זכרון דברים (ספר) – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Carmitsp (שיחה | תרומות)
Carmitsp (שיחה | תרומות)
שורה 38: שורה 38:
* [http://www.newlibrary.co.il/HTMLs/page_1142.aspx?c0=16241&bss53=13176 "האם זה ספר חשוב? לא." על דחיית כתב-היד של 'זיכרון דברים'], אתר [[הספריה החדשה]]
* [http://www.newlibrary.co.il/HTMLs/page_1142.aspx?c0=16241&bss53=13176 "האם זה ספר חשוב? לא." על דחיית כתב-היד של 'זיכרון דברים'], אתר [[הספריה החדשה]]
* [http://revivim.kibbutz.org.il/ml-006.htm הדמויות בזכרון דברים, עדין קוה]
* [http://revivim.kibbutz.org.il/ml-006.htm הדמויות בזכרון דברים, עדין קוה]
* [http://www.haaretz.co.il/literature/1.1126867] ארבע איגרות מאת המחבר לאישתו שבראשונה מוזכרות הביקורות הראשונות על ספר זה.]
* [http://www.haaretz.co.il/literature/1.1126867 ארבע איגרות מאת המחבר לאישתו שבראשונה מוזכרות הביקורות הראשונות על ספר זה.]

גרסה מ־15:49, 14 בינואר 2012

כריכת הספר

זיכרון דברים הוא רומן על רקע תל אביב של שנות השבעים, פרי עטו של יעקב שבתאי. הספר יצא לאור בהוצאת ספרי סימן קריאה ובהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1977, זוכה פרס ברנשטיין לשנת 1978. בשנת 1994 ראה אור מחדש בסדרת הספריה החדשה. נחשב לאחת מיצירות המופת של הספרות הישראלית.

הרומן מתאר סדרה ארוכה של דמויות, הקשורות זו בזו בקשרי משפחה וקשרי הכרות אחרים, העולות ומופיעות מול הקורא בקשרי אסוציאציות נעדרי תבנית, לכאורה. סגנונו של הרומן מתאפיין במשפטים ארוכים מאוד ומורכבים, הנעים מעניין לעניין ומדמות לדמות ללא הפוגה.

לשבתאי סיפור קצר בשם זהה, שאינו קשור עלילתית לרומן.

הדמויות העיקריות

הדמויות העיקריות בסיפור הן דמויותיהם של שלושה חברים, השרויים, כל אחד בדרכו, בעיצומו של "משבר גיל העמידה".

  • צזאר – גרוש ואב לשניים, באמצע שנות הארבעים לחייו. צזאר הוא נרקיסיסט אנוכי המבלה את חייו בדילוג בין מאהבות, עימן הוא מנהל יחסים סבוכים ולא יציבים, ובבריחה עיקשת מכל התחייבות לאדם או לרעיון, יהיו אשר יהיו. היחידים להם רוחש צזאר כבוד של ממש, הן שתי דמויות האב המעצבות שלו: ארווין- אביו מולידו של צזאר ובש- חברו הטוב של ארווין, ניהיליסט ציניקן אותו מעריץ צזאר במיוחד.

במהלך הסיפור נרמז, כי כיבושיו המיניים של צזאר אשר אינם יודעים שובע, מונעים מרצונו להידמות לארווין ולבש.

  • גולדמן – גרוש וערירי בסוף שנות הארבעים לחייו, בוגר מלחמת השחרור. אין כל איזכור לשמו הפרטי. גולדמן מגלם בדמותו את האדם המחפש משמעות אל-זמנית בקיום זמני. במודעותו הנוקבת לארעיותם של חייו ושל הקיום כולו, אינו יודע גולדמן מנוח, מה שמניע אותו לפעול ולהותיר חותם בעולם (למשל, בתרגום יצירה של יוהנס קפלר). הקונפליקט של גולדמן קיצוני: הוא חושש מהחידלון ומהמוות, חשש המתבטא בעיסוק בפיתוח גוף ובפנטאזיות על חיים רומאנטיים, אך נאלץ לשוב ולהשלים עימם, כשהוא מפליג בנוסטאלגיה וגעגועים לאחותו המתה ולסמטאות ילדותו בצילה של העיר המשתנה ללא הרף. נושא המוות והאלמוות עולה בשיחותיו עם דמויות לאורך הספר, שהעמוקות שבהן הן עם דודו לזאר. הקונפליקט נפתר בהתאבדותו של גולדמן (עליה מדווח המחבר כבר בראשית הסיפור).

ברקע דמותו של המתלבטת ללא קץ של גולדמן, מתוארת בהרחבה דמותו הנוקשה, הקנאית והאלימה של אביו, המכונה "אביו של גולדמן" לאורך כל הסיפור (למעט התייחסות בודדת לשמו הפרטי- "אפרים" בעמוד הראשון של הספר).

  • ישראל - רווק בסוף שנות השלושים לחייו. ישראל הוא מוזיקאי שתקן המתגורר בסטודיו לצילום אותו מחזיק צזאר לצורכי עבודתו. ישראל תלותי בצזאר ולאורך הספר עושה כבקשותיו, על אף חוסר רצונו. הוא מקיים מערכת יחסים סבוכה עם בחורה בשם אלה שמעסיקה את רוב מחשבותיו המתוארות בספר.מעט מסופר על ישראל, אך בדמותו השקטה והאדישה הוא משקף את דמויות חבריו, בעיקר בשתקנותו המנוגדת כל-כך לרעש והססגוניות של צזאר ובבוז השקט והכמעט בלתי מורגש שהוא רוחש כלפיו. ישראל שקוע בעולם שלו, ולא מתעניין בלבטים שמציגים בפניו חבריו. מבלה את רוב היום שלו באימון נגינה על פסנתר או על עוגב. לאחר התאבדותו של גולדמן ישראל מחליט לעזוב את תל אביב ובכך להשתחרר מתלותו בצזאר.

עיקר העלילה מרוכזת בשני הראשונים - גולדמן וצזאר, ובדמויות הקשורות בהם. ישראל מהווה מעין דמות רקע, המביטה על צזאר ועל גולדמן ומעניקה נפח לדמויותיהם.

בספר מוצגים מעל 120 דמויות הקשורות לעלילה.

על הדמויות והתמה

הספר נפתח ומסתיים בשתי לוויות (של אביו של גולדמן ושל גולדמן עצמו), ולמעשה מציב את הדמויות במעגל של בריחה בלתי פוסקת מהמוות. הבריחה והפחד מן המוות מתבטאים בהיאחזות נואשת בחופש הנעורים, בהתעסקות מרירה בהזדמנויות שהוחמצו, בתקוות ושאיפות שהסיכויים לממשם הולכים ומתפוגגים. מעל כל אלה, מרחפת הכמיהה הבלתי ממומשת למשמעות ולהגשמה עצמית.

במרדפם הבלתי פוסק, שוקעות הדמויות באנוכיות ובחוסר יכולת לפייסנות ואמפתיה. את מפלטן מכישלונן הן מוצאות בבגידות, שקרים, התבודדויות, הנחלת כאב לזולתן ונסיונות לצבירת כוח לשם הכוח לבדו. החמלה אינה ידועה להן ואינה באה לידי ביטוי בחייהם. כל אלה מובילים למרירויות ושנאות הולכות וגוברות, המפרקות משפחות וחברויות ומבטלות כל סיכוי לגאולה.

המוות עצמו, לא פעם, מהווה את הגאולה היחידה, לעתים למת עצמו ולעתים לקרובים אליו. בפעמים אחרות, מהווה המוות מקור להעמקת הניכור והאיבה בין הנותרים בחיים. כך מגיעה דמות-דמות, כל אחת במאפייניה המיוחדים לה, למבוי סתום, רווי אכזבות וייאוש – ובמקרים לא מעטים למוות.

בשנת 1995 עובד הרומן לסרט קולנוע בבימויו של עמוס גיתאי, בכיכובם של אסי דיין (בתפקיד צזאר), עמוס גיתאי עצמו (גולדמן), עמוס שוב (ישראל).

בשנת 2007 נבחר הספר על ידי עורכים ומו"לים (בפרויקט של עיתון מעריב) לספר הטוב ביותר שנכתב בעברית מאז קום המדינה.

קישורים חיצוניים