פליישר (מחזה) – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: \1\2מחיה
שורה 7: שורה 7:


מאפייני ה[[מלודרמה]], לרבות מלודרמת מחאה, קשורים להיותה [[ז'אנר]] המציג מציאות דרך פריזמה רגשית, בה את מקומו של הריאליזם מחליפים מלחמות [[אידאולוגיה|אידאולוגיות]] של טוב מול רע.
מאפייני ה[[מלודרמה]], לרבות מלודרמת מחאה, קשורים להיותה [[ז'אנר]] המציג מציאות דרך פריזמה רגשית, בה את מקומו של הריאליזם מחליפים מלחמות [[אידאולוגיה|אידאולוגיות]] של טוב מול רע.
במחזה, על תקן הצדיק, מתפקדים הזוג פליישר - מבוגרים [[ניצול שואה|ניצולי שואה]] בעלי אטליז שנלחמים בסביבת המחייה המשתנה שלהם בעקבות מעבר של חרדים ו"התחרדות" השכונה הישנה. כדי לשרוד הם נאלצים להיענות לתכתיבי השכנים החדשים, להשיג [[הכשר]] לאטליז במעט כספם ומנסים למראית עין [[חזרה בתשובה|להתחזק ביהדותם]], אך כל אלא לא מועילים, החרדים לא קונים באטליזם וסופם הוא טראגי בשריפה כאשר החרדים מנצחים במאבק<ref name="תיאטרון בחברה"> פרופ' דן אוריין, "תיאטרון בחברה" (‏[[האוניברסיטה הפתוחה]], 2008‎)
במחזה, על תקן הצדיק, מתפקדים הזוג פליישר - מבוגרים [[ניצול שואה|ניצולי שואה]] בעלי אטליז שנלחמים בסביבת המחיה המשתנה שלהם בעקבות מעבר של חרדים ו"התחרדות" השכונה הישנה. כדי לשרוד הם נאלצים להיענות לתכתיבי השכנים החדשים, להשיג [[הכשר]] לאטליז במעט כספם ומנסים למראית עין [[חזרה בתשובה|להתחזק ביהדותם]], אך כל אלא לא מועילים, החרדים לא קונים באטליזם וסופם הוא טראגי בשריפה כאשר החרדים מנצחים במאבק<ref name="תיאטרון בחברה"> פרופ' דן אוריין, "תיאטרון בחברה" (‏[[האוניברסיטה הפתוחה]], 2008‎)
</ref>.
</ref>.
בהצגה קיימת הפרדה ברורה באפיונן של הדמויות. הדמויות החילוניות (הטובים)– הזוג פליישר, בעלות מטען עבר וזהות ברורה, דוגמה לכך הוא הבעל שלחם ב[[מלחמת העצמאות]] והיותם ניצולי שואה. זהו אפקט שמייצר הזדהות בקהל של מצוקתם וקירבה לדמויות. לעומתם, החרדים (המייצגים את הרעים) הם חסרי זהות ועבר מגיחים לפתע ומתפקדים על תקן האיום הגדול העומד להשתלט וכוחם מייצר [[כעס]] בקהל.
בהצגה קיימת הפרדה ברורה באפיונן של הדמויות. הדמויות החילוניות (הטובים)– הזוג פליישר, בעלות מטען עבר וזהות ברורה, דוגמה לכך הוא הבעל שלחם ב[[מלחמת העצמאות]] והיותם ניצולי שואה. זהו אפקט שמייצר הזדהות בקהל של מצוקתם וקירבה לדמויות. לעומתם, החרדים (המייצגים את הרעים) הם חסרי זהות ועבר מגיחים לפתע ומתפקדים על תקן האיום הגדול העומד להשתלט וכוחם מייצר [[כעס]] בקהל.

גרסה מ־11:07, 3 באפריל 2013

פליישר היא מלודרמת מחאה מאת יגאל אבן אור שהוצגה בתיאטרון הקאמרי ב-1993 בבימויו של עמית גזית.

ההצגה ייצגה את תיאטרון הקאמרי בפסטיבל תיאטרון בינלאומי המתקיים במוסד התרבות הניו-יורקי "BAM" (אקדמיית המוזיקה של ברוקלין)[1].

העלילה

ההצגה עוסקת בבני הזוג ברטה ואריה פליישר (קצב בגרמנית וביידיש), שכשמם כן הוא - עובדים באטליז. העלילה נפתחת בניסיונם של בני הזוג פליישר להתמודד עם המציאות החדשה שנכפית עליהם, עת עוברים חרדים רבים אל השכונה שבה הם מתגוררים. אמנם, בתחילה, המעבר עורר בבני הזוג כמיהה לשגשוג כלכלי, אך עם הזמן הם העלו חרס בידם. אדרבה - בני העדה החרדית, ובפרט נשותיה, מנהלים מאבק נגד בני הזוג ולא בוחלים בדבר ובכלל זה חרמות על מקור פרנסתם היחיד. מפאת מצבם הכלכלי הירוד, שנבע במישרין מההתנכלות לעיל, נדרשים בני הזוג להשיב את בנם המפגר אל ביתם. הקהילה החרדית מוקיעה אותו מתוכם. הבן, שלוימל‘ה, סובל במיוחד מהטרדותיה של בת הרב פוקס, ראש העדה החרדית. הוא אונס אותה אפוא ובתום המחזה גם מעלה באש את בית הוריו.

מאפייני המלודרמה, לרבות מלודרמת מחאה, קשורים להיותה ז'אנר המציג מציאות דרך פריזמה רגשית, בה את מקומו של הריאליזם מחליפים מלחמות אידאולוגיות של טוב מול רע. במחזה, על תקן הצדיק, מתפקדים הזוג פליישר - מבוגרים ניצולי שואה בעלי אטליז שנלחמים בסביבת המחיה המשתנה שלהם בעקבות מעבר של חרדים ו"התחרדות" השכונה הישנה. כדי לשרוד הם נאלצים להיענות לתכתיבי השכנים החדשים, להשיג הכשר לאטליז במעט כספם ומנסים למראית עין להתחזק ביהדותם, אך כל אלא לא מועילים, החרדים לא קונים באטליזם וסופם הוא טראגי בשריפה כאשר החרדים מנצחים במאבק[2]. בהצגה קיימת הפרדה ברורה באפיונן של הדמויות. הדמויות החילוניות (הטובים)– הזוג פליישר, בעלות מטען עבר וזהות ברורה, דוגמה לכך הוא הבעל שלחם במלחמת העצמאות והיותם ניצולי שואה. זהו אפקט שמייצר הזדהות בקהל של מצוקתם וקירבה לדמויות. לעומתם, החרדים (המייצגים את הרעים) הם חסרי זהות ועבר מגיחים לפתע ומתפקדים על תקן האיום הגדול העומד להשתלט וכוחם מייצר כעס בקהל.

הסיום ,ובכך כישלונם של הפליישרים, מעורר בקהל זעם וכעס על אי הצדק שהם חוו. מחאתו של יגאל אבן אור נופלת על אוזניים קשובות ופונה לרגש האִיום והחרדה של הקהל החילוני מפני השתלטות החרדים והתגבשותה של "מדינת הלכה". הקהל החילוני שחש מכופף לתכתיבי הדתיים מוצא דרך של ביטוי בעידוד והסכמה ,אך למרות זאת, כדרכה של המלודרמה, אין היא מעוררת בקהל שאלות ולקיחת אחריות על עתידם, אלא הטלת האשמה על החרדים.[2]. ההצגה מחזקת דיכוטומיה ברורה ומובהקת ומעודדת את החרפת המצב הקיים, בלי רצון בפיוס. הפחדת הקהל בהתחזקות החרדים המועברת כבשורת איוב, מהווה קרקע פורייה לאנטי-דת מחאתי, ומשרתת את כוונת היוצר המעוניין לחזק בקהל את התחושה והחרדה מהחרדים.

הצגת מפתח

פרופ' דן אוריין מגדיר את ההצגה פליישר כ"הצגת מפתח"[2]- יצירה השואבת את חומריה מתוך מודלים חברתיים, אותם היא מארגנת בדרך שמבליטה ומאפשרת לצופים או הקוראים להביט בהם מזווית ראיה אחרת[3]. להצגות מפתח ישנם כמה קריטריונים אפשריים. הם בעלות מספר גדול של צופים (לא תמיד), טקסטים נכתבים עליהן, דיונים המתייחסים אליהן נערכים על במות והן נותרות חלק מהזיכרון הקולקטיבי. מקרה קלאסי הוא מלכת האמבטיה של חנוך לוין שאומנם הועלתה רק 19 פעמים בשנת 1970, אך יצרה הד תקשורתי, והייתה אחד המסמכים הראשונים נגד כיבוש השטחים. הצגות מפתח מסווגות, בין היתר, לפי שסעים. ההצגה פליישר נמצאת תחת השסע החילוני-דתי, ביחד עם "קידוש" של שמואל הספרי (1985,1995), ו"סטטוס קוו ואדיס" של יהושע סובול (1973)[2].

הקונפליקט החילוני-דתי

במרכז המחזה נמצא קונפליקט חילוני-דתי, בליבו של הקונפליקט, סוגיית הכפייה החילונית והכפייה הדתית. המחזה הנדון מתרכז בכפייה הדתית. המחזה עוסק בגיבורים חילוניים, ניצולי שואה, שלשכונתם עוברת אוכלוסייה חרדית, שעם הזמן הופכת לרוב. ומאלצת את תושבי השכונה הוותיקים לשנות את דרכיהם. וכשאלה לא עושים זאת, פרנסתם נפגעת והם נדחקים לפינה. מהלך שמוביל לעימות בין שתי תפיסות עולם. בו האחת גוברת על השנייה. החילוניים חווים חרמות והדרדרות במצבם הכלכלי, כתוצאה מהפעילות שנוקטים כלפיהם הדתיים, ומפסידים במערכה.[4] המחזה עורר זעם רב בקרב שומרי מסורת ובקהילות יהודיות בישראל ומחוצה לה ויש שכינוהו אנטישמי.

ייצוג הנשים

דמויות הנשים החרדיות, מזוהות עם היותן אמהות, פוריות ומרובות ילדים, העושות כמצוות הגברים. הרב פוקס מנהיג את העדה לחרם. ובתו, היא שמתוארת כדמות קורבן האונס במחזה. הנשים הן אלה שמפעילות את החרם, אך הגברים הם מחוללי האירועים ומחליטים כי יש לבצעו[4]. המחזה משתמש בנשים ככלי לגילום האיום החרדי. היות שהנשים החרדיות, בגופן, מהוות איום דמוגרפי כאמהות פוריות. דמותה של "חווה" החרדית. ומשמעות שמה -אם כל חי, בדיוק כפי שפליישר הוא בעל אטליז כפירוש שמו מגרמנית. המספרת על ששת ילדיה, ומתרכזת בילדיה ככל עולמה, היא דמות חד ממדית הממחישה את תפקידה המסורתי של האישה ומהווה איום על ילדה היחיד של ברטה פליישר[4].

לעומת דמויות הנשים החרדיות, הנשים החילוניות הן דמויות מורכבות יותר. אך על אף מורכבותן, גם הן חוות אמירות בוטות מכיוונם של הגברים החילוניים. ומבחינה מגדרית, נשות המחזה, בין אם שיוכן חילוני או דתי, מיוצגות באופן סטריאוטיפי.

שחקני ההצגה: יוסי קאנץ, יוסי ידין, יוסף כרמון, זהרירה חריפאי, אלברט כהן, מרים גבריאלי, איתן נוה, ואיה שבא.

קישורים חיצוניים

לקריאה נוספת

  • פרופ' דן אוריין, "תיאטרון בחברה" (‏האוניברסיטה הפתוחה, 2008‎)
  • פרופ' דן אוריין, "יהדותו של התיאטרון הישראלי" (‏הקיבוץ המאוחד, 1998‎)

הערות שוליים

  1. ^ עמית גזית באתר הבמה
  2. ^ 1 2 3 4 פרופ' דן אוריין, "תיאטרון בחברה" (‏האוניברסיטה הפתוחה, 2008‎)
  3. ^ גרשון שקד, "אור וצל וריבוי (הסיפורת העברית בהתמודדות דיאלקטית עם מציאות משתנה)" אלפיים, 4 1991 , 118
  4. ^ 1 2 3 אסתר מורדוך-לבנון מעבר לגבולה של החברה ההגמונית:הייצוג הנשי, וזרקור על “דיכוי האישה” בחברה שבטית-מסורתית, במחזות על “אחרים” - חרדים ובדווים כתב-עת אורנים קובץ PDF