טוניקה

במוזיקה, טוֹנִיקָה היא הצליל המרכזי של סולם. כך למשל ביצירה שכתובה בדו מז'ור הטוניקה היא הצליל דו. אפשר לציין את הטוניקה ביצירה כצליל שממנו כל שאר הצלילים יוצאים, וכמטרה אליה כל הצלילים שואפים להגיע. כלומר הוא יהיה הצליל היציב ביותר, שכמעט תמיד יסיים יצירה, ובדרך כלל גם יפתח אותה.

הטוניקה גם משמת לתיאור הדרגה ההרמונית המבוססת על צליל הטוניקה. יהיה זה למעשה אקורד משולש, מינורי או מז'ורי, לפי שם הסולם, הנבנה על התו העיקרי בסולם. כלומר: אם אנו נמצאים בסולם פה מז'ור, דרגת הטוניקה תהיה מבוססת על אקורד משולש מז'ורי על התו פה (פה, לה, דו); אם אנו נמצאים בסולם סי מינור, דרגת הטוניקה תהיה מבוססת על אקורד משולש מינורי הבנוי על התו סי (סי, רה, פה דיאז).

גם כדרגה הרמונית, הטוניקה תופיע כמעט תמיד בסוף יצירה, ופעמים רבות בתחילתה. הטוניקה היא נקודת היחוס במוסיקה טונאלית, וכל שאר הצלילים מתייחסים אליה, וכן שאר הדרגות ההרמוניות שואפות אליה. כשם שהטוניקה יכולה להופיע כצליל, או כאקורד, היא יכולה גם להופיע כסולם. בצורת סונטה למשל, הנושא הראשון כתוב בסולם של הטוניקה, כלומר בסולם של היצירה כולה, והנושא השני מופיע בסולם של הדומיננטה. המשמעות הגדולה של המחזר, שהוא החלק השלישי בצורת הסונטה היא שבמחזר שני הנושאים מופיעים בסולם של הטוניקה. כלומר כפי שבסולם דו מז'ור, הצליל סול, מושך אל הצליל דו, והאוקרד סול מז'ור שבע מושך לאקורד דו מז'ור, גם הסולם סול מז'ור מבקש להפתר לסולם הטוניקאי דו מז'ור.

אקורדים טוניקאים, או תחליפי טוניקה, הם אקורדים שמחליפים את הטוניקה, כלומר שהם לא משולשים הבנויים על צליל הטוניקה כשורש, אלא אקורדים אחרים שמבחינה הרמונית מתפקדים כטוניקות זמניות, כלומר כנגודות של רוגע. למשל הדרגה השישית, הסובמדיאנטה משמשת פעמים רבות כאקורד טוניקאי, ומגיעה לאחר אקורד דומיננטי. כך גם הדרגה הרביעית, סובדומיננטה בהיפוך סקסטאקורד. על פי רוב אקורד טוניקאי יהיה אקורד שמכיל את צליל הטוניקה, כמו השישית או הרביעית סקסט. צליל הטוניקה יופיע לרוב במלודיה, או בקו הבס, או בשניהם, כשהאקורד ישמש כתחליף טוניקה. בהרמוניה מסורתית נהוג להכפיל את הטוניקה בשישית כשהיא משמשת כטוניקה. אולם כל זה לא הכרחי, ולמשל במוסיקאת ג'אז יש לעיתים תחליפי טוניקה שלא מכילים כלל את צליל הטוניקה בתוכם. כשאקורד דומיננטי נפתר לאקורד טוניקאי שאיננו הטוניקה עצמה, המהלך נקרא סיום מדומה.

ישנם חוקרים המתייחסים גם לאיזור ההטוניקה. כלומר לאיזור ביצירה שמשמש כולו כטוניקה, אפילו אם יש בו אקורדים שאינם הטוניקה, וצלילים שאינם הטוניקה. במקרים כאלו יהיו מהלכים שמרחיבים את הטוניקה, כלומר, מוסיפים עוד אקורדים, אבל מבלי לזוז מבחינה הרמונית לשום מקום. לדוגמא המהלך ראשונה, חמישית טרצקוארט ראשונה סקסט, הוא מהלך שמרחיב את הטוניקה. מבחינה מהותית לא הלכנו לשום מקום, התחילנו מהאקורד הטוניקאי, והגענו לאקורד הטוניקאי בהיפוך. אפשר לתאר את המהלך הזה בעיקר כניתוח של קו בס שעולה מהמדרגה הראשונה לשניה, לשלישית, והרמוניה התומכת בקו בס זה. זהו מהלך קונטרפונקטי ביסודו, ולא הרמוני. הקביעה שמהלך הוא תוצאה של קונטרפונקט או של הרמוניה, והקביעה שאיזור מסויים הוא איזור טוניקאי, איננה מוחלטת וכרוכה בפרשנות. לעיתים המצב יהיה ברור ויוצר קונצנזוס ולעיתים דיון. כך או כך, הקביעות הללו תלויות בכל הפרמטרים המוסיקלים, הרמוניה, מלודיה, ומקצב.

ראו גם

• תאוריית המוזיקה