השפלה (רגש)

קובץ:Jews forced to march with star Kristallnacht.jpg

השפלתם של יהודים בזמן השואה

השפלה היא תחושת אי-נוחות נפשית ובפרט תחושת פגיעה בכבוד, הנגרמת לאדם כתוצאה מיחס (אמיתי או מדומה) של אנשים אחרים: אליו, להתנהגותו או למאפיינים כלשהם הקשורים אליו. עוצמת תחושת ההשפלה קשורה בפער שבין הדימוי העצמי ותחושת הכבוד של המושפל לפני ואחרי שהושפל. במקרים קיצוניים עלולה השפלה לדחוף את האדם לביצוע פעולות קיצוניות, עד כדי התאבדות.

מניעים ודרכים להשפלה

השפלתו של אדם נעשית מסיבות שונות כמו כדרך של ענישה, עינויים או התעללות ונקמה. מניע נוסף הוא רצון להביע מחאה, לדוגמה: הטחת עוגה בפניו של מדינאי בעת שהוא מופיע בעצרת עם. השפלה עלולה להיווצר גם על ידי האדם המושפל עצמו, ללא מעורבות חיצונית, כתוצאה ממעשה או מחדל שלו הפוגעים בכבודו.

קיימות דרכי השפלה רבות, המשמשות לענישה, לעינויים ולהתעללות. אפשר לכפות על המושפל לשהות בעירום בפרהסיה, לאנוס אותו ללבוש את לבושו של בן המין השני, לכפות עליו פעילות מינית ועוד. כמה מהדרכים הנפוצות ביותר הם לעג או הוצאת דיבה.

השפלה קבוצתית

השפלה שאינה מכוונת כלפי אדם מסוים, אלא כלפי קבוצה חברתית שלמה היא אחד ממאפייני הגזענות. דוגמה קיצונית לכך היא השפלתם של יהודים בגרמניה הנאצית. תחושת השפלה עשויה להיות משותפת לעם או למדינה, כאשר נכפו עליהם תנאים משפילים בעקבות תבוסה. חלק מהעם הגרמני האמין כי חוזה ורסאי, שעליו נאלצה גרמניה לחתום בעקבות תבוסתה במלחמת העולם הראשונה מהווה השפלה וכי תנאיו אינם הוגנים.

השפלה בימי הביניים

ההשפלה בימי הביניים הייתה נפוצה ומגוונת והיא אף במרבית המדינות (בעיקר באירופה) הייתה מעוגנת בחוק.

דוגמה נפוצה לכך היה עמוד הקלון, לשם הוצמדו עבריינים שנאשמו במגוון עבירות חלקם הגדול עבירות פעוטות.

כמו כן נשים שהורשעו בניאוף הושפלו באמצעות גזיזת שיער ראשן בפומבי.

השפלה באמצעות זפת ונוצות שימשה גם כענישה גופנית, וגרמה להרחקת המושפל מהציבור למספר ימים.

בחלק מהערים בדרום צרפת גבר ואישה שנתפסו מנאפים נאלצו לרוץ ברחובות העיר קשורים יחד בצורה משפילה ולספוג מלקות לאורך הדרך.

עמדת היהדות

ערך מורחב – הלבנת פנים

רבי יוחנן המביא את רבי שמעון בר יוחאי אומר: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". מסקנה זו עולה בקנה אחד עם תפיסתם של חז"ל שהשפלה בפרהסיה דומה להריגה.

התוספות תוהה מדוע אין מונים את הלבנת הפנים בפירוש בין הדברים שהם "ייהרג ובל יעבור", ומשיב שאכן גם הלבנת פנים ראויה להימנות ביניהם עקרונית. הפוסקים נחלקו ביניהם האם לקבל את מסקנת התוספות, או שמא דברי התלמוד נכתבו כלקח מוסרי, ולא כהלכה למעשה. הרמב"ם למשל אינו מסכים עם התוספות. על כל פנים, מקיומן של דעות הסוברות שראוי לו לאדם למות ולא להלבין פני חברו, ניתן ללמוד על מידת החומרה שמייחסת ההלכה להשפלת האחר.