פרנקלין פירס

תבנית:מנהיג1 פרנקלין פירס (באנגלית: Franklin Pierce‏; 23 בנובמבר 1804 - 8 באוקטובר 1869) היה הנשיא ה-14 של ארצות הברית.

ביוגרפיה

פירס נולד בהילסבורו שבניו המפשייר לבנג'מין פירס ואנה קנדריק. הוא למד משפטים בקולג' בודואין בבראנסוויק שבמיין, ובשנת 1827 החל לעבוד בתחום. בין השנים 1829 עד 1833 היה פירס חבר בבית המשפט של המדינה ובשנים 1832-1833 אף עמד בראשו. את הקריירה הפוליטית החל פירס כנציג המפלגה הדמוקרטית בקונגרס, ובין השנים 1837 עד 1842 נציג המפלגה בסנאט. בשנת 1842 התפטר פירס מן הסנאט כשהוא משמש בתפקיד יושב ראש ועדת הסנאט לפנסיות.

לאחר שירותו בסנאט, חזר פירס להיות עורך דין בקונקורד שבניו המפשייר. הוא היה התובע המחוזי של ניו המפשייר, ודחה הצעה להיות התובע הכללי של ארצות הברית, תפקיד אותו הציע לו הנשיא ג'יימס פולק. עם פרוץ מלחמת ארצות הברית מקסיקו התגייס לצבא ושירת בדרגת קולונל ואחר כך בריגדיר גנרל. בשנת 1850 מונה פירס כנשיא ועדת החוקה של ניו המפשייר.

המפלגה הדמוקרטית של 1852 הייתה קרועה בין סיעות מתחרות ובין צפוניים לדרומיים. כתוצאה מכך לא הצליחו הצירים לוועידת המפלגה בבולטימור, מרילנד לבחור מועמד מוסכם לנשיאות מבין ארבעת המתמודדים הבולטים (ג'יימס ביוקנן, ויליאם מרסי, סטיבן דאגלס ולואיס קאס). בלית ברירה הוצע פירס כמועמד פשרה והצליח לזכות, לאחר 49 הצבעות, ברוב המיוחס הנדרש של שני שלישים. מועמדותו הייתה מקובלת על הצדדים השונים משום שנחשב גיבור מלחמה ובעיקר הודות לעמדתו הלא ברורה בנושא החשוב ביותר, העבדות - נושא שפילג את המפלגה הדמוקרטית בעשורים שקדמו למלחמת האזרחים. בשנת 1852 נבחר פירס לנשיאות כנציג המפלגה הדמוקרטית.

נשיאותו

כחודשיים לפני תחילת כהונתו נהרג בנו בן ה-11 לנגד עיניו ועיני אשתו בתאונת רכבת. פירס הלום הצער נכנס לתפקיד כשמצבו הנפשי בכי רע. האבל הניא את פירס ורעייתו מארגון מסיבות רבות לחברה העילית של וושינגטון כפי שנהגו קודמיהם בבית הלבן.

בנאום ההכתרה שלו הכריז פירס על עידן של שלום ושגשוג מבית, ותעוזה ביחסי החוץ. פירס טען כי על ארצות הברית להשיג שטחים נוספים לשם הגנתה, וכי היא לא תרתע בשל "כל תחושה מבשרת רעות ביישנית של רוע". בטקס השבעתו סטה פירס מן נוסח ההשבעה הרשמי ובמקום לומר "אני נשבע" אמר "אני מאשר", והיה לנשיא הראשון שעשה כן.

שאיפות ההתפשטות של פירס הציתו את זעם אנשי הצפון, שהאשימו אותו שהוא מלחך-פנכה של אנשי הדרום, השואפים להרחיב את העבדות לאזורים נוספים. הוא עורר את חשדם כאשר לחץ על בריטניה לוותר על האינטרסים שלה לאורך חלק מחוף מרכז אמריקה ועוד יותר כאשר ניסה לשכנע את ספרד למכור את קובה. אולם, הסערה התעוררה במלוא עוצמתה כאשר חוקק את חוק קנזס נברסקה, אשר ביטל למעשה את פשרת מיזורי ופתח מחדש את שאלת העבדות במערב. חוק זה, שהיה פרי עבודתו של הסנטור סטיבן דאגלס, עבר בין השאר בשל תמיכתו בסלילת מסילת ברזל משיקגו לקליפורניה דרך נברסקה. שר ההגנה ג'פרסון דייוויס שכנע את פירס להעדיף את המסלול חוצה-היבשת הדרומי ולשלוח את ג'יימס גדסדן למקסיקו כדי לרכוש אדמות עבור המסילה הדרומית. הוא רכש את האזור שמהווה היום את דרום אריזונה וחלקים מדרום ניו מקסיקו תמורת 10 מיליון דולר במה שנודע כ"רכישת גדסדן".

הצעתו של דאגלס להקים טריטוריות מערביות שדרכן תיסע הרכבת גרמה לקשיים. דאגלס כתב בהצעות החוק שלו שתושבי הטריטוריות החדשות יוכלו להחליט בשאלת העבדות בעצמם. התוצאה הייתה זרם של מהגרים לקנזס מהצפון ומהדרום שהגיעו למקום על מנת להשפיע על השליטה בטריטוריה. המחלוקת הייתה כה עזה עד כי קרבות יריות פרצו בין הניצים, ו"קנזס המדממת", הפכה לסנונית שבישרה את בוא מלחמת האזרחים.

בשנת 1856, לאחר שהפסיד בבחירות המקדימות למועמדות לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית לביוקנן, נטען שאמר "לא נותר מה לעשות פרט ללהשתכר", ועדויות רבות אכן טוענות שזה בדיוק מה שעשה לעתים תכופות. פעם אחת אפילו דרס הולך רגל כשנהג בכרכרה תחת השפעת אלכוהול. פירס נפטר ב-8 באוקטובר 1869 משחמת הכבד (תוצאה של אלכוהוליזם), ונקבר בחלקת הקבר של מינאוט בבית העלמין הצפוני הישן.

הקבינט

תיק	שם	כהונה
נשיא	פרנקלין פירס	1853–1857
סגן הנשיא	ויליאם ר. קינג	1853
מזכיר המדינה	ויליאם ר. מרסי	1853–1857
שר האוצר	ג'יימס גאת'רי	1853–1857
שר ההגנה	ג'פרסון דייוויס	1853–1857
התובע הכללי (שר המשפטים)	כלב קושינג	1853–1857
שר הדואר (Postmaster General)	ג'יימס קמפבל	1853–1857
שר הימיה	ג'יימס סי. דובין	1853–1857
שר הפנים	רוברט מקלילנד	1853–1857

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פרנקלין פירס בוויקישיתוף

• נאום ההכתרה
• תבנית:אנציקלופדיה ynet