חסיה בורנשטיין בילצקי – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 18: שורה 18:
בינואר 1943, עקב החלטת המחתרת אשר צפתה את חיסול הגטאות בגרודנו ההולך וקרב, חסיה בילצקי וחברתה צילה שכנס העבירו את המעבדה ל[[זיוף מסמכים]] ל[[גטו ביאליסטוק]], תוך שימוש בזהות פולנית בדויה. לאחר שהגיעה חסיה לביאליסטוק והצליחה להיכנס לגטו ולהעביר את המעבדה, היא קיבלה הוראה מהנהגת התנועה לצאת לצד הארי של העיר, לחיות שם כפולניה בשם הלינה סטשיוק ולשמש כמקשרת עבור המחתרת. חסיה הצליחה להוציא תעודת זהות ורשיון עבודה גרמני מה[[גסטפו]], למצוא דירה ועבודה בביאליסטוק. היא עבדה כמשרתת אצל משפחה של קצין אס אס גרמני ושכרה חדר בבתים של פולנים שלא ידעו על זהותה היהודית. במשך חצי שנה שימשה חסיה כמקשרת בין הצד הארי לגטו, העבירה תחמושת, תרופות, חומרים לייצור נשק ועוד. {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 145- 148}}
בינואר 1943, עקב החלטת המחתרת אשר צפתה את חיסול הגטאות בגרודנו ההולך וקרב, חסיה בילצקי וחברתה צילה שכנס העבירו את המעבדה ל[[זיוף מסמכים]] ל[[גטו ביאליסטוק]], תוך שימוש בזהות פולנית בדויה. לאחר שהגיעה חסיה לביאליסטוק והצליחה להיכנס לגטו ולהעביר את המעבדה, היא קיבלה הוראה מהנהגת התנועה לצאת לצד הארי של העיר, לחיות שם כפולניה בשם הלינה סטשיוק ולשמש כמקשרת עבור המחתרת. חסיה הצליחה להוציא תעודת זהות ורשיון עבודה גרמני מה[[גסטפו]], למצוא דירה ועבודה בביאליסטוק. היא עבדה כמשרתת אצל משפחה של קצין אס אס גרמני ושכרה חדר בבתים של פולנים שלא ידעו על זהותה היהודית. במשך חצי שנה שימשה חסיה כמקשרת בין הצד הארי לגטו, העבירה תחמושת, תרופות, חומרים לייצור נשק ועוד. {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 145- 148}}


ב-[[15 באוגוסט]] [[1943]] ראתה חסיה שיירת חיילים אשר מילאה את רחובות העיר והבינה כי חיסול גטו ביאליסטוק קרב. היא נכנסה בחשאי לגטו ובישרה זאת לחבריה למחתרת, אשר סירבו להכיר בדבריה. עוד באותו הלילה, בשעה 3:00 לפנות בוקר נכנסו הכוחות הצבאיים לגטו. הם כיתרו את הגטו בעזרת חיילים רבים וכלי נשק שונים. {{הערה | שרה בנדר, '''מול מוות אורב'''. עם עובד 1997. עמ' 269-270}} חסיה נכנסה לגטו על מנת להילחם בגרמנים יחד עם חברי המחתרת, אך מפקד המרד, [[מרדכי טננבוים]], פקד עליה לשוב לצד הארי כדי שתוכל לספק להם נשק נוסף במקרה הצורך. חסיה הייתה האחרונה לחמוק מהגטו לפני חיסולו. היא הודיעה על המתרחש לקשריות האחרות בעיר והצטרפה להמון הפולני שצפה בהוצאת היהודים מהגטו. היא ראתה את ניסיון המרד ואת היהודים הממתינים לשילוח, ביניהם היו אמה ואחיותיה. עם ערב, לאחר שחזרה לדירתה בעיר, הגיעה אליה [[חייקה גרוסמן]], קשרית נוספת במחתרת וחברה קרובה של חסיה, שהצליחה לחמוק מהגטו במהלך המרד. חסיה הציגה בפני בעלי הבית את חייקה כבת דודתה, והיא נשארה לגור עמה. {{הערה | בורנשטיין- ביליצקיה ח. ויצהר נ. (2003). אחת ממעטים. תל אביב: מורשת עמ' 189-193, 196- 198.}} כך, לאחר חיסול גטו ביאליסטוק, נותרו בעיר שש קשריות: חסיה ביליצקי, חייקה גרוסמן, חברת השומר הצעיר, ממנהיגות המחתרת בביאליסטוק [[ברוניה קליבנסקי]], חברת [[דרור (תנועה)| תנועת דרור]], חברת ה"תא האנטי [[פשיזם| פשיסטי]] בביאליסטוק", [[ליזה צ'פניק]], חברת תנועת [[קומסומול]] בגרודנו, [[אניה רוד]], קומוניסטית, חברת מחתרת אי"ל בגטו ביאליסטוק, ממייסדות הוועד האנטי פאשיסטי בגטו, ו[[רבקה מדייסקה]], חברת תנועת השומר הצעיר וארגון הפרטיזנים של גטו וילנה. הן החליטו למלא תפקיד של קשריות בגדוד הפרטיזנים ביערות ביאליסטוק. במשך היום הן עבדו כפולניות אצל משפחות גרמניות ובלילה הבריחו נשק, תחמושת, מזון ותרופות ועסקו בהשגת ידיעות עבור הפרטיזנים.{{הערה| 1=[http://www.antinaziresistance.org/Apps/WW/page.aspx?ws=cfda0459-dc1a-471e-a2b4-8c9bfc8bd5d2&page=d376ff94-4ed4-4117-8444-b784f4526a01&fol=87a54661-c3c5-417f-ad5e-916b7c761fe1&code=87a54661-c3c5-417f-ad5e-916b7c761fe1&box=88793e81-f5cf-4841-9291-ebaae597f5eb&_pstate=item&_item=85417456-f08d-448f-a97c-53a0268f96b5 אתר ההתנגדות היהודית בשואה]}} בספרה, "אחת ממעטים" {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003).}}, מציינת חסיה תושבים גרמנים אשר סייעו לה ולקשריות האחרות בדרכן והיוו תא גרמני במחתרת. ביניהם [[אוטו בוסה]] (Otto Busse), גרמני אשר סייע ליהודים רבים והיווה איש סוד ושותף משמעותי של חסיה בפעילותה. "וכך היה. כמעט שנה תמימה, עד אוגוסט 1944, לא חדל האיש מלעזור. בשלב מסוים הוא כבר לא היה עוזר בלבד, אלא הפך שותף ויוזם" {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 208.}} ו[[ארתור שאדה]] (Arthur Schade) אשר סייע גם הוא ליהודים רבים ולקח חלק בפעילות המחתרת.
ב-[[15 באוגוסט]] [[1943]] ראתה חסיה שיירת חיילים אוקראינים אשר מילאה את רחובות העיר והבינה כי חיסול גטו ביאליסטוק קרב. היא נכנסה בחשאי לגטו ובישרה זאת לחבריה למחתרת, אשר סירבו להכיר בדבריה. עוד באותו הלילה, בשעה 3:00 לפנות בוקר נכנסו הכוחות הצבאיים לגטו. הם כיתרו את הגטו בעזרת חיילים רבים וכלי נשק שונים. {{הערה | שרה בנדר, '''מול מוות אורב'''. עם עובד 1997. עמ' 269-270}} חסיה נכנסה לגטו על מנת להילחם בגרמנים יחד עם חברי המחתרת, אך מפקד המרד, [[מרדכי טננבוים]], פקד עליה לשוב לצד הארי כדי שתוכל לספק להם נשק נוסף במקרה הצורך. חסיה הייתה האחרונה לחמוק מהגטו לפני חיסולו. היא הודיעה על המתרחש לקשריות האחרות בעיר והצטרפה להמון הפולני שצפה בהוצאת היהודים מהגטו. היא ראתה את ניסיון המרד ואת היהודים הממתינים לשילוח, ביניהם היו אמה ואחיותיה. עם ערב, לאחר שחזרה לדירתה בעיר, הגיעה אליה [[חייקה גרוסמן]], קשרית נוספת במחתרת וחברה קרובה של חסיה, שהצליחה לחמוק מהגטו במהלך המרד. חסיה הציגה בפני בעלי הבית את חייקה כבת דודתה, והיא נשארה לגור עמה. {{הערה | בורנשטיין- ביליצקיה ח. ויצהר נ. (2003). אחת ממעטים. תל אביב: מורשת עמ' 189-193, 196- 198.}} כך, לאחר חיסול גטו ביאליסטוק, נותרו בעיר שש קשריות: חסיה ביליצקי, חייקה גרוסמן, חברת השומר הצעיר, ממנהיגות המחתרת בביאליסטוק [[ברוניה קליבנסקי]], חברת [[דרור (תנועה)| תנועת דרור]], חברת ה"תא האנטי [[פשיזם| פשיסטי]] בביאליסטוק", [[ליזה צ'פניק]], חברת תנועת [[קומסומול]] בגרודנו, [[אניה רוד]], קומוניסטית, חברת מחתרת אי"ל בגטו ביאליסטוק, ממייסדות הוועד האנטי פאשיסטי בגטו, ו[[רבקה מדייסקה]], חברת תנועת השומר הצעיר וארגון הפרטיזנים של גטו וילנה. הן החליטו למלא תפקיד של קשריות בגדוד הפרטיזנים ביערות ביאליסטוק. במשך היום הן עבדו כפולניות אצל משפחות גרמניות ובלילה הבריחו נשק, תחמושת, מזון ותרופות ועסקו בהשגת ידיעות עבור הפרטיזנים.{{הערה| 1=[http://www.antinaziresistance.org/Apps/WW/page.aspx?ws=cfda0459-dc1a-471e-a2b4-8c9bfc8bd5d2&page=d376ff94-4ed4-4117-8444-b784f4526a01&fol=87a54661-c3c5-417f-ad5e-916b7c761fe1&code=87a54661-c3c5-417f-ad5e-916b7c761fe1&box=88793e81-f5cf-4841-9291-ebaae597f5eb&_pstate=item&_item=85417456-f08d-448f-a97c-53a0268f96b5 אתר ההתנגדות היהודית בשואה]}} בספרה, "אחת ממעטים" {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003).}}, מציינת חסיה תושבים גרמנים אשר סייעו לה ולקשריות האחרות בדרכן והיוו תא גרמני במחתרת. ביניהם [[אוטו בוסה]] (Otto Busse), גרמני אשר סייע ליהודים רבים, אצלו עבדה חסיה והוא הפך לאיש סוד ושותף משמעותי של חסיה בפעילותה. "וכך היה. כמעט שנה תמימה, עד אוגוסט 1944, לא חדל האיש מלעזור. בשלב מסוים הוא כבר לא היה עוזר בלבד, אלא הפך שותף ויוזם" {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 208.}} ו[[ארתור שאדה]] (Arthur Schade)- קומוניסט אשר סייע גם הוא ליהודים רבים ולקח חלק בפעילות המחתרת.


ביולי 1944, עקב התקדמות הצבא הרוסי ותחילת נסיגת הצבא הגרמני, נתבקשה חסיה, יחד עם חברותיה הקשריות, לשרטט מפה של כל העמדות והבסיסים הגרמניים שבסביבת ביאליסטוק. בכוחות משותפים עם אוטו בוסה, ארתור שאדה והקשריות שנותרו, שורטטה מפה מדויקת של המערך. אוטו בוסה ביקש מחסיה והפעילים הנוספים במחתרת לבוא להתגורר בבית המלאכה שלו, כיוון שחשש שדווקא בימי המלחמה האחרונים יפגעו בהם הפולנים, וכך עשו. עם התקדמות החיילים הסובייטים, הצטרפו חסיה וארתור שאדה אל הכוחות הפרטיזניים ביערות והעבירו לחיילים את המפה. בזכות מפה זו כבשו הרוסים את ביאליסטוק ללא נפגעים. לאחר המלחמה קיבלה על כך חסיה את אות ההצטיינות הגבוה ביותר של הצבא האדום לאזרחים: "אות הצטיינות סובייטי, דרגה א'".{{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 229, 232.}}
ביולי 1944, עקב התקדמות הצבא הרוסי ותחילת נסיגת הצבא הגרמני, נתבקשה חסיה, יחד עם חברותיה הקשריות, לשרטט מפה של כל העמדות והבסיסים הגרמניים שבסביבת ביאליסטוק. בכוחות משותפים עם אוטו בוסה, ארתור שאדה והקשריות שנותרו, נאספו נתוני השטח וחסיה שרטטה מפה מדויקת של המערך. אוטו בוסה ביקש מחסיה והפעילים הנוספים במחתרת לבוא להתגורר במשרד ובדירה שלו, כיוון שחשש שדווקא בימי המלחמה האחרונים יפגעו בהם הפולנים, וכך עשו. עם התקדמות החיילים הסובייטים, הצטרפו חסיה וארתור שאדה אל הכוחות הפרטיזניים ביערות. הם העבירו את המפה למפקד היחידה של הפרטיזנים אשר העבירה למטה הצבא האדום. בזכות מפה זו כבשו הרוסים את ביאליסטוק ללא נפגעים. לאחר המלחמה קיבלו על כך חסיה, ליזה צ'יפניק ואניה רוד את אות ההצטיינות הגבוה ביותר של הצבא האדום לאזרחים: "אות הצטיינות סובייטי, דרגה א'".{{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 229, 232.}}


==עם סיום המלחמה==
==עם סיום המלחמה==

גרסה מ־11:11, 21 במאי 2013

קובץ:חסיה בורנשטיין בליצקי2.jpg
חסיה בורנשטיין בילצקי

חסיה בורנשטיין (בילצקי)פולנית: Chasia Bornstein Bielicka, ינואר 1921 - 15 ביולי 2012 ) חברת השומר הצעיר, וקשרית במחתרת היהודית בביאליסטוק במלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה ניהלה בית ילדים ניצולים, עמהם עלתה לארץ ישראל ולקחה חלק בהקמת קיבוץ להבות הבשן.

ילדות ונעורים

חסיה נולדה בגרודנו, פולין בינואר 1921 כבת שנייה למשפחה בת ארבעה ילדים. אביה- יהודה בילצקי היה בעל מפעל משקאות קלים ועסק בראיית חשבון ואימה - דבורה עבדה כפועלת במפעל. אביה ניסה להגר לארגנטינה על מנת להטיב את מצבם הכלכלי ולבדוק את האפשרות להעתיק את מיקום המשפחה לאמריקה, אך ניסיון זה כשל. אמה פתחה מכולת קטנה מחלון ביתם כדי לסייע בפרנסת הבית. עקב קושי כלכלי למדה חסיה בבית ספר מקצועי מרשת "אורט", ולא בבית ספר פרטי יהודי כאחיה. היא למדה תפירה וגילתה כשרון והצלחה רבה. בגיל 12 הצטרפה לשומר הצעיר, שם התחנכה לערכים ציוניים וסוציאליסטיים, הדריכה, השתתפה בסמינר והייתה מהפעילות המרכזיות בקן גרודנו. היא הייתה מבלה בכל יום את שעות אחה"צ עם חבריה לתנועה, ובבגרותה אף הפכה לנציגת הקן בוועידת התנועה המרכזית.

תחילת המלחמה

עקב מיקומה של גרודנו בחלקה המזרחי של פולין, נכבשה העיר מספר פעמים. עם פרוץ המלחמה ב-1 בספטמבר 1939 נכבשה על ידי הגרמנים אשר הטילו עוצר על כלל התושבים, הגבילו את חלוקת המזון ועודדו התנכלויות והתעללויות ביהודי העיר. מספר שבועות לאחר מכן, כחלק מהסכם ריבנטרופ מולוטוב, עברה העיר לידי הצבא האדום. הסובייטים לא הבדילו בין יהודים לנוצרים ומיקדו את מאבקם בקפיטליזם. שלטונם על העיר היה מוחלט ונוקשה. הם אסרו על כל התאגדות פוליטית, ולקחו לידיהם את כל הסמכויות. במהלך שליטתם לא התאפשרה פעילותה הגלויה של תנועת השומר הצעיר. חסיה וחבריה המשיכו לערוך מפגשים קבוצתיים בסתר על מנת להמשיך ולקיים פעילות חברתית תנועתית. [1]

ביוני 1941, בראשית מבצע ברברוסה, 22 ביוני 1941, נכבשה גרודנו פעם נוספת בידי הגרמנים. מיד לאחר כיבושם הטילו הגרמנים גזירות על היהודים. הם הטילו עוצר וחילקו תלושי מזון לכלל התושבים, אך היהודים לרוב נדחקו לסוף התור ולא זכו לקבל את חלקם. חסיה, בעלת חזות פולנית, נהגה לעמוד בתור ללחם במקומות רחוקים, בהם הייתה מורידה את מגן הדוד ולא הייתה מזוהה כיהודיה. כדי להשיג כסף למזון נוסף מלבד לחם למשפחה, החלה חסיה לעבוד עבור שכנות פולניות בעבודות תפירה.

בנובמבר 1941 הורו על כל יהודי העיר לעבור לשני גטאות, גטו פרודוקטיבי וגטו שאינו פרודוקטיבי, אשר מוקמו באזור צפוף במרכז העיר. חסיה ומשפחתה עברו לגור אצל סבתה של חברת ילדות של חסיה, יחד עם משפחה נוספת. הם חוו מצוקת רעב קשה. אביה ואחיה של חסיה עבדו בעבודות כפיה, וחסיה החלה לעבוד מחוץ לגטו במפעל לבנים. היא התיידדה עם הפולניות שעבדו איתה והחלה לבצע עבורן עבודות תפירה, תמורתן קיבלה מזון והביאה אותו למשפחתה. בהמשך עבדה חסיה גם בשדות סלק, עבודה קשה מאוד אשר הכאיבה לה, אך זיכתה אותה במנות מזון נוספות. [2].

תחת העוצר ותנאי החיים הקשים בגטו, החלו חסיה וחבריה לשומר הצעיר להתארגן כהנהגה פעילה-'אקטיבה', גוף אשר קיבל החלטות על אופי הפעילות התנועתית בגטו והובילה. התארגנות זו יצרה מסגרות חינוך חלופיות עבור הילדים והנוער בגטו, אשר הפגישו ביניהם ואפשרו להם לשחק, לשוחח, ללמוד ולהיעזר זה בזה. הם הדריכו קבוצות בגילאים שונים בשני הגטאות בעיר. חסיה ערכה ביקורי בתים בבתי הילדים ומתוך כך קיבלה החלטה יחד עם חבריה להנהגה ליצור רשת של עזרה הדדית בגטו. הם עברו בין הבתים ודאגו להשיג מזון, בגדים ונעליים למשפחות שהיו במצוקה קשה.[3] בנובמבר 1942, הגיע לגטו זרח זילברברג, חבר תנועת השומר הצעיר ואי"ל. הוא יצא כשליח הארגון המחתרתי בביאליסטוק, ארגון אשר שמר על קשר עם חברי השומר הצעיר בגרודנו לאורך המלחמה. בעזרתו של זרח, החלו חסיה וחבריה לבסס את המחתרת הלוחמת. [4] הם נעזרו בחברי תנועת 'דרור' ובקומוניסטים שבגטו. פעילותם הראשונה הייתה הכנת השטח - יצירת מעברים בין חצרות, רחובות, בתים וסמטאות, על מנת ליצור דרכי מנוסה. לאחר מכן הם פעלו ליצירת נשק קר, להשגת נשק חם מהכפרים הסמוכים ואף הקימו מעבדה לזיוף תעודות ומסמכים.

ב-2 בנובמבר החלו האקציות בשני הגטאות בגרודנו. [5] חברי ההנהגה הבינו כי היהודים נלקחים למחנות עבודה והשמדה, מהם לא ישובו. הם הושפעו מקריאתו של אבא קובנר אשר הופצה בין התנועות - "אל נלך כצאן לטבח" ורצו להילחם בגרמנים, על אף שהיה להם ברור כי ישלמו על כך בחייהם.[6] אולם חברי המחתרת היו מעטים ונשקם היה דל. שתי הפעולות המרכזיות שעשו היו ניסיון להתנקש בסטרבלוב - מפקד הגטו - ניסיון שכשל, וניסיון להמריד ולהבריח את היהודים שרוכזו במהלך האקציה האחרונה בבית הכנסת, ניסיון שלא הצליח עקב חוסר שיתוף פעולה של היהודים ומחסור בנשק. לוחמי המחתרת בפעולה היו היחידים שנמלטו ומצאו מסתור אצל איכר פולני, אך נרצחו בשנתם לאחר ששכנים פולנים הלשינו עליהם. חסיה לא לקחה חלק בפעולות אלה מאחר שבשלב זה עברה לפעול בביאליסטוק. [7]

פועלה של חסיה כקשרית

בינואר 1943, עקב החלטת המחתרת אשר צפתה את חיסול הגטאות בגרודנו ההולך וקרב, חסיה בילצקי וחברתה צילה שכנס העבירו את המעבדה לזיוף מסמכים לגטו ביאליסטוק, תוך שימוש בזהות פולנית בדויה. לאחר שהגיעה חסיה לביאליסטוק והצליחה להיכנס לגטו ולהעביר את המעבדה, היא קיבלה הוראה מהנהגת התנועה לצאת לצד הארי של העיר, לחיות שם כפולניה בשם הלינה סטשיוק ולשמש כמקשרת עבור המחתרת. חסיה הצליחה להוציא תעודת זהות ורשיון עבודה גרמני מהגסטפו, למצוא דירה ועבודה בביאליסטוק. היא עבדה כמשרתת אצל משפחה של קצין אס אס גרמני ושכרה חדר בבתים של פולנים שלא ידעו על זהותה היהודית. במשך חצי שנה שימשה חסיה כמקשרת בין הצד הארי לגטו, העבירה תחמושת, תרופות, חומרים לייצור נשק ועוד. [8]

ב-15 באוגוסט 1943 ראתה חסיה שיירת חיילים אוקראינים אשר מילאה את רחובות העיר והבינה כי חיסול גטו ביאליסטוק קרב. היא נכנסה בחשאי לגטו ובישרה זאת לחבריה למחתרת, אשר סירבו להכיר בדבריה. עוד באותו הלילה, בשעה 3:00 לפנות בוקר נכנסו הכוחות הצבאיים לגטו. הם כיתרו את הגטו בעזרת חיילים רבים וכלי נשק שונים. [9] חסיה נכנסה לגטו על מנת להילחם בגרמנים יחד עם חברי המחתרת, אך מפקד המרד, מרדכי טננבוים, פקד עליה לשוב לצד הארי כדי שתוכל לספק להם נשק נוסף במקרה הצורך. חסיה הייתה האחרונה לחמוק מהגטו לפני חיסולו. היא הודיעה על המתרחש לקשריות האחרות בעיר והצטרפה להמון הפולני שצפה בהוצאת היהודים מהגטו. היא ראתה את ניסיון המרד ואת היהודים הממתינים לשילוח, ביניהם היו אמה ואחיותיה. עם ערב, לאחר שחזרה לדירתה בעיר, הגיעה אליה חייקה גרוסמן, קשרית נוספת במחתרת וחברה קרובה של חסיה, שהצליחה לחמוק מהגטו במהלך המרד. חסיה הציגה בפני בעלי הבית את חייקה כבת דודתה, והיא נשארה לגור עמה. [10] כך, לאחר חיסול גטו ביאליסטוק, נותרו בעיר שש קשריות: חסיה ביליצקי, חייקה גרוסמן, חברת השומר הצעיר, ממנהיגות המחתרת בביאליסטוק ברוניה קליבנסקי, חברת תנועת דרור, חברת ה"תא האנטי פשיסטי בביאליסטוק", ליזה צ'פניק, חברת תנועת קומסומול בגרודנו, אניה רוד, קומוניסטית, חברת מחתרת אי"ל בגטו ביאליסטוק, ממייסדות הוועד האנטי פאשיסטי בגטו, ורבקה מדייסקה, חברת תנועת השומר הצעיר וארגון הפרטיזנים של גטו וילנה. הן החליטו למלא תפקיד של קשריות בגדוד הפרטיזנים ביערות ביאליסטוק. במשך היום הן עבדו כפולניות אצל משפחות גרמניות ובלילה הבריחו נשק, תחמושת, מזון ותרופות ועסקו בהשגת ידיעות עבור הפרטיזנים.[11] בספרה, "אחת ממעטים" [12], מציינת חסיה תושבים גרמנים אשר סייעו לה ולקשריות האחרות בדרכן והיוו תא גרמני במחתרת. ביניהם אוטו בוסה (Otto Busse), גרמני אשר סייע ליהודים רבים, אצלו עבדה חסיה והוא הפך לאיש סוד ושותף משמעותי של חסיה בפעילותה. "וכך היה. כמעט שנה תמימה, עד אוגוסט 1944, לא חדל האיש מלעזור. בשלב מסוים הוא כבר לא היה עוזר בלבד, אלא הפך שותף ויוזם" [13] וארתור שאדה (Arthur Schade)- קומוניסט אשר סייע גם הוא ליהודים רבים ולקח חלק בפעילות המחתרת.

ביולי 1944, עקב התקדמות הצבא הרוסי ותחילת נסיגת הצבא הגרמני, נתבקשה חסיה, יחד עם חברותיה הקשריות, לשרטט מפה של כל העמדות והבסיסים הגרמניים שבסביבת ביאליסטוק. בכוחות משותפים עם אוטו בוסה, ארתור שאדה והקשריות שנותרו, נאספו נתוני השטח וחסיה שרטטה מפה מדויקת של המערך. אוטו בוסה ביקש מחסיה והפעילים הנוספים במחתרת לבוא להתגורר במשרד ובדירה שלו, כיוון שחשש שדווקא בימי המלחמה האחרונים יפגעו בהם הפולנים, וכך עשו. עם התקדמות החיילים הסובייטים, הצטרפו חסיה וארתור שאדה אל הכוחות הפרטיזניים ביערות. הם העבירו את המפה למפקד היחידה של הפרטיזנים אשר העבירה למטה הצבא האדום. בזכות מפה זו כבשו הרוסים את ביאליסטוק ללא נפגעים. לאחר המלחמה קיבלו על כך חסיה, ליזה צ'יפניק ואניה רוד את אות ההצטיינות הגבוה ביותר של הצבא האדום לאזרחים: "אות הצטיינות סובייטי, דרגה א'".[14]

עם סיום המלחמה

חסיה בשמירה בקיבוץ להבות הבשן, 1948

בספטמבר 1944, חזרה חסיה יחד עם חברותיה הקשריות- אניה רוד וליזה צ'פניק לעירן- גרודנו שנכבשה על ידי הרוסים. הן עברו בין בתי משפחותיהן הריקים וניסו לאסוף כל תעודה, תמונה ופריט שנותרו כזכר למשפחותיהן שנרצחו. הן חיפשו אחר יהודים שניצלו, אספו מכתבים שנשלחו על ידי יהודים שהצליחו לברוח לברית המועצות בניסיון לאתר את יהודי העיר והשתדלו להשיב ולספר להם על שהתרחש. הן ביקשו לעבור קורס צניחה ב צבא הסובייטי ולהמשיך להילחם יחד עם הצבא האדום עד לסיום המלחמה, אך קיבלו תשובה שלילית מאיליה ארנבורג, סופר יהודי ומקורבו של סטלין: "לחמתן, פעלתן, עכשיו תתחילו ללמוד".[15] הן קיבלו מלגה ממשלתית סובייטית והחלו ללמוד בבית ספר למורים. חסיה שבה לעסוק בעבודות תפירה על מנת להתפרנס. על אף הקושי של חסיה להיפרד מחברותיה ושותפותיה הנאמנות- אניה רוד וליזה צ'פניק, אשר החליטו להישאר בברית המועצות, החליטה חסיה להגשים את שאיפתה לעלות לארץ ישראל. בספטמבר 1945 היא הגיעה לוארשה ושם, יחד עם חייקה גרוסמן, וראשי הנהגת תנועת 'דרור'- צביה לובטקין, אנטק צוקרמן וחברים נוספים, החליטו על הקמת קיבוצים משותפים של תנועת השומר הצעיר ודרור בערים השונות של פולין. [16] מטרתם הייתה לאסוף את בוגרי התנועות שהצליחו להינצל, לקלוט אותם ולפעול לקידום עלייתם ארצה. היא לקחה חלק בהקמת הנהגה ראשית של השומר הצעיר בעיר לודז' והחלה לפעול יחד עם שותפיה לאיסוף בני הנוער הניצולים, חינוכם והכשרתם לקראת עלייה לארץ.

במרץ 1946 הוקמה "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודיים על ידי תנועות הנוער החלוציות". מטרתה הייתה לאסוף את כל הילדים היהודיים בפולין ובסביבה ולהביאם לארץ ישראל.הג'וינט סייע רבות בהקמת הארגון ומימון פדיון הילדים. חסיה פתחה את בית הילדים היהודי הראשון של הקואורדינציה. היא אספה ילדים יהודים יתומים ממנזרים, כנסיות, משפחות נוצריות, מקומות מסתור ומחבוא, והתגוררה איתם בבית הילדים. היא הייתה להם לאם, אחות מדריכה ומחנכת, הקשיבה ותיעדה את סיפוריהם והתמודדה עם קשייהם הרבים. [17] בשלושת החודשים הראשונים שכן בית הילדים בלודז', יחד עם שלושה בתי ילדים נוספים, אולם פעולות אנטישמיות של הפולנים סביב הלכו וגברו והוחלט להעביר את הילדים למקום בטוח יותר. בעזרת אנשי 'הבריחה' עברה חסיה עם הילדים לגרמניה, שם שכנו במשך חמישה חודשים במחנה העקורים בזלצהיים (Salzheim), ולאחר מכן עברו לדורנשטאט (Dornstadt) - מחנה פליטים שהיה בעבר מחנה צבאי של חיל האוויר הגרמני, אשר נוהל על ידי ארגון הסעד לפליטים של האו"ם - אונר"א, ובו רוכזו כ-450 ילדים מבתי ילדים שונים. בדורנשטאט הקימה חסיה, יחד עם מדריכים נוספים, בית ספר לילדים, אליו הגיעו שליחים מהארץ ללמד. ב-10 במרץ 1947 משה אונגר מהנוער הציוני בישר לחסיה כי היא והילדים הגדולים יותר מבית הילדים יוצאים הלילה לדרך. הילדים הקטנים יותר נאלצו להישאר עקב החשש שסכנות ותלאות המסע יפגעו בהם.[18]

העלייה לארץ ישראל

בעזרת אנשי ה'בריחה', ה'הגנה' וחיילי הבריגדה היהודית הוברחו חסיה והילדים בין גבולות גרמניה וצרפת. ב- 1 באפריל 1947 עלו על אוניית המעפילים 'תאודור הרצל', אשר ניסתה לעלות בצורה בלתי לגאלית לישראל. במבואות חיפה תפסו הבריטים את האנייה וגירשו את נוסעיה לקפריסין. במשך כחצי שנה שהתה חסיה איתם במחנה המעצר בקפריסין והמשיכה להדריכם ולחנכם. [19]

באוגוסט 1947 קיבלו חסיה והילדים מגיעים אשרת כניסה לארץ ונקלטו בעתלית. לאחר השחרור ממחנה המעפילים הגיעה חסיה עם קבוצת הילדים הבוגרים לקיבוץ גן שמואל, שם נקלטו. לראשונה לאחר שנה וחצי, נפרדה חסיה מהילדים ויצאה לדרכה ללא תפקיד ואחריות. היא החליטה להצטרף לגרעין ולהקים את קיבוץ להבות הבשן.[20] בשנת 1947 הקימה את ביתה בקיבוץ יחד עם הייני בורנשטיין. ב-1949 נולדה ביתם הבכורה יהודית, ולאחר מכן נולדו בנותיהן רחלי ודורית. במהלך החיים בקיבוץ חסיה המשיכה לעבוד כמחנכת. תחילה פתחה את גן הילדים במעברה חלסה, לימים קריית שמונה. לאחר מכן עסקה בקליטת קבוצות עליית הנוער בקיבוץ וגרעין הארגנטינאי שהגיע עם פרוץ מלחמת ששת הימים. גם כשהגיעה העלייה הרוסית הגדולה בשנות ה-90 חסיה נרתמה לעזור בקליטת המשפחות ותרמה רבות הן בשל אישיותה והן בשל ידיעת השפה הרוסית.[17]

במקביל עסקה חסיה באמנות, הקימה את מחלקת הקרמיקה במכללת תל-חי, יצרה ולימדה ואף עמדה בראש המחלקה. כגמלאית ריכזה ופיתחה את המתפרה בקיבוץ ושבה לעסוק בעבודות עיצוב ותפירה.[21] בשנת 2003 הוציאה לאור את ספרה "אחת ממעטים", [22] בעזרתה של נעמי יצהר אשר ראיינה וכתבה את סיפורה. ביולי 2012 נפטרה חסיה ונקברה בקיבוץ להבות הבשן. היא הותירה אחריה משפחה גדולה - בעלה הייני בורנשטיין, 3 בנותיה וחתניה, 11 נכדיה ו-10 ניניה.[17]

לקריאה נוספת

  • חסיה בורנשטיין - ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים, תל אביב, הוצאת מורשת, 2003.
  • חייקה גרוסמן, אנשי המחתרת. מורשת 1965. עמ' 173-177.
  • שרה בנדר, מול מוות אורב. עם עובד 1997.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 62-73, 78-80.
  2. ^ חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 89, 103- 105
  3. ^ חסיה בורנשטיין-- ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 110- 115
  4. ^ חייקה גרוסמן, אנשי המחתרת. מורשת 1965. עמ' 173-177.
  5. ^ תקוה פתל- כנעני, זו לא אותה גרודנה, הוצאת יד ושם 2001, עמ' 187-188.
  6. ^ חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003) עמ' 117- 120.
  7. ^ חייקה גרוסמן, אנשי המחתרת. מורשת 1965. עמ' 173-177
  8. ^ חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 145- 148
  9. ^ שרה בנדר, מול מוות אורב. עם עובד 1997. עמ' 269-270
  10. ^ בורנשטיין- ביליצקיה ח. ויצהר נ. (2003). אחת ממעטים. תל אביב: מורשת עמ' 189-193, 196- 198.
  11. ^ אתר ההתנגדות היהודית בשואה
  12. ^ חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003).
  13. ^ חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 208.
  14. ^ חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 229, 232.
  15. ^ חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 243-248.
  16. ^ חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 256.
  17. ^ 1 2 3 אתר מורשת
  18. ^ חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 276- 292, 295-305.
  19. ^ חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 320-326.
  20. ^ חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 328-330.
  21. ^ בורנשטיין- ביליצקיה ח. ויצהר נ. (2003). אחת ממעטים. תל אביב: מורשת. עמ' 342.
  22. ^ חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003).