יוליה אוגוסטי פיליאה – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 34: שורה 34:


==הגליה==
==הגליה==
בינתיים צצו שמועות על התנהותה ההוללת של יוליה, על נוהגה לבלות את לילותיה במקומות מפוקפקים ב[[פורום רומאנום]]. אוגוסטוס כיוזם חוקי המוסר הקשוחים לא יכל להתעלם מהתנהגותה, הוא ביטל את נישואיה לטיבריוס בשנת 2 לפנה"ס וגינה אותה במכתב ששלח ל[[הסנאט הרומי|סנאט הרומי]], לבסוף הוגלתה יוליה לאי [[פאנדאטריה]], שם היא הוחזקה בבידוד מוחלט כשרק אמה סקריבוניה התלוותה אליה. יש הטוענים כי הגלייתה של יוליה הוחלטה על מנת למנוע ממנה גורל מר יותר של הוצאה להורג, שכן מאהבה האחרון [[יולוס אנטוניוס]], תכנן קשר כנגד טיבריוס, בעלה של יוליה. יחד עם מספר קושרים נוספים תכננו לרוצחו, אולם הן טיבריוס והן אוגוסטוס שמעו על המזימה, ועל מנת למנוע את האשמת בתו מיהר אוגוסטוס להוקיע את הקושרים ולהחליט על הגלייתה של יוליה בהסתמך על חוק המגנה בגידה של נשים וגברים נשואים, אותו העביר 15 שנה קודם לכן. יולוס אנטוניוס עצמו התאבד לפני הגעת אנשיו של אוגוסטוס אליו. יוליה הוגלתה אל מחוץ לאיטליה, אולם חמש שנים לאחר מכן הוחזרה והועברה אל כפר איטלקי קטן, רגיום (כיום [[רג'ו די קלבריה]] שב[[איטליה]]). כשהיה ברור שאוגוסטוס עומד למות ושטיבריוס ירש אותו כקיסר, הוכנה קנוניה ברומא שיועדה למנוע זאת על ידי חילוצם שלה ושל בנה אגריפה פוסטומוס, שגם שהה בגלות, אחרי מותו של אוגוסטוס והבאתם ל[[לגיון|לגיונות]] הרומאים שחנו בגרמניה והכרזה על אגריפה כיורשו של אוגוסטוס והקיסר החדש.
בינתיים צצו שמועות על התנהותה ההוללת של יוליה, על נוהגה לבלות את לילותיה במקומות מפוקפקים ב[[פורום רומאנום]]. אוגוסטוס כיוזם חוקי המוסר הקשוחים לא יכל להתעלם מהתנהגותה, הוא ביטל את נישואיה לטיבריוס בשנת 2 לפנה"ס וגינה אותה במכתב ששלח ל[[הסנאט הרומי|סנאט הרומי]], לבסוף הוגלתה יוליה לאי [[פאנדאטריה]], שם היא הוחזקה בבידוד מוחלט כשרק אמה סקריבוניה התלוותה אליה. יש הטוענים כי הגלייתה של יוליה הוחלטה על מנת למנוע ממנה גורל מר יותר של הוצאה להורג, שכן מאהבה האחרון, [[יולוס אנטוניוס]], תכנן קשר כנגד טיבריוס, בעלה של יוליה. יחד עם מספר קושרים נוספים תכננו לרוצחו, אולם הן טיבריוס והן אוגוסטוס שמעו על המזימה, ועל מנת למנוע את האשמת בתו מיהר אוגוסטוס להוקיע את הקושרים ולהחליט על הגלייתה של יוליה בהסתמך על חוק המגנה בגידה של נשים וגברים נשואים, אותו העביר 15 שנה קודם לכן. יולוס אנטוניוס עצמו התאבד לפני הגעת אנשיו של אוגוסטוס אליו. יוליה הוגלתה אל מחוץ לאיטליה, אולם חמש שנים לאחר מכן הוחזרה והועברה אל כפר איטלקי קטן, רגיום (כיום [[רג'ו די קלבריה]] שב[[איטליה]]). כשהיה ברור שאוגוסטוס עומד למות ושטיבריוס ירש אותו כקיסר, הוכנה קנוניה ברומא שיועדה למנוע זאת על ידי חילוצם שלה ושל בנה אגריפה פוסטומוס, שגם שהה בגלות, אחרי מותו של אוגוסטוס והבאתם ל[[לגיון|לגיונות]] הרומאים שחנו בגרמניה והכרזה על אגריפה כיורשו של אוגוסטוס והקיסר החדש.


אולם הקשר התגלה ועם מותו של אוגוסטוס אגריפה הוצא להורג ובכך נסתם הגולל על סיכויה האחרון של יוליה להינצל מגלותה, הקיסר החדש טיבריוס ביטל את קצבתה של יוליה, הורה שתנועתה תוגבל לחדר אחד בביתה ושלא תבוא במגע עם שום אדם. היא מתה מרעב באותה שנה.
אולם הקשר התגלה ועם מותו של אוגוסטוס אגריפה הוצא להורג ובכך נסתם הגולל על סיכויה האחרון של יוליה להינצל מגלותה, הקיסר החדש טיבריוס ביטל את קצבתה של יוליה, הורה שתנועתה תוגבל לחדר אחד בביתה ושלא תבוא במגע עם שום אדם. היא מתה מרעב באותה שנה.

גרסה מ־01:31, 7 ביולי 2013

יוליה אוגוסטי פיליאה (לטינית: Iulia Augusti Filia, 'יוליה בת-אוגוסטוס', אוקטובר 39 לפנה"ס - 14) הייתה אצילה מן השושלת היוליו-קלאודית ובתו של הקיסר אוגוסטוס. הייתה גם אשתו של הקיסר טיבריוס, סבתא מצד האם של הקיסר קליגולה, דודה מדרגה שנייה של הקיסר קלאודיוס וסבתא רבא מצד האם של הקיסר נירון.

יוליה אוגוסטי פיליאה

ילדות

יוליה נולדה בשנת 39 לפנה"ס והייתה בתם של אוגוסטוס (אז נקרא אוקטביוס) וסקריבוניה. ימים מספר אחרי לידתה התגרש אביה מאמה כדי לשאת לאשה את ליוויה ובהתאם למנהג הרומאי לקח חזקה מלאה על יוליה.

יוליה גדלה בביתם של אביה וליוויה יחד עם אחיה החורגים טיבריוס ודרוסוס ובן דודתה מרקוס קלאודיוס מרקלוס, היא קיבלה חינוך מעולה וקפדני וחיי החברה שלה הוגבלו על ידי אביה שאיפשר לה לשוחח רק עם אנשים שאושרו על ידיו.

יוליה אורסה בשנת 37 לפנה"ס לבנו של מרקוס אנטוניוס, אנטיליוס כחלק מן הברית הפוליטית בין אנטוניוס לאביה, אולם שניהם לא התכוונו לממש את האירוסים ובמילא הם בוטלו אחרי קרב אקטיום שבו אנטוניוס הובס על ידי אוקטביוס.

נישואים למרקלוס

בשנת 25 לפנה"ס נישאה יוליה לבן דודה מרקלוס, בעודה בת 14. אוגוסטוס לא היה נוכח בטקס מכיוון שהיה עסוק בניהול המלחמה בהיספניה (כיום ספרד) ולכן מרקוס ויפסניוס אגריפה אירגן את החתונה. טוענים כי נישואיה המוקדמים של יוליה הוחלטו בעקבות מחלה בה לקה אוגוסטוס, שחלה תכופות במהלך שלטונו ובריאותו היתה רופפת תדיר. בעקבות מחלתו וחששו כי לא יאריך ימים ארגן את חתונתה החפוזה של יוליה הן מכיוון שביקש לדאוג לה לפני מותו והן כי ביקש לסמן את מרקלוס כיורשו.

נישואיה של יוליה למרקלוס היו סימן לכך שהוא נחשב כיורשו של אוגוסטוס אולם הוא נפטר כשנתיים לאחר הנישואים ליוליה. לזוג לא נולדו ילדים.

נישואים לאגריפה

עם מותו של מרקלוס בטרם עת, ניצבה בפני אוגוסטוס בעיה - למצוא חתן חדש לבתו, כזה שמסומן גם כיורשו העתידי. הוא בחר בחברו הטוב ומפקד הצבא המוכשר ביותר שלו, אגריפה. יש הטוענים כי עשה זאת גם מפני שלא רצה להכניס אדם זר למשפחתו, אולם מכיוון שנישואים ליוליה מהווים סימן לירושת הקיסר, כל שלושת חתניה של יוליה לא יכלו להיות אלא יורשיו העתידיים של אוגוסטוס ולא אדם זר. על מנת לממש את האיחוד פקד אוגוסטוס על אגריפה להתגרש מאישתו הנוכחית קלאודיה מרקלה, שהיתה גם אחייניתו של אוגוסטוס. יוליה נישאה בשנת 21 לפנה"ס לאגריפה.

הנישואים היו נישואים מאורגנים טיפוסיים, אגריפה היה בגילו של אביה של יוליה. יוליה ילדה לו חמישה ילדים: גאיוס קיסר, לוקיוס קיסר, יוליה הצעירה, אגריפינה ואגריפה פוסטומוס. אוגוסטוס אימץ את גאיוס ולוקיוס בשנת 17 לפנה"ס מתוך כוונה להפוך אותם ליורשיו אולם הם מתו בדמי ימיהם.

בזמן נישואיה לאגריפה התחילו לצוץ הדיווחים על ניאופיה. מסופר, שכשנשאלה כיצד בכל זאת דומים ילדיה לאגריפה, השיבה: "איני מקבלת נוסעים לאנייתי, אלא אם כן תפוסתה כבר מלאה".[1]

יוליה הצטרפה אל אגריפה במסעותיו ברחבי האימפריה, היא שהתה בגאליה בין השנים 20-18 לפנה"ס בזמן שאגריפה היה מושלה. בשעה שיוליה הייתה בדרך לפגוש את אגריפה היא כמעט טבעה באיליום, אגריפה הזועם קנס את המקומיים בסכום של 100,000 דרכמות ורק בקשותיו של מלך יהודה הורדוס שיכנעו אותו לבטל את הקנס. יוליה הצטרפה אל בעלה כשזה ערך סיור בפרובינקיות המזרחיות ואף ביקרה איתו בשנת 13 לפנה"ס ביהודה ושלחה מתנות לבית המקדש.

אגריפה מת בפתאומיות בשנת 12 לפנה"ס ויוליה הפכה לאלמנה בשנית.

נישואים לטיבריוס

לאחר מותו של אגריפה השיא אוגוסטוס את יוליה עם אחיה החורג טיבריוס, מתוך מחשבה להעניק לבנו החורג את אותו המעמד שהוחזק קודם לכך על ידי אגריפה ועל ידי הנישואים להפוך אותו למגנם של נכדיו.

נישואיה של יוליה לטיבריוס היו אומללים והתגלו ככישלון, טיבריוס נטר לה על כך שהוא הוכרח להתגרש מאשתו האהובה ויפסניה אגריפינה במצוות אוגוסטוס כדי להתחתן עם יוליה והיה בעל הערכה נמוכה אל אופיה בעוד יוליה תיעבה את טיבריוס ולפי טקיטוס אף שלחה לאביה מכתב המגנה את טיבריוס. הבן שיוליה ילדה לטיבריוס מת בינקותו.

לבסוף פרש טיבריוס מכל תפקידיו והסתגר ברודוס בשנת 6 לפנה"ס והזוג נפרד באופן מעשי.

הגליה

בינתיים צצו שמועות על התנהותה ההוללת של יוליה, על נוהגה לבלות את לילותיה במקומות מפוקפקים בפורום רומאנום. אוגוסטוס כיוזם חוקי המוסר הקשוחים לא יכל להתעלם מהתנהגותה, הוא ביטל את נישואיה לטיבריוס בשנת 2 לפנה"ס וגינה אותה במכתב ששלח לסנאט הרומי, לבסוף הוגלתה יוליה לאי פאנדאטריה, שם היא הוחזקה בבידוד מוחלט כשרק אמה סקריבוניה התלוותה אליה. יש הטוענים כי הגלייתה של יוליה הוחלטה על מנת למנוע ממנה גורל מר יותר של הוצאה להורג, שכן מאהבה האחרון, יולוס אנטוניוס, תכנן קשר כנגד טיבריוס, בעלה של יוליה. יחד עם מספר קושרים נוספים תכננו לרוצחו, אולם הן טיבריוס והן אוגוסטוס שמעו על המזימה, ועל מנת למנוע את האשמת בתו מיהר אוגוסטוס להוקיע את הקושרים ולהחליט על הגלייתה של יוליה בהסתמך על חוק המגנה בגידה של נשים וגברים נשואים, אותו העביר 15 שנה קודם לכן. יולוס אנטוניוס עצמו התאבד לפני הגעת אנשיו של אוגוסטוס אליו. יוליה הוגלתה אל מחוץ לאיטליה, אולם חמש שנים לאחר מכן הוחזרה והועברה אל כפר איטלקי קטן, רגיום (כיום רג'ו די קלבריה שבאיטליה). כשהיה ברור שאוגוסטוס עומד למות ושטיבריוס ירש אותו כקיסר, הוכנה קנוניה ברומא שיועדה למנוע זאת על ידי חילוצם שלה ושל בנה אגריפה פוסטומוס, שגם שהה בגלות, אחרי מותו של אוגוסטוס והבאתם ללגיונות הרומאים שחנו בגרמניה והכרזה על אגריפה כיורשו של אוגוסטוס והקיסר החדש.

אולם הקשר התגלה ועם מותו של אוגוסטוס אגריפה הוצא להורג ובכך נסתם הגולל על סיכויה האחרון של יוליה להינצל מגלותה, הקיסר החדש טיבריוס ביטל את קצבתה של יוליה, הורה שתנועתה תוגבל לחדר אחד בביתה ושלא תבוא במגע עם שום אדם. היא מתה מרעב באותה שנה.

הערות שוליים

  1. ^ מקרוביוס, סטורנאליה, 2, 5, 9 (אצל *צבי יעבץ, אוגוסטוס - נצחונה של מתינות, תל אביב: הוצאת דביר, 1988, עמ' 85), מסת"ב 9650102256