דיאלוג – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שוחזר מעריכות של 147.236.31.112 (שיחה) לעריכה האחרונה של Arimis
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
{{מפנה|דו-שיח|תיבת דו-שיח ב[[ממשק משתמש גרפי]]|תיבת דו-שיח}}
{{מפנה|דו-שיח|תיבת דו-שיח ב[[ממשק משתמש גרפי]]|תיבת דו-שיח}}
'''דיאלוג''' (ב[[עברית]]: '''דו-שיח''') הוא שיחה הדדית בין שתי ישויות או יותר. מקורה של המילה ב[[יוונית]] ומשמעותה: דיא (διά)=דרך, ולוגוס (λόγος)=[[מילה (בלשנות)|מילה]] או [[דיבור]]. זאת בניגוד להנחה המוטעת כי דיאלוג מוגבל לשני אנשים בעקבות תחילת המילה, די (δι), שפירושהּ "שתיים"(2), ובעקבות המונח העברי.
'''דיאלוג''' (ב[[עברית]]: '''דו-שיח''') הוא שיחה הדדית בין שתי ישויות או יותר. מקורה של המילה ב[[יוונית]] ומשמעותה: דיא (διά)=דרך, ולוגוס (λόγος)=[[מילה (בלשנות)|מילה]] או [[דיבור]]. זאת בניגוד להנחה המוטעת כי דיאלוג מוגבל לשני אנשים בעקבות תחילת המילה, די (δι), שפירושהּ "שתיים"(2), ובעקבות המונח העברי. וארזי עמית הוא ילד עם זיפים


== סוגה ספרותית ופילוסופית ==
== סוגה ספרותית ופילוסופית ==

גרסה מ־09:28, 13 במרץ 2013

המונח "דו-שיח" מפנה לכאן. לערך העוסק בתיבת דו-שיח בממשק משתמש גרפי, ראו תיבת דו-שיח.

דיאלוגעברית: דו-שיח) הוא שיחה הדדית בין שתי ישויות או יותר. מקורה של המילה ביוונית ומשמעותה: דיא (διά)=דרך, ולוגוס (λόγος)=מילה או דיבור. זאת בניגוד להנחה המוטעת כי דיאלוג מוגבל לשני אנשים בעקבות תחילת המילה, די (δι), שפירושהּ "שתיים"(2), ובעקבות המונח העברי. וארזי עמית הוא ילד עם זיפים

סוגה ספרותית ופילוסופית

בספרות הכתובה משמש הדיאלוג למטרות של בידור והנחיה רטוריים. שימוש זה מזוהה עם הספרות של יוון העתיקה ושל הודו.

דיאלוג ספרותי מכיל דרמה במשפט, והוא משמש כותבים המבקשים לצנזר או לגלות מידע בצורה שאינה נמסרת באופן ישיר על ידם. הדיאלוג מביע את התנועה הגלית של המחשבה האנושית באופן ספונטני, המשכיח כמעט את הצורך בניתוחו. על פי רוב מהווה הדיאלוג הספרותי רשומה המכילה את מילותיהם של יצורים קיימים או מדומיינים המוצגת בפורמט של דו-שיח.

ימי קדם וימי הביניים

במזרח, נמצאה הסוגה הספרותית כבר בדיאלוגים ופולמוסים שומריים מן האלף ה-2 לפנה"ס, כמו גם באפוס ההודי "מהאבאראטה". במערב, היה אפלטון הפילוסוף שהציג את השימוש בדיאלוג כצורה ספרותית עצמאית. הניסוי הראשון שלו בסוגה זו היא היצירה "לכס". עם זאת, ניתן למצוא עדויות לדיאלוגים ביצירותיהם של סופרון ואפיכרמוס הסיצילאנים כחצי מאה קודם לכן, אשר לא שרדו עד לימינו.

אפלטון פישט את צורת הדיאלוג לכדי טיעון לוגי טהור, תוך שמירה על שלמות הדמות הספרותית. מרבית הכתבים האפלטוניים משתמשים בכלי הדיאלוגי, ובעקבות אפלטון החלו רבים בעת העתיקה להשתמש בכלי זה כסוגה ספרותי. זמן לא רב אחרי אפלטון כתב קסנופון את ה"סימפוזיון". נאמר כי אריסטו כתב מספר דיאלוגים בסגנון אפלטוני, אך אף אחד מהם לא שרד.

קיקרו כתב מספר יצירות חשובות בסוגה זו, בהן "על הרפובליקה", "על הנואם" ויצירתו האבודה "הורטניוס".

במאה ה-2 לספירה זכה לוקיאנוס מסאמוסאטה להצלחה רבה עם כתביו האירוניים "שיחות אלים" ו"שיחות מתים". בדיאלוגים אלו תקף בהומור סרקסטי אמונות תפלות ושגיאות פילוסופיות.

הדיאלוג היה לסוגה שכיחה בקרב כותבים נוצרים כדוגמת אוריגנס, אוגוסטינוס ויוסטינוס מרטיר. דיאלוג מוכר יחסית הוא "נחמת הפילוסופיה" לבואתיוס.

הסוגה הדיאלוגית שרדה עד מחצית ימי הביניים. בין יצירות מאוחרות אלו ניתן למצוא את "דיאלוג עם יהודי, נוצרי ופילוסוף" מאת פייר אבלר.

בהמשך ירדה קרנה של הסוגה הדיאלוגית, כאשר בעקבות כתביהם של תומאס אקווינס ובונאוונצ'ר אומצה הסוגה התמציתית כסוגה שתוביל את ההגות הפילוסופית העתידית.

התקופה המודרנית עד ימינו

שני כותבים צרפתיים – ברנאר דה פונטנל (1683) ופרנסואה פנלון (1712) – השתמשו בשם יצירתו של לוקיאן "שיחות המתים" בדיאלוגים שפרסמו. באותהּ העת פרסם הפילוסוף הצרפתי ניקולה מלבראנש ב-1688 את יצירתו "דיאלוגים על מטאפיזיקה ודת".

הדיאלוג זכה לתחייה בבריטניה רק בשנת 1713, אז חיבר ג'ורג' ברקלי את יצירתו "שלושה דיאלוגים בין הילאס לפילונוס". "שיחות מדומיינות" לוולטר סוואג' לנדור הן הדוגמה המוכרת ביותר לדיאלוגים אנגליים במאה ה-19, על אף שגם הדיאלוגים של ארתור הלפס זכו לתשומת לב רבה.

בגרמניה אימץ את הסוגה הדיאלוגית קריסטוף מרטין ווילנד ביצירותיו הסאטיריות שפורסמו בין השנים 17801799. בספרות הספרדית מצוינות שתי יצירות משמעותיות – "הדיאלוגים" לחואן דה ולדס (1528) ו"ציור" מאת וינסנצו קרדוצ'י.

לאחרונה שבו הכותבים הצרפתים ליישום המקורי של הדיאלוג: יצירותיהם של גיף ושל הנרי לבדאן משתמשות בדיאלוג על מנת למסור אנקדוטות באמצעות שיחה בין הדמויות. צורת דיאלוג זו הופיעה גם בספרות האנגלית, לדוגמה ביצירתו של תומאס אנטסי גות'רי.

הדיאלוג האפלטוני חזר גם הוא לשימוש במאה האחרונה, בין היתר על ידי ג'ורג' סנטיאנה ביצירתו "דיאלוגים בלימבו" ואיריס מרדוק ביצירתהּ "אקסטואים: שני דיאלוגים אפלטוניים". יוצרים אלו גם שילבו דמויות מתוך יצירותיו של אפלטון ביצירותיהם, והאחרונה אף שילבה את אפלטון עצמו כדובר.

דיאלוג אפלטוני

אפלטון חיבר סדרת דיאלוגים, בעיקר בין סוקרטס לאנשים אחרים, שמהם עולה אי-הסכמה מפורשת או מרומזת שמטרת הדיאלוג לפתור אותהּ. בדרך כלל חוקר סוקרטס את חברו לגבי אמונותיו וקו מחשבתו, עד הגעה לידי סתירה עם האמונה או הרעיון שבמחלוקת דבר שיוצר הפרכה משתמעת. כך מתוודע בן השיח לחוסר הסבירות של ההיפותזה שלו, ומנסה להציג היפותזה חלופית – המתקבלת על ידי סוקרטס בחקירה נוספת. מרבית הדיאלוגים הללו מסתיימים ללא הסכמה בין הצדדים.

דיאלוג אגליטרי

דיאלוג אגליטרי הוא צורת דיון שבה נשקלות תרומות בהתאם לתקפות הטיעונים, ולא בהתאם לעמדות הכוח של הטוענים.

ראו גם