אפיטף

אֶפִּיטַף (תרגום מיוונית עתיקה: epi = על ‏ taphos = הקבר) הוא כתובת שנחרטת על גבי מצבה. האפיטף בא לספר את שבחי המת ואת תהילתו. בעולם הקלאסי לאפיטף היו גם כללים צורניים. בדרך כלל בצורת שיר של שני טורים. אפיטפים נחרתו גם כסיפורים וכציורים, ושיבחו את הקרבות הגדולים, מעשי הבנייה וחיי השליטים. האפיטפים היו נהוגים בכל רחבי העולם העתיק. המלל של האפיטפים, בכל התקופות, יש בהם עניין רב - ספרותי, היסטורי וביוגרפי. ספרות מחקר שלימה נוצרה אודות האפיטף. ממחקרים אלו לומדים החוקרים רבות על אישים, תקופות, לשונות וסגנונות ספרותיים.

כתיבת האפיטפים נהוגה גם בעולם היהודי. אולם לא נוצרה בעברית שפת התפילה והטקס הדתי במשך דורות רבים, מלה המתרגמת בדיוק את המלה "אפיטף".מנהג כתיבת האפיטף הביא גם ליצירת סוגה ספרותית של יצירת אפיטפים בדיוניים או אמיתיים, אבל בעלי מגמות וכוונות, שנכתבו בידי משוררים שונים. חלקם נחרתו ממש באבני המצבות של המשוררים, וחלקם נכתבו כשירים ונדפסו בספרי המשוררים.

בעברית ידוע שירו של חיים נחמן ביאליק אחרי מותי ("אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי"), שיש בו הצעה לכתיבת האפיטף. משורר היידיש הגדול איציק מאנגר כתב מספר סונטות שהן אפיטפים לכל דבר.

• 
  אפיטף במילאנו, משנת 1439
• 
  אפיטף עברי על קברו של יעקב טוגנדהולד, בבית הקברות היהודי בוורשה
• 
  אפיטף עברי מפואר (הכולל אקרוסטיכון) בבית הקברות היהודי בוורשה
• 
  "זעקת שבר"; אפיטף נוסף מבית הקברות היהודי בוורשה