טקס שבועת אמונים – הבדלי גרסאות
מ בוט מוסיף: pl:Komendacja |
|||
| שורה 13: | שורה 13: | ||
האדון היה תופס את ידיו של הווסאל בין ידיו, ובכך מפגין את עליונותו, ואז היה הווסאל מכריז על בקשתו להפוך "האדם" והאדון היה מכריז על קבלת בקשתו. בכך הושלם חלק ההומגיום (homagium) של הטקס. |
האדון היה תופס את ידיו של הווסאל בין ידיו, ובכך מפגין את עליונותו, ואז היה הווסאל מכריז על בקשתו להפוך "האדם" והאדון היה מכריז על קבלת בקשתו. בכך הושלם חלק ההומגיום (homagium) של הטקס. |
||
[[תמונה:Peter Paul Rubens 050.jpg|שמאל|ממוזער|230px|המלכה הקתולית [[מארי דה מדיצ'י]] כורעת בתנוחה מסורתית של [[וסאל]] בטקס שבועת האמונים בעת הכתרתה, אחרי עליית [[ |
[[תמונה:Peter Paul Rubens 050.jpg|שמאל|ממוזער|230px|המלכה הקתולית [[מארי דה מדיצ'י]] כורעת בתנוחה מסורתית של [[וסאל]] בטקס שבועת האמונים בעת הכתרתה, אחרי עליית [[הנרי הרביעי מלך צרפת|הנרי הרביעי]] לשלטון. צויר על–ידי [[פטר פאול רובנס]]]] |
||
ישנו טקס שונה ממה שתואר פה ואני מצטט: |
|||
הסניור שאל את הווסאל שעתיד לבוא אם ברצונו להיעשות יש שלו בלא סייג , והוא השיב "רוצה אני". |
|||
אחרי כן, שידיו צמודות ולפותות בין ידי הסניור, נחתמה הברית בניהם בנשיקה [לציון הסכמתם וידידותם]ץ שנית, האיש נשבע אמונים באלו המילים |
|||
"מבטיח אני באמונתי לסניור ואקיים את נאומתי אליו לפני כל אדם בתום לב ובלא כל מרמה". |
|||
==פידליטס== |
==פידליטס== |
||
גרסה מ־16:55, 12 בספטמבר 2012
טקס שבועת אמונים (בלטינית: commendatio, מילולית: התמסרות) הוא הטקס הרשמי שהתפתח בראשית ימי הביניים ליצירת קשר הנאמנות שבין שני אנשים חופשיים (בני חורין), האדון והווסאל שלו. הטקס המוכר הראשון נערך בצרפת במאה השביעית, אך שורשיו קודמים לכך, כטקס שבו הילד (מקורה של המילה "וסאל" במילה הקלטית gwas) הופך ממשועבד למשוחרר.
טקס שבועת האמונים ייצג הסכם דו-צדדי, מונדיום בין אדם החסר יכולת לקיים עצמו או להגן על עצמו, לבין אדם חזק ממנו שהוא מסר את עצמו לחסותו. בתום הטקס הפך אדם מסוים לווסאל של האדון. הטקס כלל שני חלקים של שבועת אמונים: הומגיום ופידליטס.
המוסר עצמו התחייב לשירות וצייתנות לכל ימי חייו (servitium et obsequium) והאדון או האפוטרופוס התחייב למתן הגנה משפטית וקיום חומרי לבן החסות. מי שמסר עצמו הדגיש כי הוא עושה זאת בתור אדם חופשי ומערכת היחסים החדשה לא סותרת עובדה זו. עיקר החשיבות של אדם חופשי הייתה הגנת ה"זיפה" (Sippe), המשפחה הגרמאנית והיכולת להגיע למערכת החוק של האנשים החופשיים. בפועל, עקב החלשות המשפחות ומאחר והמוסר עצמו לא היה יכול להשתחרר ממערכת היחסים, החופש שלו היה מוגבל.
היו מקרים בהם לאדם שמסר עצמו היו אדמות משל עצמו. במקרה כזה האדם ויתר על הבעלות אבל שמר לעצמו את היבול במהלך חייו וחיי אשתו. (זכות אכילת פירות – usufructus). אלו שלא הייתה להם קרקע או שהקרקע שבידם לא הספיקה להם קיבלו קרקע של האדון, מתנת קרקע או פרקריה (precaria).
הומגיום
בתחילתו של הטקס היה הזוטר, זה שיועד להפוך וסאל, מופיע חשוף ראש ונטול נשק, כסימן לכניעותו בפני האדון וכורע בפניו. הווסאל היה מניח את כפותיו בתנוחת תפילה,[1] המסמלת הכנעה מוחלטת, ומושיטן אל האדון.
האדון היה תופס את ידיו של הווסאל בין ידיו, ובכך מפגין את עליונותו, ואז היה הווסאל מכריז על בקשתו להפוך "האדם" והאדון היה מכריז על קבלת בקשתו. בכך הושלם חלק ההומגיום (homagium) של הטקס.
ישנו טקס שונה ממה שתואר פה ואני מצטט: הסניור שאל את הווסאל שעתיד לבוא אם ברצונו להיעשות יש שלו בלא סייג , והוא השיב "רוצה אני". אחרי כן, שידיו צמודות ולפותות בין ידי הסניור, נחתמה הברית בניהם בנשיקה [לציון הסכמתם וידידותם]ץ שנית, האיש נשבע אמונים באלו המילים "מבטיח אני באמונתי לסניור ואקיים את נאומתי אליו לפני כל אדם בתום לב ובלא כל מרמה".
פידליטס
במסגרת טקס הפידליטס שבא אחרי כן היה מניח הווסאל את ידיו על התנ"ך או על שרידי קדוש, ונשבע כי לעולם לא יפגע באדון בדרך כלשהי וישאר נאמן לו. נוסח טיפוסי של השבועה היה: "אני מבטיח באמונה כי אהיה בעתיד נאמן לאדון, לעולם לא אגרום לו נזק ואשמור על ההומגיום שלי לו כנגד כל אדם באמונה שלמה ובלא רמייה".
אחרי השלמת שתי השבועות כונן קשר בין האדון והווסאל והם נחשבו כבולים זה לזה בשבועת האמונים הפיאודלית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ למעשה, סדר ההתפתחות הוא הפוך: לפני כינון טקס ההומגיום נהגו נוצרים להתפלל בתנוחה המקובלת בה המתפלל עומד ומושיט את ידיו אחורה. תנוחת התפילה הנוצרית המוכרת התפתחה בעקבות תנוחת טקס ההומגיום.