משפט חוקתי בישראל – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־22:10, 14 בינואר 2014

תבנית:שכתוב

משפט חוקתי בישראל הוא האופן בו התהווה המשפט החוקתי במדינת ישראל, והצורה בו הוא מבוצע כיום.

החקיקה בישראל לא מסדירה באופן חד-משמעי את נושא המשפט החוקתי בישראל. לכן קיימים מספר גישות, של גדולי המשפטנים.

משפט החוקתי בישראל, עד 1992

משפט חוקתי במובנו הצר, הונהג בישראל כבר בשנותיה הראשונות (החל משנת 1949). בית המשפט העליון ביטל החלטות של הרשות המבצעת, ואף נתן פרשנות לחוקים בהתאם לעקרונות חוקתיים, למרות שהפירוש היה שונה ממובנו הפשוט של החוק.

עם זאת, ב-46 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, בית המשפט העליון נמנע מלבטל חוק מפורש או חלק ממנו.

להלן ציוני דרך במשפט החוקתי בישראל:

כבר בשנת 1949 דן בית המשפט לעליון בשימוש משפטי ב"זכויות טבעיות". שר המשטרה אסר את פעילות "כותבי הבקשות" (מעין מאעכרים בתשלום). הללו עתרו לבית המשפט העליון להגנה על זכותם להמשיך בעיסוקם. ב" פס"ד בז'רנו" קבע בית המשפט בהחלטה תקדימית שלכל אדם יש "זכות טבעית" לכל פעולה עסקית שאינה אסורה בחוק, ולכן אין בסמכותו של שר המשטרה לאסור עיסוק, שלא נכוח חוק מפורש. פסקה זו הפכה ל"נורמה משפטית" מחייבת.
ב-1950 לאחר הכישלון להגיע להסכמה על חוקה^[1], הציע הררי ליצור ועדה שלאורך השנים תביא לכנסת חוקי יסוד, ובסופו של התהליך כל חוקי היסוד יגובשו ל"חוקה פורמלית"^[2]. ההצעה התקבלה כהחלטת הררי, והוקמה ועדת חוקה חוק ומשפט שתפקידה כאמור להגיש לכנסת הצעות לחוקי יסוד, שבסופו של התהליך יגובשו ל"חוקה פורמלית". בהסדר שהתקבל לא נקבע תאריך סופי להפיכת חוקי היסוד לחוקה פורמלית, ולא נקבע במפורש האם עד כינון החוקה הפורמלית, יהיה לחוקי היסוד עמד של חוקה.
ב-1953 נעשה לראשונה שימוש ב"חזקה פרשנית" עבור זכויות אדם. שר הפנים סגר את עיתון קול העם, שלהבנתו פרסם הסתה כנגד הממשלה, בהסתמך על פקודת העיתונות שמסמיכה את שר הפנים לסגור עיתון ש"עלול לפגוע בשלום הציבור". העיתון עתר לבית המשפט העליון, בשם "חופש הביטוי". השופט ארגנט קבע בפסק דין תקדימי: שמכיוון שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית (כעולה מגילת העצמאות), נדרש כבסיס בחירות חופשיות, ו"בחירות חופשיות" ייתכנו רק עם קיום "חופש הביטוי". על כן יש "חזקה פרשנית" לפרש כל חוק בנידת האפשר, באופן שיגן על זכויות האדם ועל חופש הביטוי. בהתאם לכך פירש בית המשפא את המונח "עלול" שבפקודת העיתונות כ"ודאות קרובה". מאחר שלגבי עיתון קול העם לא הייתה "ודאות קרובה" של גרימת נזק לציבור, ביטל בית המשפט את ההוראה על סגירת העיתון.
ב-1958 שמונה שנים לאחר קבלת החלטת הררי, חוקקה הכנסת חוק-יסוד ראשון: חוק יסוד:הכנסת (שהוא "חוק יסוד-מוסדי").
בבג"ץ פורז^[3] נידונה חוקיות החלטת עיריית תל אביב ש"הגוף הבוחר" לבחירת רב ת"א, יורכב מגברים בלבד. ברק הכריע מכוח "חזקת הפרשנות", ש"חוק שרותי הדת" לא התכוון לסטות מערך השוויון, ובנימוק זה ביטל את החלטת מועצת ת"א.
בפס"ד רוגוזינסקי נידונה דרישת בני זוג יהודים שהגדירו עצמם כ"חסרי דת", להינשא שלא דרך הרבנות. הנימוק לעתירתם היה "חופש דת" במובן של חופש מדת. בית המשפט דחה את העתירה, בנימוק שהיא סותרת חוק מפורש (למרות שהחוק מנוגד לעקרונות מגילת העצמאות).
ערב חקיקת חוקי היסוד של-92, הוגשה לבג"ץ עתירה כנגד חקיקה שהגדילה באופן רטרואקטיבי את תקציב המפלגות שנבחרו לכנסת. הוגשה לבג"ץ עתירה שהחוק פוגע ביסוד השוויון כלפי המפלגות שלא נבחרו (מכיוון שהוא לא נחקק לפני הבחירות). בפס"ד לאור קבע בג"ץ שלא ניתן לבטל חוק מפורש, למרות שהוא סותר את ערך השוויון (בפועל בג"ץ פסל את החוק בנימוק טכני). עם זאת השופט אהרן ברק "איים" בפסק הדין, כי אם הכנסת לא תחוקק בקרוב חוק יסוד שיעניק לבג"ץ את היכולת לפסול חוק מפורש של הכנסת, בג"ץ עשוי לעשות זאת גם על פי המצב החוקתי הנוכחי.

משנת 1992 ואילך

בשנת 1992 חוקקה הכנסת לראשונה חוקי יסוד "מהותיים" (כלומר, עוסקים ב"זכויות אדם" ולא "חוקים מוסדיים"): תחילה נחקק חוק יסוד:כבוד האדם וחירותו ולאחר מכן נחקק חוק יסוד:חופש העיסוק.

בשנת 1994 השתמש בג"ץ לראשונה בחוקי היסוד המהותיים, וקבע למעשה את מעמד חוקי היסוד כחוקה.

בפסק דין בנק המזרחי (1994) קבע בג"ץ בהחלטה תקדימית, שבכוחו של בג"ץ לבטל סעיף מפורש בחוק ההסדרים שצמצם את חובות החקלאים לבנקים, בהסתמך על חוק:יסוד כבוד האדם וחרותו שמבהיר ש"אין פוגעים בקניינו של אדם".

בפסיקה זו בג"ץ הרחיב את הקביעה שבכוחו לבטל חוק מפורש של הכנסת מכוח חוק יסוד, בטענה שכך מתפרש הנוסח המופיע בסעיף 8 של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו בו נאמר: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה..."^[4], והחיל אותה על כל חוקי היסוד. כמו כן קבע בג"ץ בהחלטה תקדימית שלא ניתן לבטל את חוק יסוד:חופש העיסוק אותו אלא ברוב של 61 חכי"ם, בטענה שכך מתפרש הנוסח המופיע בסעיף 7 של החוק בו נאמר: "אין לשנות חוק-יסוד זה אלא בחוק-יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת", והחיל זאת על כל חוקי היסוד.

ב1997 עתרו לבג"ץ "לשכת מנהלי ההשקעות בישראל", נגד חוק שחייב את יועצי ההשקעות: להתאגד, להעמיד הון עצמי, להימנע מטיפול בניירות ערך שלהם או של קרובים (למנוע ניגוד עניינים), לעבור מבחני הסמכה. לטענת העותרים כל אחת מהדרישות היא פגיעה בחופש העיסוק, גם כלפי יועצים חדשים ובפרט כלפי יועצי ותיקים שעסקו בתחום פחות מ-7 שנים^[5]. בג"ץ קבע בפסק הדין^[6] שההוראה בחוק לחייב יועצים ותיקים לעבור בחינות הסמכה כתנאי להמשך עיסוקת בייעוץ, במתכונתה הנוכחית, אינה חוקתית. בהתאם לכך ביטל בג"ץ את החלטת הכנסת.

ביקורת על ה"המשפט החוקתי בישראל", כיום

כאמור, לאחר שנחקקו בשנת 1992 שני חוקי יסוד העוסקים בזכויות אדם (חוק יסוד:כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד:חופש העיסוק)נטען, בעיקר על ידי בית המשפט, כי הוענק לו המנגנון לפסילת חוקים מפורשים של הכנסת.

אך מעמדת המשפטי של חוקי יסוד אלו, המסמלים את תחילתה של 'המהפכה החוקתית, עומד, מאז ועד היום, במרכז המחלוקת באשר לקיומה של חוקה מהותית ובשאלת הצדקתו והיקף סמכותו של בית המשפט העליו בביקורת השיפוטית^[7] מבקרי מצב המשפט החוקתי בישראל כיום, מבססים את התנגדותם במספר נימוקים:

חקיקת חוקי היסוד ב-1992, נעשתה במחטף (למשל, לפחות חלק מחברי הכנסת לא חשבו שלחוק יהיה מעמד של חוקה).
רק מספר מועט של חברי כנסת, יחסית למצופה במצב של כינון חוקה, השתתפו חקיקת חוקי היסוד ב-1992^[8]
הפרשנות לחוקי היסוד של 1992, על פיהם נוהג המשפט החוקתי בישראל כיום, מנוגדת (לטענתם) לסיכומים שהיו בעת החקיקה.
בישראל (בניגוד לגרמניה למשל) חוקי היסוד נחקקו בידי חברי הכנסת ששימשו כנציגי העם. לכן גם פירושם צריך לבטא את רצון העם, בניגוד חצורת הפירוש הנהוגה במשפט החוקתי בישראל כיום.
פסיקה חוקתית של בג"ץ בנושא פוליטי^[9], פוגעת בבסיס הדמוקרטי של הפרדת הרשויות.
עמדות בג"ץ שבאות לידי ביטוי במשפט החוקתי בישראל, מבטאות את "ההגמוניה השלטונית" שהייתה עד 1977^[10], ולכן אינן מתאימות לחברה בישראל כיום.
עמדות בג"ץ שבאות לידי ביטוי במשפט החוקתי בישראל, מבטאות את עמדת ה"אליטה".^[11], ולכן פוגעות בבסיס לחוקה, שתכליתה לבטא את רצון העם.

ראו גם

חוקה (ישראל)

הערות שוליים

^ מספר סיבות לכך, הביא פרופסור גדעון ספיר בספרו המהפכה החוקתית עמודים 37-40
^ חוקת המדינה - בדרך חוקי יסוד, דבר, 14 ביוני 1950
^ /958/78
^ לשון החוק: אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.
^ החוק פטר מבחינות יועצים שעסקו בתחום למעלה מ-7 שנים
^ בג"ץ 1715/97
^ פירוט בנושא ניתן לראות ב-אלון הראל הזכות לביקורת שיפוטית משפטים מעמוד 251 .(2011) 239
^ פרופסור גדעון ספיר, המהפכה החוקתית עמודים 70-75. פרופסור ספיר מציג את הגישה כי חקיקת חוקי היסוד נעשתה תוך כדי הטעייה של יוזמי החקיקה, וטוען "תהיה דעתנו על אופי תפקודה של הכנסת אשר תהיה, לא הגיוני שבהצבעה משמעותית כל כך ישתתפו חברי כנסת מעטים כל כך.
^ דפנה ברק -ארז "מהפכת השפיטות: הערכת מצב" הפרקליט ( 3 ,4נ 2008): "פתיחת הדלת בפני עותרי ציבוריים, הביאה אל בית המשפט עתירות שנגעו לחיים הפוליטיים ולביטחון המדינה, אשר בעבר היו נחשבות לבלתי שפיטות."
^ תפיסה זו כי בג"ץ מבטא הגמוניה שלטונית שהייתה עד 1977, מבסס פרופסור מנחם (מני) מאוטנר (Menachem Mautner), בספריו: משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת 2009 ) -218 225. "המשפט הישראלי: העשור הרביעי" בית המשפט חמישים שנות שפיטה בישראל 139 – 132 (הוצאת הנהלת בתי המשפט, 1999. שלטון החוק בחברה מקוטבת , 1999 43 ) 27):. "הסבירות של הפוליטיקה" תיאוריה וביקורת 5 (1994 .))
^ ביחס כללי לעמדת שופטי בית משפט עליון: Neal Devins & Lawrence Baume, Why the Supreme Court Cares About Elites, Not (the American People, 98 GEO. L.J. 1515 (2010. טענתם של דווינס ובאום היא: שהשופטים, כחלק מן האליטה, דואגים למוניטין שלהן בתוך קבוצה זאת. טענתם מתבססת על תאוריה פסיכולוגית הטוענת כי כל אינדיבידואל שואף לרצות את אנשי קבוצתו – כך גם השופטים עצמם רואים באליטות הכלכליות, האקדמיות והעיתונאיות כקבוצה שיש לרצות על ידי התחשבות בעמדתה.

[1] מספר סיבות לכך, הביא פרופסור גדעון ספיר בספרו המהפכה החוקתית עמודים 37-40

[2] חוקת המדינה - בדרך חוקי יסוד, דבר, 14 ביוני 1950

[3] /958/78

[4] לשון החוק: אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.

[5] החוק פטר מבחינות יועצים שעסקו בתחום למעלה מ-7 שנים

[6] בג"ץ 1715/97

[7] פירוט בנושא ניתן לראות ב-אלון הראל הזכות לביקורת שיפוטית משפטים מעמוד 251 .(2011) 239

[8] פרופסור גדעון ספיר, המהפכה החוקתית עמודים 70-75. פרופסור ספיר מציג את הגישה כי חקיקת חוקי היסוד נעשתה תוך כדי הטעייה של יוזמי החקיקה, וטוען "תהיה דעתנו על אופי תפקודה של הכנסת אשר תהיה, לא הגיוני שבהצבעה משמעותית כל כך ישתתפו חברי כנסת מעטים כל כך.

[9] דפנה ברק -ארז "מהפכת השפיטות: הערכת מצב" הפרקליט ( 3 ,4נ 2008): "פתיחת הדלת בפני עותרי ציבוריים, הביאה אל בית המשפט עתירות שנגעו לחיים הפוליטיים ולביטחון המדינה, אשר בעבר היו נחשבות לבלתי שפיטות."

[10] תפיסה זו כי בג"ץ מבטא הגמוניה שלטונית שהייתה עד 1977, מבסס פרופסור מנחם (מני) מאוטנר (Menachem Mautner), בספריו: משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת 2009 ) -218 225. "המשפט הישראלי: העשור הרביעי" בית המשפט חמישים שנות שפיטה בישראל 139 – 132 (הוצאת הנהלת בתי המשפט, 1999. שלטון החוק בחברה מקוטבת , 1999 43 ) 27):. "הסבירות של הפוליטיקה" תיאוריה וביקורת 5 (1994 .))

[11] ביחס כללי לעמדת שופטי בית משפט עליון: Neal Devins & Lawrence Baume, Why the Supreme Court Cares About Elites, Not (the American People, 98 GEO. L.J. 1515 (2010. טענתם של דווינס ובאום היא: שהשופטים, כחלק מן האליטה, דואגים למוניטין שלהן בתוך קבוצה זאת. טענתם מתבססת על תאוריה פסיכולוגית הטוענת כי כל אינדיבידואל שואף לרצות את אנשי קבוצתו – כך גם השופטים עצמם רואים באליטות הכלכליות, האקדמיות והעיתונאיות כקבוצה שיש לרצות על ידי התחשבות בעמדתה.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

@@ שורה 31: / שורה 31: @@
 ב[[1997]] עתרו לבג"ץ "לשכת מנהלי ההשקעות בישראל", נגד חוק שחייב את יועצי ההשקעות: להתאגד, להעמיד הון עצמי, להימנע מטיפול בניירות ערך שלהם או של קרובים (למנוע ניגוד עניינים), לעבור מבחני הסמכה. לטענת העותרים כל אחת מהדרישות היא פגיעה בחופש העיסוק, גם כלפי יועצים חדשים ובפרט כלפי יועצי ותיקים שעסקו בתחום פחות מ-7 שנים{{הערה|החוק פטר מבחינות יועצים שעסקו בתחום למעלה מ-7 שנים}}. בג"ץ קבע בפסק הדין{{הערה|בג"ץ 1715/97}} שההוראה בחוק לחייב יועצים ותיקים לעבור בחינות הסמכה כתנאי להמשך עיסוקת בייעוץ, במתכונתה הנוכחית, אינה חוקתית. בהתאם לכך ביטל בג"ץ את החלטת הכנסת.
-==מבחן "ביקורת חוקתית"==
-כאמור, חוקי היסוד של [[1992]] כוללים את "פיסקה ההגבלה" הבאה: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו"
-בהתבסס על תקדימיו בשנים שקדמו ל92', אשר שיקפו ניסיון להגן על זכויות אדם גם ללא חוקה כתובה, פירש ביהמ"ש העליון את פסקת ההגבלה באופן הבא:
-#הפגיעה נעשית על פי חוק. (בהיעדר חוק מפורש או הסמכה מפורשת, הפגיעה אסורה).
-#החוק (הנ"ל) הולם את ערכי מדינת ישראל (ברוח עקרונות מגילת העצמאות - יהודית ודמקורטית).
-# תכלית ראויה.
-# עקרון ה"מידתיות".
-מבחן ה"מידתיות" הוא הנושא המשמעותי ביותר שנבחן בעתירה לבג"ץ בעתירה על פגיעה לכאורה בזכויות אדם.  בכל המקרים שבג"ץ פסל חוק או "דבר חקיקה" של הכנסת, הוא הסתמך על מבחן זה.
-ה"מידתיות" נמדדת ב 3 מבחני משנה:
-#קשר רציונלי בין האמצעי למטרה.
-#אין אמצעי אחר להגשמת המטרה, שפגיעתו פחותה.
-#יחס ראוי בין הפגיעה לתועלת (כלומר התועלת שעולה מהפגיעה, גבוהה יותר).
-על פי הכללים הנ"ל יבחן בית המשפט העליון האם פגיעה לכאורה בזכויות אדם, מנוגדת לחוקי היסוד:
-רק אם לדעת השופטים החוק או דבר החקיקה עומד בארבעת התנאים, העתירה נדחית.
 ==ביקורת על ה"המשפט החוקתי בישראל", כיום==