התנועה ליהדות מתקדמת	קונסרבטיבים	אורתודוקסים
סיבות	רצון להשתלב בחברה האמריקאית תוך שמירה על הדת. קידום הדת לעידן המודרני (ברוח הרפורמציה בנצרות).	התנגדות לקיצוניות הרפורמים. שאיפה לקדם את הדת תוך התבססות על ההלכה.	רצון לשמור על הדת והמנהגים בדיוק כפי שהיו באירופה (בתקופת ימי הביניים)
ציון	החזרה לא"י תתרחש באחרית הימים ולא מפעילות תנועה לאומית - ארצית. פיזור העם מכוון על ידי ה'.	כמו הרפורמים (משיחיות)
יהדות ומצוות	הדגישו את המוסר שבתורה ואת המצוות המעשיות העוזרות בחיי היומיום. מצוות אחרות, שאינן ברוח התקופה, בוטלו.	שאפו לשמור על היהדות "ההיסטורית", שהוגדרה בדת משה ופרשה במקרא ובתלמוד, אך עם-זאת להתקדם ברוח התקופה.	לקיים את דיני ההלכה והתלמוד ללא יוצא מן הכלל וללא עוררין.
ארגונים	"ועידת הרבנים הרפורמיים" – הנהגה "Union of American hebrew congregations התאחדות הקהילות איגודי נוער לשני המינים Hebrew union college" בסינסניטי- מוסד להסמכת רבנים רפורמיים "The united synagogue of America"- התאחדות קהילות	"Jewish theological seminary" - בית המדרש לרבנים

בין מלחמות העולם

בתחום הכלכלי והחברתי

גלי ההגירה הראשונים דבקו בפרנסות יהודיות מסורתיות, למרות החופש התעסוקתי ששרר בארצות הברית. חלק ניכר מהמהגרים היהודים הצטרפו לסדנאות היזע, בעיקר בתחום החייטות או בתעשיות העזר.

אחרי מלחמת העולם הראשונה התמורה בתחום זה הייתה גדולה ביותר ביחס לעבר. על הקהילה היהודית עבר תהליך "דיפרוליטאריזציה" - מעבר לעבודות פחות פיזיות (תהליך הפוך לזה שעבר על המהגרים בגל השלישי). בניהם של פועלים ובעלי מלאכה, חנוונים וסוחרים פנו לעבוד בבתי מסחר גדולים, במקצועות החופשיים ובמשרדים פרטיים וממשלתיים. גם חלק מההורים פנו לעבר עיסוקים אלו, למרות שנאבקו במשך דור על זכויות כלכליות וסוציאליות בעבודתם.

תהליך זה הביא לכך שבתקופת מלחמת העולם השנייה מחצית מהיהודים עסקו במסחר, רק 25% במלאכה ותעשייה (קלה), 12% במקצועות חופשיים (רפואה, חינוך, פקידות ועוד) והשאר בשירותים, חקלאות ותחבורה. השינוי בלט במיוחד בערי השדה ובעיירות (במקצועות החופשיים, למשל, חלקם של היהודים הגיע לפי 4 מאחוזם המספרי באוכלוסייה המקומית).

יהודים החלו לעזוב את שכונות המגורים הצפופות, כמו Lower East Side. למעשה, עד אותה העת, עשו היהודים בארצות הברית חיל יותר מקהילות מהגרים אחרות שהגיעו לארצות הברית בערך באותו זמן, ואף שישבו בה דורות. בין הסיבות לכך היו שלמרות עוניים, בתקופה שלאחר הגירתם, הייתה ליהודי מזרח-אירופה השקפת חיים של המעמד הבינוני. הם החשיבו ביותר חינוך והשכלה ובאשר להשקעה באלה, הייתה להם גישה ארוכת טווח באשר לעתידם ולעתיד בניהם. כן קיים היה אצלם, יותר מן המקובל אצל קבוצות מהגרים אחרות, מערך סיוע הדדי. בכל זאת, תהליך זה היה הדרגתי ועוד ב - 1952 כשליש מיהודי ניו-יורק היו עובדי כפיים. יחד עם השינוי המעמדי פחת חלקם של היהודים המשתייכים לתנועות שמאל רדיקליות. יהודים בני הדרום והמערב, שחלקם של בני מעמד הפועלים בקרבם היה עוד קודם קטן יותר מאשר בצפון ובמזרח, נטו עוד מקודם פחות לדעות אלה. בכלל, עם הזמן, וההשתלבות בחברה, פחת משהו מן הלהט השאפתני, הן אישית הן חברתית.

אחד מאמצעי ההשתלבות החשובים היה מוסדות ההשכלה. היהודים, יותר מהקתולים למשל, נטו לשלוח את ילדיהם לבתי-הספר הממלכתיים, כאשר חינוך יהודי, במידה שניתן, ניתן לרוב בימי שבת וראשון. בשלב הראשון יהודים מעטים בשל אפלייה הלכו ללמוד באוניברסיטאות היוקרתיות, אך יהודים גדשו באלפיהם את האוניברסיטאות ומוסדות להשכלה גבוהה שבהם הרגישו נוח יותר כמו CCNY ו - Normal School of New York (לאחר מכן Hunter College) - לנשים. יתרה מזאת, צעירים יהודים המשיכו ללמוד באוניברסיטאות ובקולג'ים גם בעת המשבר, למרות הסיכוי הקלוש למצוא עבודה. עם הזמן הלך ועלה גם מספרם של היהודים באוניברסיטאות היוקרתיות במדינה.

סופרים ויוצרים יהודיים השתלבו בספרות האמריקנית ובעולם הבידור, הקולנוע והמוזיקה. לקראת סוף התקופה יהודים השתלבו היטב בפוליטיקה ובתפקידי ציבור: בין שתי מלחמות העולם כיהנו בבית המשפט העליון שלושה יהודים, ארבעה מושלי מדינות היו יהודים ושורה ארוכה של פעילים מפלגתיים. כ - 15% מן המינויים הבכירים של פרנקלין רוזוולט היו יהודים, עת היוו כ - 3% מן האוכלוסייה, וכאשר היהודים תמכו בהמוניהם (82% בבחירות 1932) במדיניות הרווחה שהנהיג. רוב היהודים החזיקו בעמדות פרוגרסיביות מבחינה פוליטית, ותמכו בנשיא רוזוולט בזמן כהונתו, בשל נסיונו לחזק את מעורבות המדינה בתחום החברתי בימי המשבר הכלכלי של שנות השלושים.

בין מלחמות העולם החלו מנהיגי היהודים להתלבט בשאלת השתלבותם בחברה ובתרבות האמריקנית. עד אז שלטה גישת "כור ההיתוך" לפיה תהליך האמריקניזציה מחייב את המהגרים להיטמע בתרבות האנגלו-סקסית ולוותר על מאפייני תרבותם המקורית. בשנים אלו החלה להתפתח "הגישה הפלורליסטית" אשר נתנה מקום לטיפוח הייחוד. יהודי ארצות הברית נטשו את ההתבדלות מרצון והחלו להשתלב בתרבות האמריקנית ולהרגיש אמריקנים. אך להשתלבות היה אופי מיוחד: הם אמצו את דפוסי התרבות האנגלו-אמריקנית, אך שמרו על ייחודם התרבותי והלאומי. בכך נשתלבה נטייה של יוצאי מזרח אירופה למידת-מה של התבדלות, שמירה על הזהות הייחודית, על סביבה יהודית ועל מוסדות יהודיים, תוך השתלבות בחברה האמריקנית. כך נוצר דפוס חיים יהודי מיוחד אשר בא לידי ביטוי בהקמת מסגרות ארגוניות קהילתיות מקומיות באופן וולונטרי, המאפשרות פעילות יהודית דתית, תרבותית, חינוכית ולאומית. בנוסף, חלק מהיהודים הושפעו מביטויי הבדלנות האמריקנית, בעיקר בשנות ה - 20 ובתחילת שנות ה - 30. כן נרתעו מלהזדהות בגלוי עם יהודי מזרח-אירופה, וזאת גם אחת הסיבות להחלשות הציונות באמריקה באותן שנים.

ארגונים בתחום החברתי

המבנה הקהילתי שהקימו היהודים היה משוכלל יותר מאשר אצל כל קהילה אתנית אחרת. פרט לבתי כנסת קיימו הקהילות מוסדות חינוך, בריאות, שירותים סוציאליים, מרכזים קהילתיים, בתי קברות, הוציאו כתבי-עת וכיוצא בזה. בכל הקהילות החשובות הוקמו פדרציות יהודיות. יהודי ארצות הברית הקימו מספר רב של מוסדות וארגונים שהקיפו ב - 1945 97% מיהודי ארצות הברית.

עוד ב - 1859 נעשה ניסיון להקמת ארגון המייצג את יהודי ארצות הברית: "וועד הנציגים של יהודים אמריקנים" (The Board of Delegates of American Israelites), בעקבות פרשת מורטארה (הפקעת ילד יהודי, שהוטבל לנצרות בחשאי באיטליה, ממשפחתו). אלא שהניסיון נכשל כשהתברר שאין הארגון יכול להתיימר לייצג את כלל יהודי ארצות הברית. כללית, עמדה למכשול בדרך להקמת ארגון מייצג כזה, נטייתם של רוב יהודי ארצות הברית שלא להראות כמתבדלים, או ככאלה שאינם שמים מבטחם ב"שיטה האמריקנית" שאחד מעיקריה הוא שהדת הינה עניינו של הפרט. כך, בתקופה האמורה נעדר, פרט ליוצאים מן הכלל: הקונגרס היהודי האמריקני בוועידת השלום בפריס, וועידת יהודי ארצות הברית ב - 1943, גוף המייצג את יהדות ארצות הברית כולה. כתוצאה, עיקר כוחה הארגוני של יהדות ארצות הברית התמקד בקהילות המקומיות, ובעיקר, סביב המגביות שארגנו, הן לצורך מוסדות מקומיים, כגון בתי-חולים, עזרה לנצרכים וכיוצא בזה, הן לצורך ארגונים כלל-ארציים, הן לצורך מטרות שמעבר לים, כמו עזרה ליישוב. הבולטים בארגונים היהודיים להם הייתה פריסה ארצית היו:

בני ברית – נוסד ב – 1843 על ידי יהודים יוצאי גרמניה כמסדר אחווה. חוקתו עסקה בקידום ופיתוח תכונותיהם הרוחניות והמוסריות של היהודים מצד אחד, ובהקלת מצוקת עניים, חולים, נפגעי רדיפות ושאר זקוקים לסיוע מצד שני. לארגון הייתה חשיבות רבה לקליטת המוני המהגרים היהודים ממזרח אירופה.

הוועד היהודי-אמריקני היה ארגון של האליטות בקרב יהדות ארצות הברית, ששימש כשדולה, בעיקר לצורך הגנה על היהודים בארצות חוץ.

הקונגרס היהודי האמריקאי - מגעים להקמתו החלו ב - 1915 - 1916 בשל הרצון, בעיקר של יוצאי מזרח-אירופה, לייצוג דמוקרטי יותר מאשר "הוועד" ה"אריסטוקראטי". לאחר מלחמת העולם נוסף גם צורך קונקרטי לייצוג היהודים בוועידת השלום בפריס. ב – 1918 נערכו בחירות כל-ארציות בהשתתפות כ - 335,000 מצביעים. תחילה סוכם כי הארגון יתפזר לאחר סיום ועידת השלום. כאשר הגיע מועד הפיזור ב – 1920 החליטו חלק מן הארגונים היהודיים, בעיקר ארגוני המהגרים ממזרח אירופה וארגונים ציוניים, להקים קונגרס קבוע. הקונגרס, אשר חדל להיות אחרי וועידת השלום גוף המייצג את מרבית יהדות ארצות הברית, שם לו למטרה לפעול הן בענייני יהודי ארצות הברית, הן בענייני בניין הבית הלאומי וענייני יהדות העולם.

American Jewish Joint Distribution Committee ("הג'וינט") – קם ב – 1914. בשנות ה - 20 פעל לסיוע ושיקום יהודי מזרח-אירופה (להוציא ברית המועצות). הקים רשת שרותי סעד רחבה אשר עסקה גם בחינוך טכנולוגי, ותמך בתכניות להתיישבות על הקרקע של יהודים בברית המועצות (קרים ובירוביג'אן). אחר כך, בשנות ה - 30, עסק הג'וינט בעזרה ליהודי גרמניה ולפליטים ממנה. הארגון הקים מערכת לגיוס כספים אשר פעלה בכל חלקי האוכלוסייה היהודית בארצות הברית והיוותה דוגמה לכוחה. במלחמת העולם השנייה ואחריה היה ה"ג'וינט" ארגון הסיוע החשוב ביותר עבור ניצולי השואה.

ל"לאנדסמאנשאפטים" (ארגונים של יוצאי ערים) הייתה חשיבות רבה בקליטה כלכלית וחברתית של בני עירם. בהמשך הם סייעו גם לבני העיר שנשארו באירופה והיוו מקור סיוע רב במלחמת העולם הראשונה ולאחריה, עת מנו כרבע מליון איש. לאחר מלחמת העולם הראשונה הצטמצמו והלכו אותם ארגונים, עם עליית משקלם הדמוגראפי של ילידי ארצות הברית, שכן קשה היה יותר ויותר לאותם ארגונים, בדרך הטבע, כאשך מוקד פעילותם הוא "עולם האתמול", למשוך את צאצאי המהגרים. לאחר השואה הצטמצמה פעילותם עוד מאחר שלא נותרו יהודים בערי המוצא.

הארגון הבולט ביותר בתקופה זו היה ה"ג'וינט" שעסק בסעד ופילנתרופיה בעיקר באירופה. הוא הוקם במטרה לעזור ליהודים נפגעי מלחמת העולם הראשונה, אך המשיך לבצע פעילותו גם במלה"ע השנייה. פעילות הצדקה של יהודי ארצות הברית הייתה מרובה גם ברמה המקומית. רבים מהיהודים עסקו בצדקה, וארגונים ומוסדות צדקה הוקמו ברבות מהקהילות. כדי למנוע כפל פעולות ובזבוז כספים הוקמו גופים מרכזיים בכל קהילה שעסקו בנוסף לסעד גם בדת וחינוך. יש לציין שהלאנדסמאנשפטים והלוג'ות - מועדוני המהגרים ומסדרי האחים - המשיכו לפעול, הבולט מביניהם היה "בני-ברית". הגופים אוחדו ב-1932 ל"מועצת הפדרציות וקרנות הסעד" שהפכה בהדרגה לגוף הראשי לניהול העניינים הפנימיים של יהדות אמריקה.

בשנות ה-30 פעלו 3 ארגונים פילנתרופיים עיקריים ביהדות אמריקה: מועצת הפדרציות והג'וינט שהוזכרו, ומגבית א"י המאוחדת (איחוד קק"ל וקרן-היסוד). ב-1939 שלושת הארגונים התאחדו ל"מגבית היהודית המאוחדת".

שינויים בחיי הדת

בשלושת הזרמים חלו שינויים רבים. הפילוג לזרמים גרם להחלשת כוחה של הדת בחיי יהודי ארצות הברית ולכן ייסדו 3 הזרמים את "מועצת בתי הכנסת של אמריקה" לשם קידום היהדות וחיזוק השפעת בית הכנסת. ארגון זה משמש לעתים כדובר יהדות ארצות הברית.

קונסרבטיבים - אצל הקונסרבטיבים עצמם לא חל כמעט שינוי, אלא שהוקם תת-זרם חדש, הרקונסטרוקציה, על ידי הרב פרופ' מרדכי קפלן. הזרם תמך בציונות (כמעין המשך לציונות רוחנית של אחד העם), מתוך הרעיון שתכליתו של אדם להגיע לישועה, להיות "אנושי בתכלית" וזאת על ידי השתייכות למסגרת לאומית. הפרופ' ניסה להשתית את הדת לא על סמכות מוסדית והלכות אלא על שאיפת האדם לישועה. על אדם להשתייך למסגרת חברתית (לדוגמה, תנועה לאומית), ולהעשיר את חייו הרוחניים ולהשכיל על ידי קבלת ערכים ויסודות מן היהדות המסורתית בהתאם לרוח התקופה הנוכחית.

אורתודוקסים - בזרם זה נערכו בעיקר שיפורים בארגון - הוקם (בדומה לרפורמים ולקונסרבטיבים) ארגון ארצי של בתי כנסת ובית מדרש לחינוך רבנים. למרות השיפור הארגוני ריבוי הגוונים במחנה זה המשיך - מחסידי סאטמר הקיצוניים ואנטי ציוניים עד למקלים במצוות שאפילו מחזיקים חנויות פתוחות בשבת.

רפורמים - הזרם הרפורמי עבר שינוי אידאולוגי גדול. מהתנגדות גורפת ללאומיות וציונות, ואמונה ביהדות הנבואית לתמיכה פעילה בציונות ובניין ארץ ישראל כמקלט לנרדפים ומרכז רוחני, וחזרה אל ערכי המסורת, שמירת החגים וקיום המצוות (אף על פי כן מספר קיצוניים המשיכו בשמירה על הרפורמה המסורתית).

השתלבות בחברה הכללית

הזיקה לזהות היהודית באמריקה נחלשת בתקופה זאת. נשואי תערובת, השתלבות חברתית וכלכלית של ילידי ארצות הברית בסביבה, והגבלת ההגירה לארצות הברית, כל אלו משפיעים על היהודים והתרבות היהודית (לדוגמה - מעמד היידיש נחלש מאוד בתקופה). יהודים מכל השכבות, מסופרים לסוחרים, איבדו קשר לאומתם, תרבותם ודתם.

האמריקניזציה רוסנה על ידי פעילות וארגונים חינוכיים וחברתיים - כמו המרכזים שלצד בתי הכנסת, בתיה"ס היהודיים ומסגרות חינוכיות שמכוונות ליהדות (בצורות שונות, לאו דווקא דתית) או משלבות חינוך כללי עם יהודי.

אנטישמיות וביטויים של דעות קדומות

אנטישמיות לא הייתה תופעה חדשה בארצות הברית. ב - 1877, למשל, ארעה תקרית ובה מלון סירב להלין בנקאי ידוע בשל יהדותו. אלא שעבור היהודים, שעבורם נקודת המוצא הייתה האנטישמיות האירופית, היחס לאנטישמיות בארצות הברית היה בדרך כלל כאל מטרד. האנטישמיות היתה מוגבלת תמיד ליחידים ולקבוצות קטנות בחברה האמריקנית, בעוד מרבית בני החברה קיבלו את היהודים בזרועות פתוחות בתוך חברה שקידשה את ערכי השויון וההפרדה בין דת ומדינה.

בתקופת מלחמת האזרחים, תמכו יהודים רבים מטנסי, מיסיסיפי וקנטאקי, בהצטרפות לקונפדרציית המדינות של אמריקה. את מחיר ההזדהות עם מדינות הקונפדרציה שילמו היהודים עם כיבושה על ידי צבא האיחוד של מדינות הצפון, בראשות הגנרל יוליסס גרנט, בשנת 1862. מיד לאחר הכיבוש גרנט חתם על "הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי" בו הורה לגרש מיידית את כל יהודי טנסי, מיסיסיפי וקנטאקי, פקודת גירוש היהודים היחידה בתולדות ארצות הברית. למרבית המזל, מפקדו העליון של גרנט, הנשיא לינקולן ביטל חיש-מהר את הפקודה האנטישמית.

בזמן כהונתו כנשיא של יוליסס גרנט (שירת כנשיא שתי כהונות מ 1869 עד 1877), היה מעורב בעניינו של אדגרדו מורטארה, ילד יהודי שנחטף על ידי רשויות האפיפיור באיטליה במטרה לגדלו כקתולי, וכתב לאפיפיור פאיוס התשיעי בבקשה לשחררו, בקשה שזכתה להתעלמות מצידו של האפיפיור האנטישמי.לאחר מלחמת העולם הראשונה נשטפה ארצות הברית בגל לאומנות, בדלנות, שנאת מיעוטים, ריאקציה נגד המתירנות וחרדה מה"סכנה האדומה", שהיו שזיהו אותה עם יהודים. קבוצות כמו קו קלוקס קלאן (Ku Klux Klan) פרחו. בהרווארד למשל, הנהיגו באופן בלתי רשמי מכסה המגבילה את מספר הסטודנטים היהודים במוסד. ב –26.5.1924, לאחר שב - 1921 הוטלו הגבלות על ההגירה הנכנסת (The Burton Bill), נתקבל בארצות הברית The Johnson - Lodge Bill, אשר צמצם ביותר את ההגירה מרוב מדינות העולם. חוקי ההגירה של 1924 מנעו הגירה מסיבית ממזרח אירופה ומרבית מדינות העולם. האמריקנים סגרו את שעריהם להגירה חופשית של מהגרים כפי שהיה מקובל עד אז ונקטו במדיניות של הגירה סלקטיבית.

אלמנטים מספר בניסוח החוק נראו כנובעים מרצון לשנות את דפוסי ההגירה הקימיים (המכסה להגירה מכל ארץ הייתה 2% מילידיה במפקד 1890, עת רוב המהגרים ממזרח אירופה ודרום אירופה טרם הגיעו), אף שהחוק נגע לכל המהגרים ללא הבדלי דת, בעיני יהודים רבים נתפס החוק כאי-רצון לקבל יהודים נוספים ממזרח אירופה במספרים גדולים למדינה. בשולי החברה היו גם תופעות של הסתה גלויה. כתוצאה, הן מן האפליה, הן מן ההסתה, הגיעה האנטישמיות לרמה בה חשו אותה היהודים בחיי היום-יום. לקראת סוף שנות ה - 20 דעך הגל.

רוב התופעות לא היו אנטישמיות-במוצהר, מה גם שהיו מתונות בהשוואה למזרח-אירופה. כמו כן סבלו קבוצות מיעוטים נוספות. ונראה שרוב המהגרים בחרו להתעלם. אלה הציקו יותר לבני הדור שנולד באמריקה. תגובתם הפוליטית של היהודים, אם הייתה, לא התבטאה כלפי חוץ. לדוגמה: קלווין קולידג', הנשיא שבתקופתו הועברו חוקי ההגירה, זכה ברוב באזורים היהודיים.

גל נוסף פרץ בשנות ה–30.התנגדות לניו דיל New Deal, שכונתה Jew Deal. בעוד שעד 1933 לא היו קיימים בארצות הברית ארגונים אנטישמיים מוצהרים, הרי בחודשים שלאחר מכן קמו כמה כאלה, ביניהם German-American Bund , Silver Shirts ו-White Shirts. מספר חבריהם הגיע לשיאו בקיץ 1934. בשנים שאחר כך בלט בהסתה האנטישמית הכומר הקתולי צ'ארלס קוגלין (Charles Coughlin), שהתנגד בחריפות לרוזוולט. קוגלין הפיץ את דעותיו באמצעות תחנת רדיו ולה כ - 62,000,000 מאזינים, רבים מהם לא-קתולים, ובאמצעות ביטאונו "צדק חברתי" (Social Justice). הוא הושתק כשהצטרפה ארצות הברית למלחמה העולם השנייה, והגל שכך סמוך לסיומה. רוב החברה האמריקאית הלא יהודית קיבלה את היהודים ברמה כלשהי. מבחינה כלכלית ופוליטית היהודים השתלבו היטב. גורמים לאנטישמיות בארצות הברית היו מגוונים. מלבד ההצלחה היחסית של היהודים (כביכול על חשבון אחרים) הגזענות הכללית הייתה רווחת בדרום ארצות הברית בעיקר - על אף תבוסתה במלחמת האזרחים - ארגונים דוגמת הקו קלוקס קלאן שיצגו את השמרנות הנוצרית הקיצונית . אחד האנטישמים הידועים ביותר היה הנרי פורד כאשר הוא אימץ את עלילות הדם של הספר הפרוטוקולים של זקני ציון.

לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה בה נטלה ארצות-הברית חלק מרכזי בניצחון על גרמניה הנאצית שככו כמעט לחלוטין ביטויים של אנטישמיות בזירה הציבורית האמריקנית. זכרון השואה הפך להיות חלק מהזהות האמריקנית במאבק נגד ביטויים של גזענות ואי סובלנות.

התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה ועד ימינו

שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בתחום הכלכלי והפוליטי

סקר רחב יריעה על מצב הדתות בארצות הברית שערך ארגון "פיו" מצא כי 46% מהיהודים תושבי ארצות הברית הם בעלי הכנסה שנתית של למעלה מ-100 אלף דולר לשנה, מה שהופך את היהודים לבעלי ההכנסה הגבוהה ביותר בארצות הברית לפי דת. לשם השוואה, מתוך כלל האוכלוסייה בארצות הברית רק כ18% הינם בעלי הכנסה של למעלה מ-100 אלף דולר לשנה. בקרב קבוצות דתיות אחרות בארצות הברית עומד אחוז בעלי ההכנסה של למעלה מ-100 אלף דולר לשנה על 16% בקרב המוסלמים, כ-19% בקרב אצל הקתולים וכ-43% בקרב ההינדואיסטים, אשר מוקמו במקום השני במסגרת הסקר.

הסקר בדק את היהודים גם לפי זרמים:

• 55% מהרפורמים הכנסתם יותר מ-100 אלף דולר לשנה.
• 43% מהקונסרבטיבים הכנסתם יותר מ-100 אלף דולר לשנה.

הסקר מצא כי רק 14% מהיהודים בארצות הברית משתכרים מפחות מ30 אלף דולר לשנה, במקום השני אחרי ההינדואיסטים שאחוז המשתכרים פחות מ-30 אלף דולר לשנה בקרבם הוא 9%. בארצות הברית כולה שיעור זה עומד על 31%.

היהודים בארצות הברית מהווים חלק גדול מאוד בפוליטיקה ובכלכלה יחסית לגודלם באוכלוסייה הכללית. הקונגרס ובית הנבחרים האמריקאי מונה כ10% יהודים(!) על אף שרק כ2% מאוכלוסיית ארצות הברית הם יהודים. נתון זה משפיע במידה ניכרת על קבלת החלטות בבית הלבן, לדוגמה. הבורסה המשפיעה בעולם, וול סטריט, ובנוסף לכך בורסת היהלומים, הייצוא והייבוא, משרדי ממשלה, וחברות גדולות "נשלטים" על ידי אנשי מפתח יהודים בכל רחבי ארצות הברית.
נכון לשנת 2010, חלק נרחב מאוד מיועציו ואנשי משרדו של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, הינם יהודים, בדומה למצב שהיה גם אצל הנשיאים שלפניו. השפעת היהודים על כלכלת ארצות הברית, בנוסף לחלקם הרחב בעיתונות ובטלוויזיה, מורגשת ביותר בכל הקשור לסכסוך במזרח התיכון, לאנטישמיות, וליחס אזרחי ארצות הברית למדינת ישראל (גישה חיובית מאוד). ביום כיפור, היום הקדוש ליהודים, ניתן להרגיש במידה רבה בחסרונם של היהודים בחלק מהערים המרכזיות ברחבי ארצות הברית: בורסת וול סטריט פועלת בחלקה, הרכבת התחתית ריקה ואלפי משרדים, חנויות, חברות ייצור, ואפילו חלק נרחב ממשרדי הממשלה ברחבי ארצות הברית פועלים במתכונת חלקית או שהם סגורים.

בסקר שנערך לאחרונה על ידי עיתון USA TODAY, ^{[דרוש מקור]} עיתון אמריקאי נפוץ, עולה שאחד מכל שלושה אמריקאים בטוח שהיהודים מהווים כרבע מאוכלסיית ארצות הברית, מה שמצביע על השפעת היהודים בכל התחומים הגורמת לשליש מאזרחי ארצות הברית לחשוב שחלקם באוכלוסייה רב יותר.

תחום החינוך

שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הציונות בארצות הברית

השנים הראשונות

גורמים משפיעים

הגורמים שמשכו את היהודים להגר לארצות הברית: שוויון, שלא על חשבון זהותם היהודית, ושפע האפשרויות הכלכליות, פסלו מראש בעיני כמעט כל היהודים אפשרות כלשהי של עזיבת ארצות הברית. להפך, השוויון והאפשרויות הכלכליות הביאו לאמונה עזה של היהודים בעתיד טוב יותר עבורם בארצות הברית. וכך, אלמנט שלילת הגלות, אבן יסוד בתורה הציונית, היה לא רלוונטי. למעשה, הציונות הייתה דחף שנבע ממצבם של יהודי אירופה למן סוף המאה ה - 19 ולא רגש אמריקני אותנטי. בנוסף, המהגרים, בשנותיהם הראשונות להגירה, היו נתונים ראשם ורובם במלחמת קיום קשה שלא הותירה הרבה לכל מה שאינו קשור אליה. הוותיקים יותר, שמראש לא אהדו את הרעיונות שהביאו עמם רבים מן המהגרים, ושעמדו בראש הממסד היהודי מבחינה פוליטית, כספית ורוחנית, היו אנטי-ציונים, בין היתר כיוון שחששו שזאת תפגע בהתערותם השלמה של היהודים בארצות הברית. בהיות הוותיקים יותר מבוססים יותר, נשלל מן הציונות במשך זמן רב מקור כוח פוליטי, רוחני וכספי דומיננטי. גם המצב בא"י הביא לחוסר אטרקטיביות שלה, בוודאי בהשוואה לאמריקה.

בכל זאת עמדו מספר גורמים לזכות הציונות. אחד מהם היה העדר סימפטיה לארץ המוצא, שבדרך כלל עזבו אותה אותם יהודים בגלל רדיפות, מצוקה ואפליה. את הגאווה הלאומית, שבקרב קבוצות אתניות אחרות הופנתה כלפי ארץ המוצא, תפסה אהדה טבעית ליישוב - לצד רגשות חמים כלפי כל היהודים באשר הם, שהוזנו על ידי מסורת של עזרה הדדית ששררה באופן מסורתי בקרב היהודים. כך, תמיכה בסיסית ביהודי א"י הקיפה את כל יהודי ארצות הברית, ציונים ולא-ציונים כאחד. בהמשך, הציונות השרתה, על ידי הישגיה, ובאמצעות הרוח החדשה, "זקיפות הקומה", גאווה בקרב יהודי ארצות הברית. הצורך בגאווה גבר עת חשו יהודים בארצות הברית בתופעות כמו אפליה ואנטישמיות. א"י, בייחודה ובאתגר הרעיוני שהעמידה, תפסה מקום בלבם של היהודים בארצות הברית, ואף בלב הלא ציונים. עוד עמד לזכות הציונות דמיון-מה בינה לבין המיתוס האמריקני, הכולל התיישבות, חלוציות והעזה אל מול הבלתי נודע.

סוף המאה ה - 19 עד סוף מלחמת העולם הראשונה

תחילת הציונות בארצות הברית בתחילת שנות ה - 80 למאה ה - 19, כאשר תאי חובבי-ציון הוקמו בקהילות הגדולות, והופיעו עיתונים ביידיש ובעברית. אלה נתקלו באדישות ובעוינות. לקראת הקונגרס הציוני הראשון נוסדו מספר ארגונים ציוניים. ב – 1898 הוקמה Federation of American Zionists - FAZ, שהוציאה כתב-עת בשם Maccabaean. שמו הוחלף אחר כך ל New Palestine. בתחילה הייתה FAZ גוף חלש, עם מספר חברים מועט ושסבל מקשיים כספיים. גורם נוסף שהחלישו היה פיצולו, בדרך כלל לפי קבוצות מוצא, אך גם, ובייחוד בין הוותיקים בארצות הברית, שבלטו בהנהגה, למהגרים, שבלטו בקרב אנשי השורה, וגם בגלל שלא כל הארגונים הציוניים הכירו במרותו. FAZ עסק בעיקר באיסוף תרומות והשפעתו הייתה שולית. עד 1914 הגיע מספר החברים לכ - 12,000 מתוך כ - 3,000,000 יהודים. אלה היו בעיקר מהגרים ממזרח-אירופה. בשנים 1906 - 1914 ביקר פעמים רבות בארצות הברית שמריהו לוין, מהבולטים בפעילים הציוניים, וביקוריו תרמו רבות להפצת הרעיונות הציוניים. מלכתחילה בלט בקרב ציונות ארצות הברית הצד הכספי יותר מן הצד המגשים. למשל, בין 1906 ל - 1917 קמו בארצות הברית 14 חברות שהשתתפו במפעל האחוזות - קניית אדמות שיוכשרו עבור בעליהן על ידי פועלים יהודים בא"י, עד להתנחלות הבעלים. בסופו של דבר יושבו רק שתי אחוזות, פוריה ושרונה שבגליל התחתון, וגם הן ננטשו במהרה. עם זאת הייתה ל"אחוזות" חשיבות בעצם קניית הקרקעות, תעסוקת והכשרת פועלים ולהשקעות הכספים.

ב - 1905 ייסד אליעזר ליפא יפה את הסתדרות "החלוץ" שראתה עצמה כאוואנגרד של המחנה הציוני. כאשר פעילותה המעשית של "החלוץ" התדלדלה, ייסדו ב - 1908 יפה, עם עוד כמה צעירים ילידי מזרח-אירופה, את "האיכר הצעיר". ארבעה מן הקבוצה עלו לא"י לאחר שהקבוצה הכשירה עצמה בלימודי חקלאות וצברה כסף. ב - 1912 הם התיישבו בכנרת ועזבו אותה לאחר זמן קצר. רעיונותיהם התגלגלו בצורת מושב העובדים.

במלחמת העולם הראשונה נשאר שמריהו לוין בארצות הברית, אליה הגיעו גם דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, כיוון שדרכו חזרה לאירופה נחסמה, וכן שהה בה נחמן סירקין, אבי הסינתזה ציונות - סוציאליזם, ואלה פעלו לחיזוק הציונות בארצות הברית. פעילות זאת הוכתרה בהצלחה על ידי הצטרפות של צעירים בני הקהילה הוותיקה ובראשם ברנדייס, עו"ד שהיה ב - 1916, שופט בביהמ"ש העליון, ושהפך למנהיג התנועה בפועל, ושל פליקס פרנקפורטר. כן הצטרפו סטיבן שמואל וייז והשופט ג'וליאן מאק (Mack). עצם הצטרפותם לתנועה ב - 1913 - 1914, העלתה את יוקרתה בקרב החוגים המבוססים.

בזמן המלחמה גדל מספר החברים, וגברה השפעתה בקהילה ומחוצה לה, כולל נגישות לממשל ווילסון. תחת ברנדייס הוקם וועד חרום שגייס כספים לשיקום א"י, ופעל בדרכים מדיניות למען היישוב. כך השיג מחאה אמריקנית על גירוש היהודים בעלי הנתינות הזרה מא"י, והצליח לשלוח מזון ותרופות ליישוב על אף תנאי המלחמה. מאורעות חיצוניים פעלו לחיזוק הציונות בארצות הברית, כמו מצוקת יהודי א"י, שעוררה את רגש הסולידריות בקרב היהודים באמריקה, כניסת ארצות הברית למלחמה והצהרת בלפור.

התחזקות זו התבטאה בפעילויות חשובות - ומוצלחות - למען היישוב: אלפים התנדבו לגדודים העבריים בעקבות פעולתם של דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי וחלק קטן מהם גם נותרו בא"י; "הדסה" היה הארגון הבולט בא"י בתחומי הבריאות והרווחה; ליהודי ארצות הברית הייתה נוכחות בולטת בהקמת והפעלת וועד הצירים. משלחת של יהודי ארצות הברית בראשות מאק השתתפה בוועידת השלום בורסאי ודאגה, בין היתר, לאינטרסים של יהודי א"י ולמימוש הצהרת בלפור. הצלחה בולטת של התנועה הציונית, ושל מאמצי וייז וברנדייס, הייתה תמיכת ארצות הברית בהצהרת בלפור, אם כי בעקיפין.

פעילויות והצלחות אלה, מצידן, סחפו ועודדו מספר גדול של תומכים. כך, הפך ארגון ציוני אמריקה (Zionist Organization of America - ZOA), מחליפו מ - 1918 של FAZ, לארגון המוני, עת השתייכו אליו ב - 1918 200,000 חברים לעומת 22,000 ב – 1916.

ארגונים ציוניים ותנועות נוער

בין הארגונים הציוניים הכלליים ניתן למנות את הדסה, ארגון נשים ציוניות שנוסד ב-1912 על ידי הנרייטה סאלד ופעל בא"י, בעיקר בתחומי בריאות ורווחה. במידה ששיקף עמדות פוליטיות היו אלה מתונות.

תחת חסות ZOA ומ - 1936 גם תחת חסותה של הדסה פעלה Young Judaea, שנוסדה עוד ב - 1909 על ידי FAZ. פעילותה של זו הייתה מכוונת יותר לפעילות בקהילה ובעם ופחות להתיישבות. עד 1919 הגיע מספר חבריה ל 14,500 ב - 715 מועדונים, ושנות הארבעים עלה מספרם לכ-45,000.

עם הזמן, ועם הגיעם של מהגרים ממזרח-אירופה, התפתחה הפוליטיזציה ושיקפה את הפיצול האידאולוגי של התנועה הציונית בעולם. בשולי ZOA הוקם ב - 1911 הסניף האמריקני של המזרחי. לסניף זה מיסוד סניף זה גם ארגון נשי מזרחי בהנהגת בסי גוטספלד (Gotsfeld), לימים רשת אמי"ת.

גם לציונות הסוציאליסטית היו סניפים בארצות הברית ובראשם פועלי ציון, שהוקם ב-1903. לפועלי ציון השתייכה תנועת הנוער Young Poalei Zion Alliance - YPZA, מורכבת בעיקר מדוברי יידיש, ובשיאה ב 1917 - 1918, מנתה כ-700 חברים ב-25 מועדונים. YPZA הקימה ב - 1935 תנועת-בת, הבונים (שהוקמה עוד קודם בבריטניה ובדרום-אפריקה), שאופייה הותאם לנוער האמריקני, וזאת החליפה עד 1940 את YPZA. מיסוד פועלי ציון קם ב - 1926 ארגון הנשים הציוניות Pioneer Women (כיום נעמ"ת), ובשנות השלושים מנה כמה אלפי חברות בכמה עשרות מועדונים. הרוויזיוניסטים, שפרשו ב - 1931 מהארגון הציוני העולמי (WZO - World Zionist Organization), הקימו את The Zionist Revisionist Organization of America.

בשנות ה - 30 קמו, כתוצאה של שיתוף פעולה בין שליחים מא"י לבין מהגרים מאירופה, סניפי תנועות חלוציות: השומר הצעיר, גורדוניה, השומר הדתי והחלוץ. אלא שחברי תנועות אלה היו מיעוט זעיר בקרב היהדות, ואפילו הציונות, בארצות הברית. התנועה הציונית וויתרה בפועל על הדרישה, אפילו מחברי תנועות הנוער החלוציות, להציב כמטרתם הסופית עלייה, והסתפקה בכך שבוגריה יעמדו לרשות התנועה לצורך מילוי תפקידים שונים, לרוב תפקידים בקהילה. כך חברי תנועות נוער חלוציות עסקו באיסוף כספים, הפצת ספרות ישראלית ופחות בהכנה לעלייה בפועל. ואכן, בוגרי תנועות הנוער החלוציות שהתערו בקהילותיהם, גייסו לציונות תמיכה מחוגים רחבים בקהילות, כמו למשל מאות רבנים רפורמים וקונסרבטיבים. נראה שזאת אחד הסיבות שהציונות הצליחה יותר בסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים.

יתרה מזו, אצל רבים מן הציונים-המגשימים שעלו לא"י, שמשה ארצות הברית כתחרות חזקה מתמדת, כאשר קיימת תמיד האופציה לחזור, וכאשר מורגלים העולים יותר למנטאליות הרווחת בארצות הברית. ואכן, רבים מהם חזרו. למשל, מבין כ - 200 חברים בתנועות נוער חלוציות שעלו לא"י, כמעט מחציתם לא הסתגלו ושבו לארץ מוצאם.

כללית, לא נטו ציוני אמריקה לפוליטיזציה ולפלפולים אידאולוגיים, שבהם "הצטיינה" ציונות אירופה וא"י. העדר הפוליטיזציה התבטא בהיעדר להט, ולחלופין, היה תוצאה של העדר להט שכזה. ביטוי מעשי של הפער הפוליטי בין ציוני ארצות הברית לאלה של א"י ומזרח-אירופה היה שולייתה היחסית של ציונות ארצות הברית, עד כדי תחושה של כמעט ניתוק, הן בשנות ה - 20, הן כאשר תנועת העבודה הפכה לדומיננטית בתנועה הציונית מ - 1933 ועד מלחמת העולם השנייה.

הציונות בין מלחמות העולם

בשנות העשרים. עימות ויצמן - ברנדייס ותוצאותיו

ב - 1919 פרץ עימות בין ברנדייס לבין ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית. יסודו בכך שברנדייס, ראה את עיקר הפעילות הציונית בעידוד צמיחתה הכלכלית של א"י, כך שיהיה ביכולתה לקלוט מספר רב של עולים עתידיים. כאשר לנגד עיניו עמד מודל יישובה של ארצות הברית, סבר ברנדייס כי שירותים ציבוריים הכרחיים רק בתחומים כמו רפואה, ביטחון וחינוך, כ היישוב צריך לעמוד כלכלית על רגליו-שלו, והפעילות הכלכלית צריכה בעיקרה לנבוע מיוזמה פרטית. אין לתמוך ביוזמות כלכליות מפסידות כמו מפעלי הסתדרות העובדים והקיבוצים. כן סבר ברנדייס, שהציונות שלו הייתה מעשית בעיקרה, שיותר מדי משאבים מושקעים בפעילות לא-יצרנית, כמו חינוך ותעמולה. ויצמן גרס כי בנין הבית הלאומי היהודי צריך להתבצע על ידי הון ציבורי שייאסף על ידי קרנות לאומיות (הקרן הקיימת וקרן היסוד). טיעוניו של ברנדייס נעזרו במנוף שיצרה העובדה שבימי פעילותו הציונית של ברנדייס גייסו יהודי ארצות הברית, ציונים ולא-ציונים כאחד, יותר מ - 70% מכספי התנועה הציונית בעולם.

העימות בין השניים בכינוס ה - ZOA בקליבלנד, ביוני 1921, הסתיים בניצחון ויצמן שנהנה מאהדה רבה בין יהודי ארצות הברית. ברנדייס פרש, יחד עם קבוצת ציונים, ביניהם פרנקפורטר ומאק, מהסתדרות ציוני אמריקה, והקים את The Palestine Development Council, שגייסה כספים לפיתוח א"י, ואת Palestine Endowment Fund, שסייעו להתיישבות הפרטית בא"י על בסיס כלכלי. החליפו לואי ליפסקי (Lipsky). ניצחון תומכי ויצמן סימן את השתלטותם מחדש על התנועה של יהודים יוצאי מזרח-אירופה. עם זאת, העקרונות שגיבש ברנדייס לפעילות הציונית בארצות הברית הביאו לכך שחוגים יהודים לא-ציונים היו מוכנים לתמוך בהתיישבות היהודית בא"י. במידה רבה אפיינה גישתו של ברנדייס, המעשיות, הדגש על כלכלה נושאת-עצמה והאדישות לאידאולוגיה, זרם חשוב בציונות האמריקנית, שהעדרו פגע בתנועה הציונית האמריקנית במשך כל התקופה שבין מלחמות העולם, והתנועה הציונית אכן נסתה לאחות את הקרע. בספטמבר 1925 נחתם The Pact of Amity ולפיו יהודי ארצות הברית רואים כחובתם תמיכה ביד רחבה ביהודי א"י. ההסכם אושר בקונגרס הציוני של 1927, ובספטמבר 1929, בעידוד ויצמן, הוקמה הסוכנות היהודית המורחבת, יחד עם מרשל. הקמתה הביאה לכך שיהודים מכל הזרמים, כולל כאלה אשר לא הגדירו עצמם כציונים, השתתפו בסיוע לבית הלאומי. בעקיפין, הייתה בפתרון פשרה זה הכרה מצד הציונות "המגשימה" שייצג ויצמן, בכך שללא ההון של יהודי ארצות הברית לא יצליח "היישוב" לכונן בית לאומי, והכרה מצד הלא-ציונים שא"י מהווה פתרון למצוקתם של יהודים, בתקופה בה אפשרויות ההגירה מוגבלות. כך הצטרפו לא-ציונים למאבק בספר הלבן של פאספילד לאחר מאורעות 1929.

בשנות ה - 20 ירדה הפעילות הציונית המאורגנת, עד כדי 13,000 חברים ב - ZOA. גרמו לכך מה שנראה כשיפור במצב היהודים באירופה, ההסתפקות בהצלחה המדינית של הצהרת בלפור ואישורה על ידי חבר הלאומים, יחד עם דבקות בבדלנות שרווחה אז והלכי רוח פנים-אמריקנים נוספים. גם העימות ויצמן–ברנדייס הוריד את יוקרת התנועה. מכל בחינה, פרט לכספית, הפכה ציונות ארצות הברית לשולית בזירה הציונית עד למלחמת העולם השנייה. הפעילות הציונית יוחדה בעיקרה לאיסוף כספים, ואלמנטים אחרים כמו גיוס חברים, חינוך, הסברה וכיוצא בזה - הוזנחו. בכל זאת רשמה ב - 30.6.1922 הציונות האמריקנית הישג חשוב כאשר הקונגרס קיבל החלטה המאשרת את רעיון הבית הלאומי היהודי בא"י (החלטת Lodge - Fish). כן נרשמה התרחבות-מה בתנועות הנוער הציוניות. אם כי רוב חבריהן היו ילידי אירופה, משכו התנועות לשורותיהן גם ילידי ארצות הברית.

בשנות השלושים ועד מלחמת העולם השנייה

שנות השלושים הראשונות סימנו נסיגה בתנועה הציונית באמריקה. עם פטירת מרשל והסתלקות וויצמן מן ההנהגה, נסוג שיתוף הפעולה, שהסתמן בהקמת הסוכנות היהודית המורחבת. בזמן המשבר הכלכלי נמנו 8,000 חברים בלבד ב - ZOA, שניתן לייחסה להצטמצמות במספר משלמי דמי החברות, בגיוס הכספים, ולנטייה להתרכז בבעיות מבית. באופן דומה, המשבר הכלכלי הפריע לגיוס משאבים לפיתוח א"י. בנוסף, האנטישמיות הגוברת, שפגעה בביטחונם העצמי של הרבדים העליונים של יהדות ארצות הברית, הביאה בתגובה למדיניות של אי-התבלטות מצידם. ע"פ מדיניות זאת כדאי, למשל, לא להדגיש אלמנטים לאומיים יהודיים, כולל ציונות.

התמיכה בציונות חזרה והתגברה בהדרגה עם עליית הנאצים בגרמניה, הידיעות אודות מצוקת היהודים באירופה, הביאה להכרה, שזכתה גם לתמיכת יהודים שאינם ציונים, כי א"י היא המענה המעשי ביותר לאותה מצוקה. בנוסף, התחלפות הדורות הביאה להגברת ההשפעה של יהודים ממזרח-אירופה בקהילות היהודים. גם ההתאוששות הכלכלית האיטית סייעה, וייתכן שגם התדלדלות זרם המהגרים שהטיפול בהם עמד עד אז במרכז חיי הציבור היהודיים. גל האנטישמיות, שפרחה בשנות השלושים, אף הוא גרם לחלקים בציבור היהודי לתמוך בציונות, הן כיוון שהחלו לשקול את מידת היעילות של התערותם בחברה לנוכח תופעות הסתה ואפליה, והן כיוון שתפסו את הציונות כסוג של גאווה לאומית כמשקל-נגד.

את נקודת המפנה ניתן לסמל ב - National Conferece for Palestine שנערכה בוושינגטון בינואר 1935. נכחו בה ציונים ולא ציונים, שייצגו יחדיו כ - 1.3 מליון מיהודי ארצות הברית. החלטות הוועידה התאפיינו בנימה מעשית, תוך עקיפת נקודות מחלוקת רעיוניות. כך למשל, הוחלט על רכישת קרקעות, פיתוח והתיישבות בא"י. מגמה זאת נמשכה עת הסירה היהדות הרפורמית בוועידה המרכזית של הרבנים האמריקנים (Central Conference of American Rabbis), גוף הכולל את הרבנים הרפורמים, ב - 1935 את התנגדותה לציונות כביטוי לזהות יהודית-לאומית, ואיפשרה לרבנים להחליט כיחידים על עמדתם בנושא. ב - 1937 החליטה וועידה דומה על שיתוף פעולה בפיתוח א"י כמולדת היהודים. מנהיגי ארגון הקהילות הרפורמיות קבלו החלטה דומה. בנוסף, ב - 1938 התקבל אגוד הרבנים הקונסרביטיביים, "וועידת הרבנים" (Rabbinical Assembly), כארגון נספח ל - ZOA. כן הצטרפו יהודים אורתודוקסים, הן ל - ZOA, הן להמזרחי. הציונות, בעיקר תנועת העבודה, חדרה גם אל האיגודים המקצועיים היהודים, בין היתר, ככל הנראה, בשל החלשות האטרקטיביות של השמאל הרדיקלי יותר בימי סטלין.

עד 1939 חזר ועלה מספר החברים ב - ZOA ל - 52,000 והחברות בהדסה מ - 27,144 ב - 1925 לכ - 73,000 ב - 1940. הדסה בראשות הנרייטה סאלד הרחיבה פעילותה באמצעות מתן חסותה למפעל עליית הנוער שהעלה יותר מ - 50,000 בני נוער יהודים לא"י, בשנים 1934 - 1948, ודאג לחינוכם בה. מספר שוקלי השקל, האקט הסמלי של חברות בתנועה הציונית, היה 345,928 ב - 1938, מה שהפך את התנועה הציונית בארצות הברית לגדולה בעולם. בנוסף העמיקה הפעילות הציונית בתחומים כמו חינוך והעמקת הזהות היהודית. לעומת זאת, הפעילות הציונית המגשימה לא חדרה עמוק אל ריכוזי היהודים ואל בני הנוער ומספר כל חברי התנועות מסוג זה: השומר הצעיר, הבונים וכו', לא עלה על כמה מאות בשנות השלושים המוקדמות ועל 3,000 בסופן ובתחילת שנות הארבעים.

בשלב זה לא יצרה הציונות האמריקנית כוח פוליטי משמעותי מחוץ לתחומי הקהילה. היא נעדרה, למשל, השפעה משמעותית בסוף שנות השלושים על המדיניות הבריטית בא"י, בעת מצוקה ליהודי אירופה, בזמנים קשים ליישוב וכשנראה היה שבריטניה נוטה כנגד רוח הצהרת בלפור. כן הדגישו ציוני ארצות הברית את נאמנותם קודם כל וראשית לכל לארץ מגוריהם, ונמנעו בשיטתיות מכל דבר העלול להתפרש אחרת.

ממלחמת העולם השנייה ועד מלחמת העצמאות של ישראל

משפחה יהודית בעלת סוכנות רכב שברולט מן העיר אוסטין במינסוטה תורמת משאית לישראל בשנת 1949

בפרוץ המלחמה התאגדו ה - ZOA ועוד ארגונים ציוניים לארגון רופף בשםZionist Emergency Council. ב - 1943 שינתה שמה ל - AZEC - American Zionist Emergency Council. ארצות הברית הפכה למוקד הפעילות המדינית הציונית עם עליית עוצמתה והגברת מעורבותה בענייני העולם. זאת כאשר העמדה הבריטית הפכה יותר ויותר אנטי-ציונית, כפי שהתבטאה בספר הלבן ב - 1939 ואכיפתו כל שנות מלחמת העולם, ועם היחלשותה היחסית של בריטניה, כפי שברור היה לאחריה. בתקופה זאת לגודלה, לעוצמתה ולביטחונה העצמי הגובר של יהדות ארצות הברית, נוסף המומנט של ישיבה קרוב למוקד ההחלטות של המעצמה החזקה והמשפיעה בעולם. גם המנהיגות של יהדות ארצות הברית הפכה באותן שנים לציונית-רדיקאלית. עם זאת סבלה התנועה הציונית גם מפיצולים, שהבולט בהם היה זה שבין הרוויזיוניסטים לזרם הציוני המרכזי.

פעילות הרוויזיוניסטים גברה לקראת מלחמת העולם ובמהלכה. במרץ 1940 הגיע ז'בוטינסקי לארצות הברית והדגיש את הצורך בצבא יהודי שיילחם לצד בעלות-הברית. פעילותו נמשכה עד מותו באוגוסט. רבים מן הפעילים המדיניים של אצ"ל התרכזו גם הם באותה תקופה בארצות הברית ובראשם עמד הלל קוק שהיה מפקד האצ"ל בגולה. עם מות ז'בוטינסקי הפכו אלה לעצמאים, למעשה. הם פתחו במסע תעמולתי גלוי ונמרץ למען צבא יהודי ופעולה זאת שמשה כנראה תמריץ לציונים מהזרם המרכזי להגברת פעילותם באותו כיוון. כן הקימו חוגי הרוויזיוניסטים את הוועד לשחרור האומה במאי 1944 שפעל להצלת יהודים באירופה, להקמת צבא עברי לצד בעלות-הברית, לתמיכה במרד שהכריז אצ"ל בינואר 1944 כנגד הבריטים ולהקמת מדינה עברית בא"י.

ציון דרך בולט בדרכה של התנועה הציונית, בארצות הברית ובכלל, סימנה וועידת בילטמור (Biltmore, מלון בניו יורק בשם זה) במאי 1942. שם הוחלט לראשונה שמדינה יהודית (commonwealth) היא יעדה של התנועה הציונית. למן אותה וועידה תפס אבא הלל סילבר מקום בראש יהדות ארצות הברית. בייחוד כאשר בוועידת הארגונים המייצגים את יהדות ארצות הברית (American Jewish Conference. למעשה רובה של יהדות ארצות הברית, כיוון שנעדרו הרוויזיוניסטים, אגודת ישראל ו-American Council for Judaism האנטי-ציונית), בסוף אוגוסט עד תחילת ספטמבר 1943, הוחלט לאמץ ברוב 502 לעומת 4 את מצע בילטמור. סילבר נטש את דרכי הפעולה הישנות של שתדלנות ודיפלומטיה אישית, לטובת מדיניות כוחנית יותר של הפעלת לחצים, כשמאחוריו יהדות ארצות הברית מלוכדת ברובה ומחויבת לתמיכה בציונות, יחד עם תמיכה בדעת הקהל הכללית. תמיכה זאת, מצידה, השפיעה גם השפעת-גומלין בתוככי הקהילה לכיוון פופולאריות גוברת של העניין הציוני והעמקת המעורבות של אלה שנטו אליו. הנטייה שלא להתבלט כיהודים נזנחה, ובשעת הצורך לא נמנע סילבר לתקוף את הממשל והנשיא. בוועידה ניבחר סילבר כשותפו של סטיבן שמואל וייז בראשות AZEC, המנהיג עד אז. בראשותו הגבירה AZEC את פעילותה והרחיבה אותה גם כלובי פוליטי כלפי הציבור והממשל. בדצמבר 1946, לאחר הקונגרס הציוני בבזל, התפטר וייז וסילבר, שהיה בשנים 1945 - 1947 גם נשיא הסתדרות ציוני אמריקה, החליפו. הקו המיליטנטי התבטא גם בבחירת מחליפו של סילבר כנשיא הסתדרות ציוני אמריקה, עמנואל ניומן, שכיהן בשנים 1947 - 1949, שהיה אוהד התנועה הרוויזיוניסטית. במקביל עלה מספר החברים ב - ZOA ל - 225,000 ב - 1948 וב"הדסה" הגיע לרבע מיליון. הקף התרומות עלה יותר מפי 10 לעומת 1940, ל - 150 מיליון דולר ב - 1948, ומאלה, שיעור התרומות המיועד לא"י עלה. בפועל שמשה יהדות התפוצות, ובעיקר ארצות הברית, כמאגר כמעט-יחיד של כסף זר ליישוב, וממנה אותו בסדר גודל של כ -30% מן התוצר ב - 1948.

עם סיום מלחמת העולם, היחשפות מוראות השואה, והעובדה שחלק ניכר מן הניצולים לא מצא מנוח, החלה יהדות ארצות הברית, לעסוק לראשונה בפעילות מדינית בהיקף רציני. הופעל מנגנון משומן של יחסי ציבור, שכנועים ולחצים. הן בקרב קובעי המדיניות בארצות הברית, עד לנשיא, הן בקרב הציבור היהודי, שצריך היה לאחדו ולהפעילו, הן בקרב הציבור הכללי, כולל המפלגות. כך, למשל, הכניסו שתיהן סעיף פרו-ציוני למצען בבחירות 1944. ואכן, ארצות הברית הציגה עמדה אוהדת לציונות, הן באשר למתן היתר לפליטים יהודים להיכנס לא"י, הן באשר להקמת בית לאומי. ארצות הברית הצביעה בעד חלוקת א"י ב - 29.11.1947, והכירה בישראל מיד לאחר הכרזתה. חלק מן הגורמים לעמדות אלה של ארצות הברית, ואולי מדינות נוספות שהושפעו ממנה, ניתן אולי לייחס למאמץ הדיפלומטי של יהדות ארצות הברית. כן הפעילה יהדות ארצות הברית לחץ פוליטי רב על הממשל בארצות הברית במקומות בהם ניתן היה לסייע ליישוב. הן לגיוס מדינות בעד החלטת החלוקה - שהצליח, הן להסרת האמברגו שהטילה ארצות הברית על נשק למזרח התיכון החל מ - 5.12.1948 - שנכשל.

יהדות ארצות הברית לפי מדינות

• יהדות אוהיו
• יהדות איווה
• יהדות אלבמה
• יהדות דרום קרוליינה
• יהדות הוואי
• יהדות טקסס
• יהדות לואיזיאנה
• יהדות צפון קרוליינה
• יהדות פלורידה
• יהדות ניו יורק

ציוני דרך

• חבר הקונגרס ובית הנבחרים הראשון - לואיס צ'ארלס לוין (1845)
• חבר הסנאט הראשון - דייוויד לוי יולי (1845)
• מושל מדינה ראשון - דייוויד עמנואל (1801)
• מושל מדינה הנבחר הראשון - משה אלכסנדר (1915)
• שופט ראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית - לואיס דמביץ ברנדייס (1916)
• חברת הקונגרס ובית הנבחרים הראשונה - פלורנס פרג קהאן (1925)
• חברות הסנאט הראשונות - ברברה בוקסר ודיאן פיינסטיין (1993)
• חבר הקונגרס ובית הנבחרים הגאה הראשון - ברני פרנק (נכנס לתפקיד ב-1981 ויצא מהארון ב-1989)
• מושלת מדינה ראשונה - מדליין אם. קונין (1985)
• שופטת ראשונה בבית המשפט העליון של ארצות הברית - רות ביידר גינסבורג (1993)
• חבר הקונגרס ובית הנבחרים העצמאי הראשון - ברני סנדרס (1991)
• חבר הקבינט הראשון (ושר המסחר והעבודה הראשון) - אוסקר שטראוס (1906)
  • לא כולל את ג'ודה פי. בנג'מין, שכיהן כמזכיר המדינה והמלחמה (וגם התובע הכללי) של קונפדרציית המדינות של אמריקה (מדינות הדרום שפרשו מהצפון בעת מלחמת האזרחים), (1862)
• האדם הראשון ממוצא יהודי שהיה מועמד לנשיאות מטעם אחת משתי המפלגות הגדולות - ברי גולדווטר (1964), (ג'ון קרי היה השני ב-2004)
• מזכיר המדינה הראשון - הנרי קיסינג'ר (1973)
• המועמד הראשון לסגן נשיא והראשון על "הטיקט" של אחת המפלגות הגדולות - ג'ו ליברמן (2000)
• מספר היהודים שכיהנו במושב הקונגרס ה-110 היוצא, הגיע לשיא של 43 יהודים בשני בתי הקונגרס (מתוך 535, 8%); 13 בסנאט (מתוך 100, 13%) ו30 בבית הנבחרים (מתוך 435, כ-7%). מספרם הכולל של היהודים באוכלוסייה עומד על כ-2% ‏‏.
  • במושב הקונגרס ה-111 הנכנס, שמרו היהודים על כוחם בקונגרס ואף גדלו ל-45 חברי קונגרס; 13 חברי הסנאט נשארו, ומספר חברי בית הנבחרים גדל באחד ל-31 (טום לנטוס נפטר ורם עמנואל נבחר מחדש ועזב לתפקיד ראש סגל הבית הלבן, אך שלושה יהודים חדשים נבחרו, ג'ון אדלר, ג'ראד פוליס ואלן גרייסון).

ראו גם

• ארגון ציוני אמריקה
• ההסתדרות הציונית הדסה
• בית הכנסת טורו בניופורט
• קרן וקסנר‎

לקריאה נוספת

• שמואל רוזנר, שטעטל בייגל בייסבול, על מצבם הנורא והנפלא של יהודי אמריקה,הוצאת כתר, 2011. 377 עמ'. (סקירה על הספר, בבלוג "ספר חברה תרבות")
• גורן, אריה (ארתור). "אנו באנו ארצה" באמריקה - אמריקניזציה של אידאל החלוץ. בתוך: ישראל הנכספת. האידאלים והדימויים של יהודי צפון-אמריקה. עורך: אלון גל. המרכז למורשת בן-גוריון והספרייה הציונית על-יד ההסתדרות הציונית העולמית. ירושלים. 1999. עמ' 67 - 94.
• גנין. צבי. "בין זהות אמריקאית וזיקה יהודית". קתדרה לתולדות ארץ-ישראל ויישובה. יד יצחק בן-צבי. 1981. עמ' 227 - 229.
• רוקאווי, רוברט. * מהגרים, פועלים וגנגסטרים: פרקים בתולדות היהודים בארצות הברית. תל אביב, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, תש"ן 1990.
• גרטנר, אריה. היישוב היהודי בארצות הברית מראשיתו עד ימינו. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 2004.
• נאמן ארד, גולי. אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם. תגובתם של קרובים-רחוקים. עם עובד. תל אביב. 2006.
• יונתן ד. סרנה היהדות באמריקה, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2005
• ארנולד מ' אייזן, העם הנבחר באמריקה, ההוצאה לאור, אוניברסיטת תל אביב, 2010.

• Feingold, Henry L. A Time for Searching: Entering the Mainstream, 1920 - 1945. The Johns Hopkins University Press. Baltimore. 1992.
• Raider, Mark A. The Emergence of American Zionism. New York and London 1998.
• Sachar. Howard Morely. A History of the Jews in America. A. A. Knopf. NY. 1992.

קישורים חיצוניים

• אתר מאמרים על יהדות ארצות הברית.
• אפרים שמואלי, יהדות ארצות הברית, באתר דעת, מתוך: מחניים ס"ו, תשכ"ב
• פרקים בתולדות יהודי ארצות הברית עבודה בנושא יהדות ארצות הברית מ"האתר של איציק נטף"
• אברהם שמואל שטיין, מעמדה ותרומתה של יהדות ארצות הברית, בפרויקט בן-יהודה
• Jews in the Civil War, באתר Jewish-American History Foundation (חיילים יהודים בעת מלחמת האזרחים בארצות הברית)
• פרופ' חנן אלכסנדר משוחח עם ג'ון ווקר, ‏על מצב יהדות ארצות הברית, באתר הערוץ האקדמי, 02/06/2008
• יונתן שפירא, ‏המחלוקת ביהדות ארצות-הברית בשאלת קונגרס יהודי אמריקני (1916-1914), הציונות ב, 1971, עמ' 104-90
• נתן אפרתי, ‏יהדות אמריקה ויהודי ארץ-ישראל – קשרים בשלהי המאה הי"ט, קתדרה 55, 1990, עמ' 88-63
• תבנית:עיונים בתקומת ישראל
• תני גולדשטיין, ג'ואיש ביזנס: איך הדוד מאמריקה התעשר כל כך?, באתר ynet, 4 ביולי 2011