התיאטרון האמנותי של מוסקבה

התיאטרון האומנותי (ברוסית: Московский Художественный театр) הוא תיאטרון שנוסד בידי קונסטנטין סטניסלבסקי וולדימיר נמירוביץ'-דנצ'נקו בשנת 1898 והיה אחד התיאטרונים הפופולאריים בתחילת המאה ה-20 באימפירה רוסית וברית המועצות. בשנת 1987 התיאטרון התפצל ל"התיאטרון האומנותי על שם גורקי" ו"התיאטרון האומנותי על שם צ'כוב".

בניין התיאטרון

היסטוריה

לפני מהפכת אוקטובר

היסטוריית התיאטרון מתחילה מפגישת שחקן ובמאי קונסטנטין סטניסלבסקי עם תסריטאי ומורה למשחק ולדימיר נמירוביץ'-דנצ'נקו ב-19 ביוני 1897 במסעדה במוסקבה. במהלך הפגישה סוכם על הקמת תיאטרון חדש שיתבסס על עקרונות של הבמאי הצרפתי אנדרה אנטואן והבמאי הגרמני טוטו בראם. אחד העקרונות של התיאטרון החדש היה מחיר נמוך של כרטיסי כניסה. תחילה הועברה פניה לעיריה אך העיריה סירבה לתמוך בתיאטרון. כתוצאה מכך המייסדים נאלצו לפנות לספונסרים ולהעלות את מחיר הכרטיסים.

המייסדים היו בראש התיאטרון ושחקנים באו מקבוצת תלמידים של נמירוביץ'-דנצ'נקו ושחקנים חובבנים שהשתתפו בהצגות בבימוי של סטניסלבסקי. ההצגה הראשונה התקיימה ב-14 באוקטובר (26 באוקטובר 1898 כאשר על הבמה הועלה מחזה של אלכסיי טולסטוי "צאר פיודור יואנוביץ'" בבימוי המשותף של המייסידם ועם איוואן מוסקבין בתפקיד הראשי. ההצלחה הייתה גדולה ובינואר 1901 ההצגה הועלה בפעם ה-100. ב-17 בדצמבר 1898 הועלתה הצגה "השחף" על פי אנטון צ'כוב.

עד לשנת 1902 לתיאטרון לא היה בניין קבוע אך לקראת העונה השלישית היה ברור שנדרש בניין התיאטרון. היה צורך לאיחסון תעפורות ומקום להחזרות. סוכם על הקמת קואופרטיב בהרכב של 13 חברים, כאשר סטניסלבסקי ונמירוביץ'-דנצ'נקו היו נציגי השחקנים. החלטות היו מתקבלות באספה כללית של חברי הארגון כאשר מספר קולות היה פרופורציונלי לתרומה הכספית. התרומה הכספית הגדולה הייתה של סאבה מורוזוב, תעשיין מוסקבאי. במהלך קיץ 1902 בוצע התאמת בניין קיים לבניןן התיאטרון עם 1200 מקומות ישיבה. בסתיו 1902 התיאטרון החל לעבוד בבמתו הקבועה.

אנטון צ'כוב מקריא לשחקני התיאטרון את המחזה שלו

בשנת 1902 וסבולוד מיירהולד עזב את התיאטרון והקים תיאטרון חדש בהנהגתו.

עד לשנת 1905 התיאטרון העדיף הצגות של מחזאים רוסים כמו אלכסיי טולסטוי, אנטון צ'כוב ומקסים גורקי. בשנת 1905 התיאטרון העלה על הבמה מחזה של מקסים גורקי, אך המחזה הנוסף שלו הועלה רק כעבור 30 שנים. בנוסף התיאטרון העלה מספר מחזות של הנריק איבסן וגרהרט האופטמן.

בשנת 1906 התיאטרון נסע לראשונה לאירופה.

התיאטרון ניסה למצוא דרכים חדשים בבימוי ומחקש ולכן מפעם לפעם הוקמו סטוסיות בהם סטניסלבסקי היה מפתח את רעיונותיו.

בשנת 1902 התגלו חילוקי דעות בין מיסדי התיארטון ובהתאם לכך בשנת 1906 הם הפסיקו בימוי משותף.

בתקופה זו הוקמו "סטודיו ה-1" ו"סטודיו ה-2" בהם סטניסלבסקי פיתח את הרעיונות שלו.

התקופה הסובייטית

במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה התיאטרון התפצל - חלק משחקניו נסעו להצגות מחוץ למוסקבה ולאור אי-סדר במדינה לא יכלו לחזור ואף נסעו לתקופה מסויימת לאירופה. רק בשנת 1921 כל השחקנים התאספו במוסקבה מחדש.

בשנת 1920 התיאטרון קיבל שם "אקדמי" וזה סימל את הכרת חשיבותו בעינני הממשל. באותה שנה התיאטרון לקח תחת חסותו את השחקנים שלמדו אצל יבגני וכטנגוב תחת השם "הסטודיו ה-3". בשנת 1921 הוקמה גם "הסטודיו ה-4".

בשנת 1919 סטניסלבסקי הקים סטודיו לאופרה ליד [[תיאטרון בולשוי". באותה שנה נמירוביץ'-דנצ'נקו הקים "סטודיו מוזיקאלי". במשך עשרות שנים סטודיות אלו התחרו זו בזו ורק בשנת 1941 אוחדו תחת "תיאטרון מוזיקלי על שם סטניסלבסקי ונמרוביץ'-דנצ'נקו".

בשנת 1922 קבוצה גדולה של שחקני התיאטרון בראשות קונסטנטין סטניסלבסקי נסע לשנתיים לארצות אירופה וארצות הברית. בהצגות התיאטרון הייתה הצלחה גדולה, אך סטיסלבסקי כתב לנמירוביץ'-דנצ'נקו מברלין: "בהצגות שלנו אין שום דבר חדש. השחקנים הוותיקים לא רוצים ללמוד מחדש ושחקנים הצעירים לא יכולים".

במהלך שנת 1924 הסטודיו ה-1 וה-2 התפצלו סופית מהתיאטרון והתארגנו לתיאטרות עצמיות.

נמירוביץ'-דנצ'נקו היה מודע למשבר והחליט לקלוט קבוצה גדולה של שחקנים צעירים כולל יורי זבדסקי מהסטודיו ה-3. שחקנים אלו קיבלו שם "הדור השני". בשנת 1926 סטניסלבסקי שחזר לברית המועצות העלה על הבמה מחזה של אלכסנדר בולגקוב "ימי משפחת טורביני" על מלחמת האזרחים ברוסיה. החל ממחצית השנייה של נות ה-20 התיאטרון החל יותר ויותר להשתמש המחזות של מחזאים סובייטים.

בשנות ה-30 סטניסלבסקי התרחק מהתיאטרון והקדיש את זמנו לתיאטרון אופרה שהקים. נמירוביץ'-דנצ'נקו לבדו המשיך בחיפוש דרכים חדשים. בינואר 1932 לשמו של התיאטרון התווספה תוספת "של ברית המועצות" שנתנה לו מעמד מיוחד. באותה שנה הוא נקרא על שם גורקי. בשנת 1937 לתיאטרון הוענק עיטור לנין ובשנת 1938 עיטור הגדל האדום.

בעקבות תוספת "על שם גורקי" התיאטרון התחיל להעלות מחזות של מקסים גורקי על במתו. בהתאם להנחיית השלטונות מחזות של מחזאים לא רוסים הורדו מהבמה.

במהלך מלחמת העולם השנייה התיאטרון פונה לסרטוב וחזר למוסקבה בשנת 1943. באותה שנה ליד התיאטרון הוקם בית הספר לשחקנים. בשנת 1943 נמירוביץ'-דנצ'נקו נפטר בגיל 85 ובראש המוסד הועמדו ניקולאי חמליוב (משחקניםן בולטים של ,הדור השני") כמנהל אומנותי ואיוואן מוסקבין כבמאי ראשי. שנייהם נפטרו תוך זמן קצר ובשנת 1946 מיכאיל קדרוב הועמד למנהל אומנותי של התיאטרון.

בשנות ה-50 וה-60 התיאטרון עבר משבר קשה שהלך והעמיק. לתיאטרון היו הרבה שחקנים אך רוח ההתחדשות נעלמה. החשקנים הקימו קבוצות לחץ וכמה שחקנים ותיקים לא השתתפו בהצגות במשך שנים.

בשנת 1970 לבמאי הראשי של התיאטרון מונה אולג יפרמוב (מבוגרי בית הספר ליד התיאטרון). הוא הצליח להביא לתיאטרון שחקנים חדשים וטיפל בהוצאה מהרכב שחקנים ותיקים. אומנם הוא לא קיבל סמחויות רחבות כמו גאורגי טובסטונוגוב בלנינגרד ולכן מספר שחקני התיאטרון בשנות ה-80 הגיע לכ-200. מעשית, בתוך התיאטרון היו שני קבוצות שחקנים עם רפרטואר ובמאים נפרדים. לאור המצב, בשנת 1987 אפרמוב הציע לפצל את התיאטרון

לאחר הפיצול

תיאטרון על שם צ'כוב

בשנת 1987 קובצת שחקנים התפצלה מהתיאטרון, אך קבוצה בראשות אולג יפרמוב נשראה והמשיכה להעבוד בננין המקורי של התיאטרון. לאחר פטירת אולג יפרמוב בראשות התיאטרון עומד אולג טבקוב.

תיאטרון על שם גורקי

בשנת 1987 קובצת שחקנים התפצלה מהתיאטרון והקימה תיאטרון חדש בראשות טטיאנה דורוניה. תיאטרון זה רואה את עצמו כממשיך דרך של התיאטרון המקורי שהוקם בסוף המאה ה-19 ומעלה את הצגותיו בבניין חדש.

קישורים חיצוניים

• האתר הרשמי