ויטקה קובנר – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ פיצול מיותר
דורית (שיחה | תרומות)
מ ראו שיחה
שורה 1: שורה 1:
{{הבהרת חשיבות עם זמן|זמן=18.02.2012}}
'''ויטקה קובנר (קמפנר)''' ([[1920]] - [[15 בפברואר]] [[2012]]) הייתה [[פרטיזן|פרטיזנית]] יהודייה שפעלה ב[[ליטא]].
'''ויטקה קובנר (קמפנר)''' ([[1920]] - [[15 בפברואר]] [[2012]]) הייתה [[פרטיזן|פרטיזנית]] יהודייה שפעלה ב[[ליטא]].



גרסה מ־01:58, 19 בפברואר 2012

ויטקה קובנר (קמפנר) (1920 - 15 בפברואר 2012) הייתה פרטיזנית יהודייה שפעלה בליטא.

ביוגרפיה

ויטקה קמפנר נולדה בשנת 1920 בעיר קאליש שבמערב פולין, אחות לשני הבנים של חיה וצבי קמפנר. כל משפחתה נספתה בשואה. עם סיום לימודיה התיכוניים עברה ללמוד ב"מכון ללימודי יהדות" באוניברסיטת ורשה, והצטרפה לארגון הסטודנטים של "השומר הצעיר".

חברי המחתרת מגטו וילנה, ובהם אבא קובנר, עומד במרכז, ואשתו ויטקה קובנר, ראשונה מימין

כשנכנסו הגרמנים לקאליש בספטמבר 1939, יצאה מזרחה והצטרפה לריכוז "השומר הצעיר" בווילנה. בווילנה הוטל עליה להיות מקשרת בין הגטו לעיר, וכך הכירה את אבא קובנר. היא היתה חברת הפ.פ.או ("ארגון הפרטיזנים המאוחד"- המחתרת בגטו וילנה) ופרטיזנית ביערות רודניקי.

בראשית שנת 1942 פוצצה רכבת גרמנית. אף אחד לא העלה על דעתו שעשו זאת יהודים ובודאי לא אישה יהודיה. מתוך עדותה על פיצוץ הרכבת:

"הפעולה המרכזית היתה פיצוץ רכבת. זאת היתה הפעולה הראשונה מסוגה בכל האזור שלנו. זה היה בראשית 1942, כשהתנועה הפרטיזנית עדיין לא היתה מפותחת. אני רואה את חשיבות הפעולה, בייחוד בתעוזה שבה; שיהודים בגטו העזו לחשוב שהם יכולים לבצע פעולה פרטיזנית מתוך הגטו. הפעולה היתה מאד מסוכנת, כי אילו נתפסנו, יכולנו לסכן את הגטו כולו. העוז היה באחריות שלקחנו על עצמנו. את הפצצה הרכיב אבא. מיכאל, אחיו של אבא, השיג חוברת ישנה ממלחמת פינלנד, ובה הוראות להרכבת הפצצה. את חומר הנפץ הביאו חברי פ.פ.או. שעבדו במחסני התחמושת של הגרמנים. הם הגניבו את חומר הנפץ לגטו. הבעיה העיקרית בפעולה הזאת היתה לחפש מקום שעוברת בו רכבת ולא עובדים שם יהודים – כדי שלא יחשדו ביהודים שהם ביצעו את הפעולה. לקח לי כחודשיים עד שמצאתי את המקום המתאים."

כאשר המחתרת יצאה ליער ויטקה התמנתה למפקדת פלוגת הסיור. לאחר אחת מפעולות החבלה בעיר וילנה, החליטה להוביל ליער קבוצה של יהודים. בכך בחרה באופן מודע להפר את הפקודה של מטה הפרטיזנים, שאסר על הבאת יהודים ליער. מתוך עדותה על העברת יהודים ליער:

"עוד קודם לכן דיברתי עם אבא [קובנר], שאם תהייה הזדמנות, אולי אעביר יהודים ליער. זה היה ממש מסוכן. זה היה מבצע, לקחת 60 איש ולהוליך אותם ליער; וזה היה בתקופה שהמפקדה הראשית, שהיתה בפיקודו של ליטאי, שאמנם היה יהודי אך התחזה לליטאי, קבעה: "מספיק, יותר לא מביאים יהודים ליער! "אז אני אמרתי: "מילא, יהיה מה שיהיה. מה הם כבר יעשו לי? העיקר שהיהודים יינצלו". עשיתי את עצמי כאילו לא קיבלתי את הפקודה והבאתי את הקבוצה ליער..."

נחשבה לפרטיזנית נועזת במיוחד, בעלת תושייה ואומץ לב והם עמדו לה בשעותיה הקשות כאשר ניצבה מול סכנות חיים. ביולי 1944 הצטרפה לצבא האדום ששחרר את וילנה.

בתום המלחמה היתה חברה בקבוצת "הנקם" וישבה בפריז, כקשרית בין הארגון לבין הבריגדה היהודית.

עלתה לארץ ישראל ב-1946 באוניית המעפילים "ביריה", האוניה האחרונה שמעפיליה לא נשלחו לקפריסין. היא הקימה את ביתה בעין החורש יחד עם אבא קובנר ונולדו להם שני ילדים - מיכאל ושלומית.

ב-1993 הדליקה משואה בעצרת המרכזית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם.

ויטקה היתה פסיכולוגית בקיבוצה ופיתחה שיטות טיפול ייחודיות.

בשנת 2004 תרמה ל"יד ושם" את אקדחו של אבא קובנר.[1]

בשנת 2001 השתתפה בסרט הדוקומנטרי "Resistance: Untold Stories of Jewish Partisans" בבימויו של סת' קרמר.[2] בשנת 2011 ביימה הבמאית יעל קציר את הסרט הדוקומנטרי "עכשיו אני מספרת", העוסק בסיפורה ובזכרונותיה של ויטקה קובנר.[3]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים