בן פקועה – הבדלי גרסאות
מאין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 6: | שורה 6: | ||
==תנאי ההיתר== |
==תנאי ההיתר== |
||
כאשר בזמן השחיטה היה העובר שבמעי האם מת, |
כאשר בזמן השחיטה היה העובר שבמעי האם מת, אין ספק בכך ששחיטת אמו התירה אותו. כמו כן, אם העובר שנמצא בשחיטה הוא בן שמונה חדשים, כלומר - עדיין לא נשלמה התפתחותו, הותר בוודאי, ואפילו אם נמצא חי. אמנם, במקרה שנמצא בבטן האם עובר חי בן תשעה חדשים, נחלקו ה[[תנאים]] האם הותר או לא. לדעת [[רבי מאיר]], עובר זה הוא כבהמה בפני עצמה ואין שחיטת אמו מתירתו. לדעת חכמים, אף עובר זה מותר{{הערה|{{בבלי|חולין|עד|א}}.}}. למחלוקת זו משמעות נוספת, לגבי [[איסור אכילת חלב|חֶלבו]] של העובר, ו[[גיד הנשה]] שלו. שכן הדין הוא, שעובר שהותר על ידי שחיטת אמו, לא רק בשרו מותר אלא גם חלבו וגידו{{הערה|[[רש"י]] שם.}}. מכיוון שכך, לדעת חכמים המתירים עובר חי בן תשעה חדשים, יהיו חלבו וגידו מותרים גם כן{{הערה|זו דעת רוב הראשונים. אמנם ה[[רמב"ם]] ({{רמב"ם|קדושה|מאכלות אסורות|ז|ג}}), אוסר את חלבו של העובר, אף על פי שהוא מתיר את יתר הבשר בלא שחיטה.}}. ואילו לדעת רבי מאיר המצריך שחיטה בעובר כזה, יהיה דינם של חלבו וגידו ככל הבהמות ולא יותרו באכילה. |
||
גם לדעת חכמים המתירים עובר חי שנשלמה התפתחותו, ייושם ההיתר בפועל רק במקרה שהעובר לא הספיק לעמוד על רגליו על גבי הקרקע, לפני שהומת. אבל אם העובר עמד על רגליו לאחר שהוציאו אותו מבטן אמו, ישנה חובה לשוחטו, משום [[מראית עין]] - שלא יטעה הרואה ויאמר, שבהמה מותרת לאכילה בלא שחיטה. דין זה הוא תקנת חכמים, ואינו חיוב שחיטה מן התורה. |
גם לדעת חכמים המתירים עובר חי שנשלמה התפתחותו, ייושם ההיתר בפועל רק במקרה שהעובר לא הספיק לעמוד על רגליו על גבי הקרקע, לפני שהומת. אבל אם העובר עמד על רגליו לאחר שהוציאו אותו מבטן אמו, ישנה חובה לשוחטו, משום [[מראית עין]] - שלא יטעה הרואה ויאמר, שבהמה מותרת לאכילה בלא שחיטה. דין זה הוא תקנת חכמים, ואינו חיוב שחיטה מן התורה. |
||
==דינים נוספים== |
==דינים נוספים== |
||
כאמור לעיל, כאשר מותר העובר על ידי שחיטת אמו, מותרים אף חלבו וגידו של העובר, וזאת למרות ששחיטה רגילה אינה מתירה איסורים אלו. איסור נוסף הקיים בגוף הבהמה, שאינו ניתר בשחיטה, הוא איסור [[דם]]. איסור זה נוהג אף בעובר |
כאמור לעיל, כאשר מותר העובר על ידי שחיטת אמו, מותרים אף חלבו וגידו של העובר, וזאת למרות ששחיטה רגילה אינה מתירה איסורים אלו. איסור נוסף הקיים בגוף הבהמה, שאינו ניתר בשחיטה, הוא איסור [[דם]]. איסור זה נוהג אף בעובר, כמו בבהמה רגילה{{הערה|בבלי שם.}}. אמנם, ה[[אמוראים]] נחלקו האם איסורו של דם זה חמור ככל דם, ויהיה עליו עונש [[כרת]]; זו דעת [[רבי יוחנן]]. או שאיסורו קל יותר, ולא יהיה בו עונש זה; זו דעת [[ריש לקיש]]. מחלוקת זו נאמרה לפי שיטת חכמים, המתירים גם עובר שהתפתחותו הושלמה ונמצא חי. לשיטת רבי מאיר האוסר עובר זה, אין כל הבדל בין דמו לבין דם שאר הבהמות. |
||
בגמרא נשנו עוד דינים רבים הנוגעים למצבו יוצא הדופן של העובר, וכמה מחלוקות יסודיות נאמרו בעניינים אלו. הנושאים המדוברים כוללים, בין היתר, דין החֶלב של העובר אם נתלש ממנו |
בגמרא נשנו עוד דינים רבים הנוגעים למצבו יוצא הדופן של העובר, וכמה מחלוקות יסודיות נאמרו בעניינים אלו. הנושאים המדוברים כוללים, בין היתר, דין החֶלב של העובר אם נתלש ממנו כשהיה במעי אמו; דינו של עובר זה לגבי [[פדיון פטר חמור]] (האם הוא נחשב שה שניתן לפדות בו); ועוד נידונים רבים נוספים. |
||
==ראו גם == |
==ראו גם == |
||
גרסה מ־01:59, 5 בדצמבר 2012
בהלכה היהודית, בן פקועה הוא עובר שנמצא בבטן הבהמה לאחר שחיטתה. בתורה נאמר: "וכל בהמה המפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו"[1]. מהמילה 'בבהמה', דרשו חז"ל, שהעובר הנמצא בתוך הבהמה השחוטה, מותר באכילה כחלק מגופה של אימו, ואינו צריך שחיטה נוספת על שחיטת אמו.
הביטוי "בן פקועה", נקבע מכיוון שהעובר יצא לאחר שהתפקעה בטנה של אימו.
על פי המדרש, טעות זו קרתה ליוסף שהוציא דיבה על אחיו בזה שאמר לאביו שהם אכלו "אבר מן החי", אך באמת היה זה בן פקועה.
תנאי ההיתר
כאשר בזמן השחיטה היה העובר שבמעי האם מת, אין ספק בכך ששחיטת אמו התירה אותו. כמו כן, אם העובר שנמצא בשחיטה הוא בן שמונה חדשים, כלומר - עדיין לא נשלמה התפתחותו, הותר בוודאי, ואפילו אם נמצא חי. אמנם, במקרה שנמצא בבטן האם עובר חי בן תשעה חדשים, נחלקו התנאים האם הותר או לא. לדעת רבי מאיר, עובר זה הוא כבהמה בפני עצמה ואין שחיטת אמו מתירתו. לדעת חכמים, אף עובר זה מותר[2]. למחלוקת זו משמעות נוספת, לגבי חֶלבו של העובר, וגיד הנשה שלו. שכן הדין הוא, שעובר שהותר על ידי שחיטת אמו, לא רק בשרו מותר אלא גם חלבו וגידו[3]. מכיוון שכך, לדעת חכמים המתירים עובר חי בן תשעה חדשים, יהיו חלבו וגידו מותרים גם כן[4]. ואילו לדעת רבי מאיר המצריך שחיטה בעובר כזה, יהיה דינם של חלבו וגידו ככל הבהמות ולא יותרו באכילה.
גם לדעת חכמים המתירים עובר חי שנשלמה התפתחותו, ייושם ההיתר בפועל רק במקרה שהעובר לא הספיק לעמוד על רגליו על גבי הקרקע, לפני שהומת. אבל אם העובר עמד על רגליו לאחר שהוציאו אותו מבטן אמו, ישנה חובה לשוחטו, משום מראית עין - שלא יטעה הרואה ויאמר, שבהמה מותרת לאכילה בלא שחיטה. דין זה הוא תקנת חכמים, ואינו חיוב שחיטה מן התורה.
דינים נוספים
כאמור לעיל, כאשר מותר העובר על ידי שחיטת אמו, מותרים אף חלבו וגידו של העובר, וזאת למרות ששחיטה רגילה אינה מתירה איסורים אלו. איסור נוסף הקיים בגוף הבהמה, שאינו ניתר בשחיטה, הוא איסור דם. איסור זה נוהג אף בעובר, כמו בבהמה רגילה[5]. אמנם, האמוראים נחלקו האם איסורו של דם זה חמור ככל דם, ויהיה עליו עונש כרת; זו דעת רבי יוחנן. או שאיסורו קל יותר, ולא יהיה בו עונש זה; זו דעת ריש לקיש. מחלוקת זו נאמרה לפי שיטת חכמים, המתירים גם עובר שהתפתחותו הושלמה ונמצא חי. לשיטת רבי מאיר האוסר עובר זה, אין כל הבדל בין דמו לבין דם שאר הבהמות.
בגמרא נשנו עוד דינים רבים הנוגעים למצבו יוצא הדופן של העובר, וכמה מחלוקות יסודיות נאמרו בעניינים אלו. הנושאים המדוברים כוללים, בין היתר, דין החֶלב של העובר אם נתלש ממנו כשהיה במעי אמו; דינו של עובר זה לגבי פדיון פטר חמור (האם הוא נחשב שה שניתן לפדות בו); ועוד נידונים רבים נוספים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- בן פקועה באתר דעת.
הערות שוליים
- ^ ספר דברים, פרק י"ד, פסוק ו'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ע"ד, עמוד א'.
- ^ רש"י שם.
- ^ זו דעת רוב הראשונים. אמנם הרמב"ם (שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:רמב"ם) אין הלכות קדושה.משנה תורה לרמב"ם, הלכות קדושה, פרק מאכלות אסורו"ת, הלכות ז'–ג'), אוסר את חלבו של העובר, אף על פי שהוא מתיר את יתר הבשר בלא שחיטה.
- ^ בבלי שם.