הגט מקליווא

פרשת הגט מקליווא הוא כינויה של מחלוקת הלכתית בדבר כשרותו של גט, שהסעירה את העולם הרבני האירופי בשנים 1767-1766. המחלוקת עסקה במקרה שבו חתן, ששפיות דעתו הייתה מוטלת בספק, גירש את אשתו והיה חשש שהוא היה במצב נפשי שבו גירושיו אינם תקפים. המחלוקת ההלכתית נבעה משאלת הגדרתו של החתן כשפוי, שכן אדם שאינו שפוי אינו יכול לגרש. אולם למעשה היא חרגה מגדרי הדיון ההלכתי המצומצם, הציתה סכסוך נרחב בין רבנים וקהילות שונות ורבים שבחשובי רבני הדור התערבו בה.

סיפור המעשה

קובץ:Kleve Divorce Locations copy.jpg

פרנקפורט

מנהיים

בון

קליווא

בשנת 1766 (ה'תקכ"ו) בחור בשם יצחק (איציק) בן אליעזר נייבורג ממנהיים השתדך עם נערה בשם לאה בת יעקב גונצהויזן מבון. תאריך החתונה נקבע ליום ח' באלול באותה שנה. לקראת החתונה באו הכלה ומשפחתה למנהיים ונפגשו עם החתן. בימים שלפני החתונה ובחתונה עצמה התרשמו הנוכחים ממצב רוחו הקודר של החתן שדבר-מה מטריד אותו. עם זאת, הוא התנהג באורח שקול ונראה מיושב בדעתו. החתונה נערכה כמתוכנן ביום שישי, והחתן נשא דברים ואף אכל לשובע בסעודת ליל שבת, בניגוד להוראת רופאו שהורה לו לא להרבות באכילה. בבוקר שלאחר ליל החתונה, אשתו, שהוטרדה ממצב רוחו, שאלה אותו ברורות האם הוא מצא בה פגם כל שהוא, אך הוא השיב לה שהוא מודאג בשל עניינים כספיים הקשורים לחתונה.

למחרת בבוקר, בשבת, החתן לקח את כסף הנדוניה והסתלק מן העיר בלי לומר דבר לאיש. ביום ראשון נמצא החתן לאחר חיפושים בעיירה סמוכה. את הכסף שמר בידיו ורק שילם על האירוח לבעל הבית שבו שהה. לאחר שהושב לביתו התעלף, וכשהתאושש ונחקר לפשר מעשיו סירב לנמק את בריחתו. הוא רק הסביר כי נפל עליו פחד מוות במנהיים ולכן ברח. החתן נרגע לכמה ימים, אך בין המחותנים התפתח סכסוך כספי, ולאחר שיושב הסכסוך בידי רבי שמעון קופנהגן (רב מקהילתה של הכלה וקרוב משפחה שלה) החליטו כל הצדדים שהזוג הצעיר ייסע עם משפחת הכלה לבון, וקיוו כי שינוי המקום ייטיב גם את מצב רוחו של החתן, שנחשד כי לקה בטירוף.

שבעת ימי המשתה הסתיימו ועד השבת הבאה הגיעו האנשים לבון. במוצאי השבת פנה החתן לרבי שמעון קופנהגן והודיע לו כי הוא מוטרד מיחסה של אשתו אליו, וכן שהוא נמצא בסכנה גדולה בבון והוא חייב לעזוב מיד את המדינה ולעבור לאנגליה. משום כך ביקש לגרש את אשתו כדי שלא להשאיר אותה עגונה. על פי ההלכה אסור לאדם לגרש את אשתו בעל כרחה, אך מחוסר ברירה ומחשש שהכלה תשאר עגונה, הסכימו הורי הכלה והכלה לגירושין. מכיוון שבבון לא היה בית דין המוכר על ידי השלטון, ובדיסלדורף הסמוכה לא הסכים החתן להתגרש משום שרבים ממכריו מצויים בה, הוחלט שהגירושין יתקיימו בעיירה קליווא (קליף, Kleve, Cleves) שבדרך להולנד, אליה התכוון החתן לנסוע בדרכו לאנגליה. הרב בקליווא באותו זמן היה הרב ישראל ליפשיץ (סבו של הרב ישראל ליפשיץ מחבר הספר ה"תפארת ישראל"). הרב שוחח עם כל הצדדים ותוך יום אחד סידר את הגט. לפי טענת הרב ליפשיץ החתן דיבר ביישוב הדעת ובהיגיון, ולא נראה כלל כמי שלוקה בנפשו. לאחר שסודרו גם העניינים הכספיים - החתן הסכים להחזיר את כל כסף הנדוניה - שבו הכלה ומשפחתה לביתם, והחתן נסע לאנגליה והחל עוסק שם במסחר.

רבי ישראל ליפשיץ פרסם לאחר הפרשה את ספרו "אור ישראל", ובו חילופי דברים הלכתיים בעניין

כשנודע לאבי החתן סיפור הגירושין כעס מאוד על הגט ועל הכסף שנלקח מבנו. הוא פנה לרב קהילת מנהיים, הרב טעבלי העס, והלה הכריז כי הגט פסול מכיוון שהחתן היה "שוטה ומשוגע" בזמן מתן הגט. הוא טען שמיד עם הגיע החתן למקום מגוריה של הכלה ניכרו בו סימני שיגעון שהתגברו בשבת שלאחרי החתונה, בה החתן קם לפנות בוקר ויום השבת - תוך חילול השבת ואיסור תחומין והעברת חפץ ברשות הרבים - הוא ברח למקום הפקר מחוץ לעיר כחסר בית, שם גוי אסף אותו לביתו לאחר ששיכנע אותו שהוא יעביר אותו לאנגליה. לטענת הרב העס, בתקופה זו שהיה ידוע ומוחזק כשוטה הוא גירש את אשתו בנימוק שהוא נאלץ לברוח למדינה אחרת ולהשאיר את אשתו עגונה. לדעת הרב העס הנימוק הזה לא היה משכנע ומכיוון שכך הוא פסק שהגט אינו תקף.

הפולמוס בין הרבנים

הרב העס שלח מכתב בעניין לרבני קהילת פרנקפורט, שבראשם עמד רבי אברהם אביש מליסא מחבר "ברכת אברהם", וביקש מהם להכריז בפומבי בשעת היריד שייערך בפרנקפורט כי האישה היא עדיין "אשת איש". רבני פרנקפורט הסכימו עם טענתו של הרב העס, ושלחו מכתב לרב ליפשיץ בקליווא ובו קבעו כי לדעתם האישה היא "אשת איש", ולדעתם עליו להכריז בפומבי על ביטול הגט. עם זאת, נמנעו רבני פרנקפורט מלהכריז בשעת היריד על ביטול הגירושין. הרב ליפשיץ השיב לרבני פרנקפורט כי לדעתו הגט כשר והאישה מותרת להינשא לכל אדם.

התפתחה מחלוקת רחבה שהשתתפו בה רבנים רבים מקהילות רבות. הרב מקליווא גבה עדות מאנשי קהילתו שהיו נוכחים בשעת סידור הגט, והם העידו כי החתן היה שפוי בדעתו. לעומתו, רבני פרנקפורט גבו עדות מאנשי בון ומהרב קופנהגן, וקבעו בעקבות גביית העדות שהחתן לא היה שפוי. הם הוציאו כרוזים שבהם קבעו כי האישה היא בגדר ספק אשת איש, ולאחר מכן כרוזים נוספים שבהם קבעו שהיא אשת איש גמורה.

כשפנו אליהם רבני קהילות נוספים שהצטרפו לדיון וביקשו מרבני פרנקפורט לפרט את השיקולים ההלכתיים שהביאו אותם לפסול את הגט, סירבו רבני פרנקפורט לכך וקבעו כי סמכותם כבית דין מספיקה: "ואין אנו צריכים להגיד טעם הדברים אשר עלו בהסכמתנו לשום אחד מחכמי הדור". הם הסבירו כי קיימת תקנה מגדולי רבני וורמייזא ופרנקפורט שקבעו שאין רשות לרב או לבתי דין להתערב בפסקיהם של בית דין אחר, ואם יעשה כך בניגוד לתקנה יהיו דבריו בטלים. סדרת תקנות אלו תוקנו בשנת ש"ב, ובשנים שמ"ג ותמ"ח חזרו החכמים וחיזקו תקנות אלו, ואף הוסיפו ופירשו שאין לשום רב רשות להתערב בנעשה בעיר שבה יש בית דין או רב אחר, בכל קהילות אשכנז. רבני פרנקפורט ביקרו את הרבנים שהתערבו בנושא ללא ששמעו כראוי את טענות שני הצדדים. עם זאת, הם הם במכתבי פרוטוקול לא רשמיים של בית הדין הם חזרו נימקו את פסק הדין, הרב המתיר סיפר שוב בפרוטוקול מפורט על כל הסיפור, הוא הוכיח שהחתן היה בדעתו הצלולה בשעת נתינת הגט, הוא הסביר כי קיימת סיבה נסתרת שבשלה הוא אולץ לברוח מהעיר וממילא לגרש את אשתו כדי לא להשאירה עגונה, ואנשים אחרים אימתו את דבריו.

במחלוקת עסקו חשובי רבני הדור, ובהם הרבנים שאול מאמסטרדם, יעקב עמדן, אריה ליב גינצבורג (מחבר "שאגת אריה") ויחזקאל לנדא (מחבר שו"ת "נודע ביהודה"), שהיו כולם בעד הכשרת הגט. מסיבה לא ידועה לא השתתף הגאון מווילנה בדיון. המחלוקת הסתעפה גם לטיעונים שאינם ממין העניין, ובכרוזים שהופצו תלו בעלי הדברים האשמות חריפות וכינויי גנאי זה בזה. הדברים הגיעו עד כדי שריפת מכתבים וחיבורים שנכתבו מצד אחד של המחלוקת בידי המחזיקים בצד השני.

לפי עדות שמשקלה מוטל בספק, חלה תפנית מפתיעה במהלך האירועים כאשר שב החתן מלונדון לאחר כשנה וביקש להינשא מחדש לאשתו - גרושתו. הדבר ניתן לו, אולם במהלך טקס החופה השני לא הושמעו הברכות - שהרי לדעת רבני פרנקפורט היו החתן והכלה נשואים משכבר - ונוסח הקידושין שאמר החתן היה "הרי את עוד מקודשת לי".^{[דרוש מקור]} כך או כך, הוויכוח בין הרבנים המשיך להתנהל במישור התאורטי, ודעך רק כאשר נפטר הרב אברהם אבוש מפרקנפורט לאחר כשנתיים.

השיקולים ההלכתיים

כשירות נפשית לצורך מתן גט

השאלה ההלכתית שעמדה במוקד הדיונים הייתה שאלת מעמדו הנפשי של החתן. מי שמוגדר מבחינה הלכתית כשוטה, כלומר אדם הלוקה בנפשו, איננו יכול לתת גט לאשתו, משום שפעולת הגירושין דורשת גמירות דעת מוחלטת מצידו. השאלה הייתה באיזו מידה הלם מצבו של הבעל את ההגדרה ההלכתית של השוטה.

הרב ליפשיץ, מסדר הגט ומכשירו, טען כי אמנם בשעת סידור הגט לא ידע על מעשה הבריחה של החתן במנהיים, אך ידיעה זו לא הייתה מעלה או מורידה מבחינתו, שכן שאלת כשרותו של הגט נבחנת לאור מצב הבעל בשעת מתן הגט בלבד. הוא עצמו שוחח עם הבעל מספר שעות ביום נתינת הגט, והתרשם כי היה מיושב בדעתו לחלוטין: ”וישבו אצלי כמו ג' שעות, ודברנו מעסק הגט ומשאר דברים. וגם ר' יצחק דיבר ולא ראיתי בו שמץ מנהו משטות, רק כל דבריו בהשכל כמו שאר בעלי שכל והמדע.” לדיעה זו הצטרפו רבי אליעזר קנצינלבויגן והיעב"ץ, שסברו שיש להניח שבית הדין בדקו אותו בצורה המוציאה מידי ספק את האפשרות שהוא "שוטה לדבר אחד".

לעומתם טענו רבני פרנקפורט, שפסלו את הגט, כי התנהגותו של החתן בימים שקדמו למתן הגט מוכיחה בעליל שהיה שוטה, ולכן גירושיו אינן גירושין. לטענתם, לא ייתכן כי שב לשפיותו בזמן הקצר שבין פרשת מנהיים לבין זמן סידור הגט בקליווא. את הבדיקה שנעשתה על ידי בית הדין והמוכיחה לכאורה את שפיותו של החתן הם פסלו בטענה כי ייתכן שמדובר ב"שוטה לדבר אחד" שהשיגעון שלו אינו ניכר כל הזמן. את דעתם גיבו בתשובה שכתב המהר"י וייל שקובע כי ייתכן שאין אפשרות לבחון את שפיותו של שוטה בכך שהוא עונה לעניין ומדבר בחכמה, שהרי חז"ל נתנו שלושה סימנים לשוטה, ומכאן שגם השוטה מדבר כאדם רגיל אם הוא קיימים הסימנים המעידים שהוא שוטה (למשל - מאבד מה שנותנים לו) הוא נחשב לשוטה. דיעה זו מוסכמת עקרונית גם על ידי הדיעה החולקת, אלא שרבי שאול אמסטרדם (מכת המכשירים) קובע כי החתן לא הוחזק כשוטה באופן קבוע ולכן די בראיות כל שהן כדי להוציאו מחזקתו זו.

נקודות נוספות שהועלו: האם העובדה שהחתן שמר היטב על הכסף שלקח בידו בשעת בריחתו ממנהיים מוכיחה שהיה שפוי בדעתו בעת הבריחה? האם בקשתו לתת גט לאשתו כדי שלא תישאר עגונה מעידה על שפיותו? האם העובדה שסירב לגלות לאיש, כולל לרב מקליווא, מאיזו סיבה הוא מבקש לנסוע לאנגליה היא ראיה דווקא על טירוף?

בדיון ההלכתי שהתפתח נדונו סוגיות שונות בדבר ההגדרה ההלכתית של שוטה, ורבות מן הנקודות שעלו משמשות עד היום במערכת השיקולים ההלכתית בענייני כשירות נפשית ובענייני גירושין.

סמכות בית הדין

עניין שלכאורה לא היה בעל משקל מרכזי בדיון, אך עלה רבות במהלך הדיונים, היה בשאלת סמכותם הפרוצדורלית של הרבנים השונים. מרגע שהצטרפו רבני פרנקפורט לדיון, שמלכתחילה לא היה להם כל קשר אליו, הם הכריזו כי כל הדיון המשפטי בנושא הגט הוא בסמכותם הבלעדית וכי פסק דינם הוא סופי ומוחלט ואין כל אפשרות לערער עליו. יתר על כן, הם סירבו לפרסם את השיקולים שהובילו אותם להחלטתם: ”מי יכריחנו לכתוב שו"ת בדבר הזה (...) שאין אנו צריכים לזולתנו, רק בעז"ה צירופנו יחד יכולים לברר וללבן שמעתא אליבא דהלכתא (=ללבן את הסוגיה כפי ההלכה) בלי שום סיוע משאר חכמים שבזמננו (...) ושום אדם לא יכול לדון בדבר הזה הן לימין הן לשמאל.”

טענה זו גררה תשובות חריפות מרבנים רבים. המתנגדים ציינו שמעולם לא הייתה דרכו של המשא-ומתן ההלכתי להתנהל ללא טיעונים וטיעונים שכנגד; אפילו בית הדין הגדול שבירושלים, שרבני פרנקפורט השוו עצמם למעמדו, היה מבהיר את שיקוליו ההלכתיים ומעמיד אותם לביקורת. רבי יחזקאל לנדא כתב בעניין זה בשו"ת שלו: ”וכבר נתעוררו רוב חכמי המדינות הללו וכתבו לק"ק פפד"מ (=קהילת קודש פרנקפורט דמיין) לברר דבריהם כשמלה על מה ומאיזה טעם הם מבטלים הגט הנ"ל, שמסדרו הוא גדול בתורה, ויפרשו טעמם ונימוקם כראוי לכל חכמי ישראל לישא וליתן בדבר הלכה. וחכמי ק"ק הנ"ל מיאנו להשיב שום טעם וראיה, רק כך עלתה במחשבה לפנינו ואין אנו צריכים לפלפל בזה עם שום חכם מחכמי ישראל (...) ושאין רשות לשום חכם מישראל לדבר דבר בעסק זה. (...) ומיום הוסדה הארץ לא נעשה בזיון לכל חכמי הדור כאשר נעשה בזמנינו ובדורינו מאת דייני ק"ק פפד"מ בכרוז הנ"ל.”

המערערים על דברי רבני פרנקפורט ציינו גם שגביית העדות שלהם נעשתה שלא כהלכה משום שלא נעשתה בפני בעלי הדין. מה גם, שהם לא הסכימו לפרסם את תוכן העדויות והפרוטוקולים של הדיונים שערכו.

היחס לעגונה

טיעון שכמעט לא הוצב במרכז הדיון אבל עמד כל הזמן ברקע הדברים היה השאלה עד כמה יש לכופף את העקרונות ההלכתיים כדי להקל על מצבה של אישה. לפי פסקם של חכמי פרנקפורט, בהנחה שהבעל היה נשאר באנגליה הייתה האישה נשארת עד סוף ימיה עגונה, ואילו הגט שערך הרב מקליווא אפשר לה להינשא לאדם אחר ולהקים משפחה.

בהקשר זה של עיגון האישה הוזכר בדיון ההלכתי גם חרם שהכריז רבנו תם על כל מי שיערער על תקפותו של גט לאחר שניתן. הרב יחזקאל לנדא הכריז כי יערוך בעצמו את טקס הקידושין למי שיבקש לשאת את האישה, ואף נשבע ברבים כי האשה מותרת להנשא ואסור להוציא לעז על הגט.

השלכות

בעקבות המחלוקת קבעה קהילת פרנקפורט בתקנותיה, כי כל מי שתמך בהכשרת הגט לא ישמש בה כרב. לגבי הרב יחזקאל לנדא - שעמד בראש המחנה המכשיר, ודעתו הכריעה את הדיון - קבעה הקהילה כי גם צאצאיו אחריו לא ישמשו בה כרבנים. ואכן, כשנפטר רב הקהילה אברהם אבוש והקהילה חיפשה מועמדים להחליפו, נמצאו רק שלושה רבנים שהתאימו לתפקיד ולא השתתפו בפולמוס, ובסופו של דבר נבחר לתפקיד הרב פנחס הורוויץ (מחבר "ספר הפלאה").

שני ספרים הסוקרים את הדיון ואת המכתבים שנשלחו בעניינו חוברו על ידי הרבנים מן המחנה המכשיר את הגט. הרב שמעון מקופנהגן כתב את אור הישר (אמסטרדם, תקכ"ט), והרב ישראל ליפשיץ כתב את אור ישראל (קליווא, תק"ל). דברי הרב אריה לייב גינצבורג (מחבר שו"ת "שאגת אריה") בפרשת הגט מקליווא מצוטטים בקונטרס מיוחד בסוף ספרו, וכך גם בחלק מהמהדורות של שו"ת "נודע ביהודה".

מחלוקת עזה זו הייתה השנייה שהסעירה את יהדות גרמניה בפרק זמן קצר, לאחר המחלוקת הגדולה בין רבי יהונתן אייבשיץ ורבי יעקב בן צבי עמדן (יעב"ץ), בה האשים יעב"ץ את רבי יהונתן בשבתאות. הפולמוסים הבאים שהעסיקו את יהדות גרמניה כבר חרגו מגבולו של העולם הרבני, שכן הם באו מצדם של אנשי תנועת ההשכלה, ויש מן ההיסטוריונים הסבורים שכבודה של הרבנות, שהתערער בפרשת הגט מקליווא, סייע לעלייתם של המשכילים ולחיזוק ביקורתם כלפי העולם הרבני.

לקריאה נוספת

• שלמה טל, "הגט מקליבה", בתוך: סיני, גיליון כד, תש"ט, עמ' קנב-קסז, ריד-רל
• יצחק שטרן, "הסערה סביב הגט מקליווא", בתוך: בנין אריאל מרבי שאול מאסטרדם, ירושלים תשכ"ה, עמ' ג-מא
• סטנלי שניידר, "כשירות רגשית: ניתוח הלכתי ופסיכולוגי של הגט מקליווא", בתוך: החיים כמדרש - עיונים בפסיכולוגיה יהודית, תל אביב 2004, עמ' 103-122

קישורים חיצוניים

• ספר אור הישר (מהדורה שנייה) וספר אור ישראל באתר HebrewBooks.org
• כרוזים על הגט מקליווא באתר HebrewBooks.org
• ד"ר דב לויטן, פולמוס הגט מקליווא באתר אוניברסיטת בר-אילן