עכשיו נסתכל על שני האיברים הראשונים: <math>\ \ (zf(z_0))'=f(z_0)\ ,\ \left(\frac{f'(z_0)(z-z_0)^2}{2}\right)'=f'(z_0)(z-z_0)\ </math>. ניתן לראות שיש להם פונקציה קדומה, שהיא אנליטית בכל <math>\ \mathbb{C}</math>, בפרט ב- <math>\ D</math>, ולכן האינטגרל שלהם שווה ל-0 לפי [[המשפט היסודי של החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי]]. לכן גם <math>\ (*)=\left|\oint_{\partial \Delta_n}\varepsilon(z)(z-z_0)\, dz\right|</math>.
עכשיו נסתכל על שני האיברים הראשונים: <math>\ \ (zf(z_0))'=f(z_0)\ ,\ \left(\frac{f'(z_0)(z-z_0)^2}{2}\right)'=f'(z_0)(z-z_0)\ </math>. ניתן לראות שיש להם פונקציה קדומה, שהיא אנליטית בכל <math>\ \mathbb{C}</math>, בפרט ב- <math>\ D</math>, ולכן האינטגרל שלהם שווה ל-0 לפי [[המשפט היסודי של החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי]]. לכן גם <math>\ (*)=\left|\oint_{\partial \Delta_n}\varepsilon(z)(z-z_0)\, dz\right|</math>.
לפי הגדרת האינטגרל, אם <math>\ \gamma</math> מסילה חלקה למקוטעין ו-<math>\ f</math> רציפה על <math>\ \gamma</math>, אז <math>\ \left|\oint_{\gamma}f(z)\, dz\right|\le M\cdot l(\gamma )</math>, כאשר <math>\ M=max\left|f(z)\right|</math> על <math>\ \gamma</math> ו- <math>\ l(\gamma)</math> הוא האורך של <math>\ \gamma</math>. לכן: <math>\ \left|\oint_{\partial \Delta_n}\varepsilon(z)(z-z_0)\, dz\right|\le max\left|\varepsilon(z)\right|\cdot\frac{l}{2^n}\cdot l(\Delta_n)=max\left|\varepsilon(z)\right|\cdot\frac{l^2}{4^n}</math>. מכאן נובע: <math>\ \frac{S}{4^n}\le max_{\partial\Delta_n}\left|\varepsilon(z)\right|\cdot\frac{l^2}{4^n}</math>, ו-<math>\ \S\le\ max_{\partial\Delta_n}\left|\varepsilon(z)\right|\cdot l^2</math>. אבל <math>\ \lim_{n\rightarrow\infty}\left( max_{\partial\Delta_n}\left|\varepsilon(z)\right|\cdot l^2\right)=0</math> וזו סתירה להנחה, כלומר <math>\ S=0</math> ולכן <math>\ \oint_Tf(z)\, dz = 0</math>.
לפי הגדרת האינטגרל, אם <math>\ \gamma</math> מסילה חלקה למקוטעין ו-<math>\ f</math> רציפה על <math>\ \gamma</math>, אז <math>\ \left|\oint_{\gamma}f(z)\, dz\right|\le M\cdot l(\gamma )</math>, כאשר <math>\ M=max\left|f(z)\right|</math> על <math>\ \gamma</math> ו- <math>\ l(\gamma)</math> הוא האורך של <math>\ \gamma</math>. לכן: <math>\ \left|\oint_{\partial \Delta_n}\varepsilon(z)(z-z_0)\, dz\right|\le max\left|\varepsilon(z)\right|\cdot\frac{l}{2^n}\cdot l(\Delta_n)=max\left|\varepsilon(z)\right|\cdot\frac{l^2}{4^n}</math>. מכאן נובע: <math>\ \frac{S}{4^n}\le max_{\partial\Delta_n}\left|\varepsilon(z)\right|\cdot\frac{l^2}{4^n}</math>, ו-<math>\ S\le\ max_{\partial\Delta_n}\left|\varepsilon(z)\right|\cdot l^2</math>. אבל <math>\ \lim_{n\rightarrow\infty}\left( max_{\partial\Delta_n}\left|\varepsilon(z)\right|\cdot l^2\right)=0</math> וזו סתירה להנחה, כלומר <math>\ S=0</math> ולכן <math>\ \oint_Tf(z)\, dz = 0</math>.
{{אנליזה מרוכבת}}
{{אנליזה מרוכבת}}
גרסה מ־03:43, 27 באפריל 2013
באנליזה מרוכבת, משפט האינטגרל של קושי הוא משפט מרכזי ובעל השלכות רבות, העוסק בחישוב אינטגרל קווי של פונקציותמרוכבותהולומורפיות. בבסיסו, המשפט אומר שלאורך מסלול סגור והומולוגי לאפס (כגון השפה של תחום פשוט קשר), האינטגרל של כל פונקציה שהיא הולומורפית בתחום שהמסלול סוגר ורציפה על השפה, שווה לאפס. הרחבה של המשפט עוסקת גם במקרה שבו יש חורים בתחום, או נקודות בתוכו שבהן הפונקציה אינה הולומורפית.
יהא תחום קושי כך שהשפה היא איחוד סופי של תמונת מסילות סגורות, ותהי פונקציה רציפה על והולומורפית ב-. אז האינטגרל המסילתי , כאשר האינטגרל על שפת התחום הינו סכום סופי של אינטגרלים על מסילות סגורות שאיחוד תמונותיהן מהווה את השפה.
המשפט נובע מן הגרסה החלשה הבאה שלו: תהי הולומורפית ב- ו- משולש המוכל עם פנימו ב- . אז .
הוכחה
תחילה, נניח . לכן, , ו-. לכן ,
ויש כך ש- .
נסמן . נמשיך כך ונקבל סדרת משולשים , כאשר . לפי הלמה של קנטור,
. הנחנו ש- הולומורפית ב- , ולכן , ו-. נביט באורכי המסילות: , כלומר, עבור ,
. מכאן ש-.
עכשיו נסתכל על שני האיברים הראשונים: . ניתן לראות שיש להם פונקציה קדומה, שהיא אנליטית בכל , בפרט ב- , ולכן האינטגרל שלהם שווה ל-0 לפי המשפט היסודי של החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי. לכן גם .
לפי הגדרת האינטגרל, אם מסילה חלקה למקוטעין ו- רציפה על , אז , כאשר על ו- הוא האורך של . לכן: . מכאן נובע: , ו-. אבל וזו סתירה להנחה, כלומר ולכן .