הערכה פסיכולוגית – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←‏מערכת החינוך: קישורים פנימיים
מ ←‏הערות שוליים: קישורים פנימיים
שורה 69: שורה 69:


פסיכולוג יכול גם לאבחן [[הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות|הפרעת קשב]], בתנאי שהוא מפנה ל[[רופא]] לצורך בירור תחלואה נילוות ובדיקת הצורך בטיפול תרופתי{{הערה|שם=מידה|1=[http://www.health.gov.il/download/forms/a3854_mr40_2010.pdf אמות מידה לאבחון הפרעת קשב וריכוז (ADHD) בילדים מתבגרים ומבוגרים], משרד הבריאות (2010)}}.
פסיכולוג יכול גם לאבחן [[הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות|הפרעת קשב]], בתנאי שהוא מפנה ל[[רופא]] לצורך בירור תחלואה נילוות ובדיקת הצורך בטיפול תרופתי{{הערה|שם=מידה|1=[http://www.health.gov.il/download/forms/a3854_mr40_2010.pdf אמות מידה לאבחון הפרעת קשב וריכוז (ADHD) בילדים מתבגרים ומבוגרים], משרד הבריאות (2010)}}.

==ראו גם==
* [[בריאות הנפש]]


== הערות שוליים ==
== הערות שוליים ==

גרסה מ־19:18, 18 בפברואר 2012

הערכה פסיכולוגית היא תהליך הבודק את מצבו הרגשי והנפשי של אדם. התהליך נערך על ידי פסיכולוגים באמצעות כלים אבחוניים שונים, ומשמש להתווית דרך טיפול או להעלאת השערות לגבי אישיותו ותפקודו של האדם בתחומי חיים שונים. ההערכה היא מתחומי המומחיות החשובים ביותר של הפסיכולוגים. 91% מהפסיכולוגים הקליניים עוסקים בין השאר גם בתחום זה.

מטרות

להערכה הפסיכולוגית מספר מטרות:

  • לתאר את אופן ההתפתחות, המצב האינטלקטואלי, המצב האקדמי, המצב הרגשי, המצב האישיותי, המצב החברתי והמצב ההתנהגותי של אדם מסויים[1].
  • להבין טוב יותר בעיות פסיכולוגיות רגשיות או התנהגותיות של אדם מסויים, ולשער השערות לגביהן.
  • לפתח תוכנית טיפולים מתאימה.

לפיכך, תוצאותיה של הערכה פסיכולוגית הן בדרך כלל התרשמויות וכלליות ולא בהכרח תינתן אבחנה מדויקת. לעיתים במהלך ההערכה עולה חשד לקיומו של מצב או גורם כלשהו, הנמצא מחוץ לתחום הידע של הפסיכולוג, אשר עלול להשפיע לרעה על מצבו של האדם. במקרים אילו על הפסיכולוג להמליץ על המשך הבדיקה אצל איש המקצוע המתאים.

ההבדל בין הערכה לאבחון


שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים

פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

שיטות וכלים

הערכה פסיכולוגית מתבססת על איסוף מידע אודות האדם ביחס לתקופות שונות בחייו. בדיקת הרקע יכולה לכלול סקירת רישומים ואבחונים קודמים. לצורך בחינת המצב הקיים נעשה שימוש בכלי הערכה שונים.

באופן כללי מבחנים וכלי הערכה נועדו לספק לפסיכולוג את המידע הנדרש באמצעות מדידה והערכה. למרות שישנו מגוון רחב של כלי הערכה פסיכולוגיים, רק לחלקם הוכחו התוקף (המבחן אכן בודק מה שהתכוון לבדוק) והמהימנות (עקביות המדידה). לכן:

מבחני אינטיליגנציה

מבחני אינטליגנציה והישגים נקראים גם מבחני IQ. אילו הם מבחנים שתוכננו למדוד תפקודים קוגניטיביים ספציפיים של הנבדק, בהשוואה לנורמות כלליות. המבחנים בודקים תפקודים כמו ידע כללי, יכולת מילולית, זיכרון, טווח קשב, הבנה, תפיסה חזותית-מרחבית, ועוד. נמצא במחקרים כי חלק מהמבחנים עשויים לנבא יכולות ביצוע שונות, בעיקר יכולות בית-ספריות.

דוגמאות למבחני IQ הן:

  • מבחן WAIS-R למבוגרים
  • WISC-R95 לילדים בגיל בית-ספר
  • WPPSI לילדים קטנים עד גיל בית-ספר.

מבחני אישיות

מבחני אישיות נועדו לתאר דפוסי התנהגות, מחשבות ורגשות. הם מחולקים לשני סוגים:

מבחנים ניורופסיכולוגיים

מבחנים נוירופסיכולוגיים מורכבים ממטלות שתוכננו למדוד תפקודים פסיכולוגיים ספציפיים שידועים כקשורים למבנים מוחיים או נתיבים עצביים מסוימים.

למבחנים אילו שני שימושים עיקריים:

  • הערכת הפגיעה או הליקוי, שנגרמו בעקבות פציעה או מחלה שידועה כמשפיעה על תפקודים נוירוקוגניטיביים.
  • מחקר להשוואה בין יכולות נוירופסיכולוגיות של נבדקים בקבוצות ניסוי שונות.

ראיונות ותצפיות

ראיון ותצפית קליניים הם מרכיב חיוני להערכה, ומסתכלים במהלכם על מראה כללי של האדם, התנהגות, מצב רוח, רגש, הבנה, התמצאות, תובנה, זיכרון ותקשורת.

תצפיות קליניות מתוכננות להשגת מידע על האדם מצפייה בהתנהגותו.

בראיונות הפסיכולוג מדבר עם האדם על מנת להבין יותר את מצבו. על מנת להשיג תמונה מקיפה יותר הפסיכולוג יכול לדבר גם עם אנשים הקרובים לאדם (הורים או בני זוג) ולקבל את חוות דעתם האישית בנוגע לנושאים הרלוונטים להערכה. דוגמה שכיחה לראיון קליני רשמי היא בדיקת המצב הנפשי, שמשמשת לרוב ככלי לסריקה ראשונית לקראת טיפול או המשך בדיקה ואבחון.

התרשמות אבחונית

אחרי ההערכה הפסיכולוגית, פסיכולוגים קליניים מגישים התרשמות אבחונית. לרוב הם מסתייעים לשם כך בספר מדריך האבחנות הבינלאומי ICD (גרסה 10), או האמריקאי DSM (גרסה IV-TR). ספרים אלו משתמשים במונחים ועקרונות רפואיים, וכוללים קטגוריות של הפרעות נפשיות שניתנות לאבחון לפי רשימות קבועות של קריטריונים תיאוריים. מערכת הבריאות בארצות הברית ורוב חברות הביטוח האמריקאיות דורשות אבחנה מתוך ה- DSM, כדי לאפשר מימון טיפולים רלוונטיים.

ה- DSM משתמש במודל הרפואי הקטגוריאלי, ותופס בעיות פסיכולוגיות במונחים של מחלות מובחנות, שניתן להגדיר על ידי קבוצת קריטריונים מינימלית, כמו: סימפטומים שהנבדק מדווח עליהם ועוצמתם, התנהגויות שונות, משך התופעות, איך הן התחילו ועוד. לאחרונה עולה המודעות לכך שמודל זה אינו הדרך היחידה לתאר ולהבין בעיות פסיכולוגיות. בנוסף, קיימות מעט יחסית הצדקות אמפיריות לגבולות ההגדרות של הקריטריונים, שמבוססים על קונצנזוס קליני ולכן הם שרירותיים בעיקרם.

לפיכך, מתקיימים דיונים רבים בשדה הקליני לגבי שיטות חלופיות לאבחון פסיכולוגי. מודלים אפשריים שנדונים הם, למשל, "המודל הממדי", שמבוסס על מודלים בעלי תוקף אמפירי של הבדלים בינאישיים (כמו מודל חמשת הגורמים של האישיות), או "המודל הפסיכו-חברתי", שלוקח בחשבון גם מצבים אינטרסובייקטיביים משתנים. תומכי המודלים האלו טוענים שהם נותנים יותר גמישות אבחונית ותועלת קלינית, ללא הסתמכות על הרעיון הרפואי של מחלה. אך הם גם מודים שהמודלים האלו עדיין לא חזקים מספיק כדי להיות בשימוש נרחב ונפוץ, וצריכים להמשיך ולהתפתח.

פסיכולוגים קליניים בריטיים לא נוטים לאבחן, אלא מעדיפים להשתמש בנוסחאות - מיפוי אישי של הקשיים שאיתם מתמודד הנבדק, כולל גורמים שמגבירים את הרגישות הראשונית לקושי, מאיצים אותו, ומשמרים את הקושי.

מערכת החינוך

הערכה פסיכולוגית יכולה לתרום רבות לשיפור השיגיהם של תלמידים מסויימים במערכת החינוך.

אחד השימושים הנפוצים הוא הפנייה של תלמידים בעלי קשיי למידה לאבחון פסיכולוגי לצורך בדיקת חשד לקיומה של לקות למידה[2] ומתן המלצות להוראה מתקנת. אבחון פסיכולוגי יכול להעשות גם בשילוב עם אבחון דידקטי. האבחון המשולב נקרא אבחון פסיכודידקטי.

פסיכולוג יכול גם לאבחן הפרעת קשב, בתנאי שהוא מפנה לרופא לצורך בירור תחלואה נילוות ובדיקת הצורך בטיפול תרופתי[3].

ראו גם

הערות שוליים