Received Pronunciation – הבדלי גרסאות
אין תקציר עריכה תגית: חזרות |
מ שוחזר מעריכות של 89.139.208.181 (שיחה) לעריכה האחרונה של Ori |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''Received Pronunciation''' ([[אנגלית]] '''ההגייה המקובלת''') הוא [[מבטא]] של השפה ה[[אנגלית]], המקובל בעיקר ב[[בריטניה]], והנחשב שם למבטא היוקרתי ביותר, ובעיני רבים גם הנכון ביותר, להגיית השפה. למרות שלפי ההערכה רק כ- |
'''Received Pronunciation''' ([[אנגלית]] '''ההגייה המקובלת''') הוא [[מבטא]] של השפה ה[[אנגלית]], המקובל בעיקר ב[[בריטניה]], והנחשב שם למבטא היוקרתי ביותר, ובעיני רבים גם הנכון ביותר, להגיית השפה. למרות שלפי ההערכה רק כ-2% מכלל תושבי [[הממלכה המאוחדת]] מדברים אנגלית במבטא זה<ref>[http://www.bl.uk/learning/langlit/sounds/case-studies/received-pronunciation/ Received Pronunciation]</ref>, הוא עדיין משמש כדרך ההגייה הסטנדרטית ברוב הספרות העוסקת ב[[פונולוגיה]] של השפה האנגלית ובמילונים. בנוסף, זהו המבטא המונחל פעמים רבות ללומדי השפה האנגלית. |
||
יש להדגיש כי Received Pronunciation אינו [[ניב (סיווג שפה)|ניב]] (דיאלקט) בעל אוצר מילים ומאפיינים דקדוקיים משלו, והדוברים אותו, דוברים בדרך כלל "אנגלית תקנית" (Standard English), אם כי ההפך אינו מחויב המציאות, ודוברי אנגלית תקנית רבים, בבריטניה ומחוצה לה, אינם מדברים Received Pronunciation. |
יש להדגיש כי Received Pronunciation אינו [[ניב (סיווג שפה)|ניב]] (דיאלקט) בעל אוצר מילים ומאפיינים דקדוקיים משלו, והדוברים אותו, דוברים בדרך כלל "אנגלית תקנית" (Standard English), אם כי ההפך אינו מחויב המציאות, ודוברי אנגלית תקנית רבים, בבריטניה ומחוצה לה, אינם מדברים Received Pronunciation. |
||
גרסה מ־16:38, 4 באפריל 2012
Received Pronunciation (אנגלית ההגייה המקובלת) הוא מבטא של השפה האנגלית, המקובל בעיקר בבריטניה, והנחשב שם למבטא היוקרתי ביותר, ובעיני רבים גם הנכון ביותר, להגיית השפה. למרות שלפי ההערכה רק כ-2% מכלל תושבי הממלכה המאוחדת מדברים אנגלית במבטא זה[1], הוא עדיין משמש כדרך ההגייה הסטנדרטית ברוב הספרות העוסקת בפונולוגיה של השפה האנגלית ובמילונים. בנוסף, זהו המבטא המונחל פעמים רבות ללומדי השפה האנגלית.
יש להדגיש כי Received Pronunciation אינו ניב (דיאלקט) בעל אוצר מילים ומאפיינים דקדוקיים משלו, והדוברים אותו, דוברים בדרך כלל "אנגלית תקנית" (Standard English), אם כי ההפך אינו מחויב המציאות, ודוברי אנגלית תקנית רבים, בבריטניה ומחוצה לה, אינם מדברים Received Pronunciation.
הביטוי "Received Pronunciation" נטבע לראשונה על ידי הנרי וילד (Wyld) בשנת 1914, בספרו "תקציר תולדות השפה האנגלית" (A Short History of English); משמעות המילה "Received" בהקשר זה היא "מקובל" או "מאושר"[2].
Received Pronunciation זכה לכינויים שונים. הוא כונה "אנגלית המלך" או "אנגלית המלכה" (Queen's English או King's English) מאחר שהיה או נתפס כמבטא בו דוברים המלך והאצולה. המלכה אליזבת השנייה אכן דוברת במבטא זה, אולם בצורתו השמרנית ביותר. עוד מכונה המבטא בכינוי "אנגלית של ה-BBC" (BBC English) מאחר שבעבר עשתה בו התחנה שימוש (למעט בתקופת מלחמת העולם השנייה עת נעשה השימוש בניבים אזוריים כדי להבדיל את שידורי התחנה מהתעמולה הנאצית). כיום שוב אין קרייני התחנה מחויבים לעשות בו שימוש, אם כי רבים מהם מקפידים על השימוש בו או במאפיינים מסוימים שלו. בנוסף כונה המבטא בשם "אנגלית של (אוניברסיטת) אוקספורד" (Oxford English) בה היה מקובל. האוניברסיטה זכתה ליוקרה בענייני לשון בעיקר בזכות מילוני אוקספורד שפרסמה, והגרסה המורחבת של מילון זה כוללת הנחיות הגיה ב-Received Pronunciation עד היום. מסיבות אלה הפך המבטא ליוקרתי ביותר בבריטניה, והשימוש בו מעיד רבות על הרקע והייחוס החברתי של בעליו ו/או על השכלתו.
נהוג לחלק את המבטא לשלושה סטנדרטים משניים: "שמרני", המאפיין אוכלוסייה מבוגרת, "כללי", הנחשב לנייטרלי מבחינת גיל, משלח יד או רקע חברתי, ו"מתקדם", המאפיין אוכלוסייה צעירה.
למרות סברה מקובלת כי מוצאו של מבטא זה במבטאים הדרומיים באנגליה, למעשה הוא קרוב במיוחד למבטאים המדוברים בדרום מזרח המידלנדס. הגירה מאזורים אלה ללונדון במאה ה-14 ובמאה ה-15 הביאה להתגבשותו בדרום המדינה, תוך שהוא משלב גם יסודות ממבטאים דרומיים. בתחילה נחשב למבטא מקובל בדרום המדינה אשר לא הסגיר את מוצאו של הדובר בו, ותו לא. מאוחר יותר התבסס ההיגוי על זה שהיה מקובל בחצר המלכות, ואט אט החל לצבור יוקרה. רק בשלב מאוחר יחסית, בסוף המאה ה-19, הפך השימוש במבטא לסימן היכר מחייב למי שזכה להשכלה ולחינוך הטובים ביותר. החל בשנות ה-70 החל משתנה היחס כלפי השימוש ב-Received Pronunciation, ומספר הדוברים בו החל יורד.