דוד מנשרי

דוד מנשרי, 2008

דוד מנשרי (נולד ב-28 באוקטובר 1944) הוא נשיא המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן ופרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה.

ביוגרפיה

דוד מנשרי נולד בטהראן ועלה עם משפחתו לישראל בשנת 1949. אחרי שהות קצרה במחנה הקליטה שער העלייה בפרדס חנה, עברה המשפחה לראשון לציון, שם למד בבית הספר ע"ש רמז בשיכון המזרח ולאחר מכן בגימנסיה הריאלית. מנשרי סיים את לימודיו האקדמיים, מהתואר הראשון עד השלישי, באוניברסיטת תל אביב במחלקה להיסטוריה כללית והיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה. בהנחיית הפרופסורים שמעון שמיר ומיכאל חן הוא בחר באיראן כמוקד עיקרי למחקר וחקר בעיקר את מערכת ההשכלה הגבוהה באיראן במעבר מחינוך מסורתי לחינוך חדש. במהלך עבודת המחקר לדוקטורט שהה מנשרי במשך שנתיים באיראן, במהלכן אסף חומר על החינוך הגבוה ותרומתו לתהליך המודרניזציה באיראן. בשנת 1982 הוענק לו תואר דוקטור. בשנים 1986-1984, הוא המשיך לפוסט-דוקטורט במסגרת קרן פולברייט, ושהה שנה באוניברסיטת קורנל ובאוניברסיטת פרינסטון. עם שובו לישראל הוא החל להורות בחוג למזרח התיכון ושימש כחוקר במכון שילוח (כיום מרכז משה דיין) ולאחר מכן הקים את המרכז ללימודים איראניים, שהיה מרכז מחקר ראשון מסוגו בישראל.

מנשרי עשה את הקריירה האקדמית שלו באוניברסיטת תל אביב תוך התמקדות בהוראה ובמחקר בתחום לימודי איראן. בשנת 1999 הוא הקים את הקתדרה הראשונה בישראל ללימודים איראניים על-שם פרוויז ופוראן נזריאן ובשנת 2006 הקים את המרכז הראשון ללימודים איראניים באוניברסיטאות בישראל, המרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב. בין 1996 ל-2000 כיהן מנשרי כראש החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה. בין השנים 2001 עד 2005 כיהן כראש החטיבה לתוכניות מיוחדות ומאז הוא משמש כדיקן החטיבה. במסגרת זו הוא אחראי על ביה"ס לתלמידי חו"ל, המכינות הקדם-אקדמיות והתוכנית (מכינה לסטודנטים עולים ולישראלים המשפרים את הישגיהם לצורך קבלה לאוניברסיטה), הוא אחראי על התוכניות לשלוב מדענים עולים במסגרת סגל המחקר של האוניברסיטה וכן ל"אוניברסיטה בעם"—תוכנית ייחודית המשלבת נוער מהפריפריה החברתית במסגרת לימודים בקמפוס.

ב-1 באוקטובר 2011 פרש לגמלאות מאוניברסיטת תל אביב ונהיה לפרופסור אמריטוס. הוא מכהן כראש המרכז לעסקים ומשפט ברמת גן.

בתקופה זו הוא שהה כפרופסור אורח באוניברסיטאות פרינסטון, קורנל ושיקגו (בארצות הברית), מלבורן (באוסטרליה), מינכן (בגרמניה) ואוניברסיטת ואסאדה (ביפן). הוא מופיע תדיר באמצעי התקשורת בארץ ובעולם.

דוד מנשרי נשוי לגילה לבית זקס, מורה בתיכון. הם הורים לשלושה ילדים.

פעילות ציבורית

מנשרי פעיל בארגונים חברתיים-ציבוריים שונים. בין תפקידיו הציבוריים אפשר למנות את הפעילויות הבאות:

• במשך כעשר שנים (2007-1997) כיהן מנשרי כיושב ראש "קרן אייסף—הקרן הבינלאומית לחינוך (International Spharadic Education Fund) , שהוקמה ביוזמת הבנקאי אדמונד ספרא ונינה ווינר, במטרה לצמצם את הפערים בחברה הישראלית באמצעות העשייה החינוכית. הקרן נתנה הזדמנות לתלמידי משכבות חלשות להעצים את יכולותיהם ולקדם את עצמם, את משפחותיהם ואת החברה בכלל. גם עם סיום כהונתו הוא משמש כחבר בהנהלה העולמית של הארגון.
• בשנת 1995 היה מנשרי שותף ליוזמה להקמת "קרן מכבים למלגות" ומאז הוא משמש יו"ר הקרן בישראל. הקרן, פרי תרומותיהם של יהודים יוצאי איראן במדינת ניו יורק, מעניקה מלגות בעיקר לסטודנטים יוצאי איראן בישראל ובשנים האחרונות מקבלים מלגות מעל 600 סטודנטים כל שנה.
• מאז ייסודו (2004) עד שנת 2007 כיהן מנשרי כנשיא הראשון של המרכז הישראלי להעצמת האזרח. המרכז, מיסודו של מר פרוויז (יצחק) נזריאן, מתמקד בפרויקטים להעצמה אזרחית ובמאמצים לייעל את מבנה הממשל בישראל. בתוקף תפקידו זה היה מנשרי אחראי להפעלת "וועדת נשיא המדינה לבחינת מבנה הממשל בישראל," בה היו חברים אנשי אקדמיה בולטים, פוליטיקאים בכירים, אנשי מנהל ובראשה עמד פרופסור מנחם מגידור, נשיא האוניברסיטה העברית. בראשית 2007 הגישה הוועדה את מסקנותיה לנשיא המדינה.
• בין 1982 ל-1992 שימש מנשרי כיו"ר ארגון הגג יוצאי איראן בישראל. לפעילות זו נרתם בעקבות המהפכה באיראן ועם הצורך שהתגלה להושיט יד לעולים החדשים שברחו מאיראן מאימת המהפכה האסלאמית.
• מנשרי סייע בהקמת "קרן המלכה אסתר" (כיום קרן מעראג'), תרומתו של מר דויד מעראג' מקולורדו (ארצות הברית) והיה היו"ר הראשון של הקרן. הקרן מקדמת מיזמים בתחום החינוך והרווחה בעיקר, וכיום היא מתמקדת בתוכניות לפיתוח הנגב.
• מנשרי משמש כחבר הנהלה ב"קרן אמא", מיסודו של איל ההון מלוס אנג'לס, מר יונס נזריאן. הקרן שהחלה בתוכניות חינוך ורווחה מתמקדת היום בהקמת ספריות, תוכניות העשרה בבתי ספר, קידום שרותי בריאות ועוד.

מחקרים

תחומי מחקריו

מחקריו של דוד מנשרי מתמקדים באיראן במאות ה-19 וה-20, החל מתקופת שלטון בית קאג'אר, עבור בתקופה הפהלווית, משפחת המלוכה האחרונה, וכלה בתקופה הפוסט-מהפכנית, לאחר המהפכה האסלאמית. מחקריו עוסקים בהיבטים שונים הכוללים היסטוריה, דת, חברה, תרבות ויחסים אזוריים. במסגרת מחקריו הוא כתב גם על פונדמנטליזם אסלאמי, שיעה, מרכז אסיה, המפרץ הפרסי, ובעיקר על תרומתה של מערכת החינוך לקדם את הפרט והחברה.

החינוך בתהליך בנייתה של איראן החדשה

עבודת הדוקטורט של מנשרי עובדה והורחבה לספר Education and the making of modern Iran שיצא לאור בשנת 1990, בהוצאת אוניברסיטת קורנל. ספר זה בוחן את ההיסטוריה של החינוך הגבוה באיראן מאז ראשית המאה ה-19, אז החלה איראן לשלוח סטודנטים לחו"ל, ועד התקופה הפוסט-מהפכנית. לצורך מחקר זה שהה מנשרי שנתיים באוניברסיטאות באיראן, בשנים 1977-1975. במשך שנתים אלה ביקר מנשרי באזורי המדינה השונים, שהה במוסדות להשכלה גבוהה וגם בילה זמן רב בקרב האוכלוסייה הכפרית והשבטית.

מנשרי רואה בחינוך את אחד התחומים החשובים של הרפורמה באיראן, מאז החלה הפתיחות למערב והרצון לחקות את אורחותיו. מחקר זה בוחן את החינוך כמושא לרפורמה בפני עצמו וכאמצעי לרפורמה נרחבת יותר. בספרו מתאר מנשרי את השינויים בתוכנית הלימודים ובמערכת החינוך, שהייתה מבוססת קודם לכן על החדר (מכתב) המסורתי האסלאמי המתמקד בלימודי הדת, ועברה למתכונת חינוך מערבי, באמצעות הוראת מדעים ושפות זרות. הספר מגולל שינוי זה על רקע המאבק שהתפתח באיראן סביב הקמתם של בתי ספר חדשים, בין דורשי הרפורמה לאנשי הדת שהתפתחה למלחמת תרבות של ממש ולבסוף גברה ידם של דורשי הרפורמה. בתקופת שלטונו של מחמד רזא שאה, התחוללה מהפכה חינוכית באיראן שאפשרה כמעט לכל ילדי איראן לפקוד את בתי הספר. האדמיניסטרציה של השאה ביקשה אמנם לעצב את החינוך (ובתוך כך גם ליצור נאמנות למשטר ולכל אשר הוא מייצג), אך סופה של תקופה זו במהפכה עממית ב-1979 שהביאה למיגור משטר השאה, והמלוכה בכלל, ולכינון משטר אסלאמי. עם זאת, לדעת מנשרי, אין מנוס מהמסקנה, כי החינוך החדש אכן נצח. גם המשטר האסלאמי ממשיך במידה רבה להתבסס על המדעים החדשים ולבטח לא הטיף לחזור אל ה"מכתב."

מחקר זה מתבסס, בין היתר, על ספרי הלימוד שבאמצעותם ניסו השליטים באיראן לעצב את התלמידים. עד 1979 בכל ספר לימוד של "יחידות ההוראה" (מורים ומורות חיילים שיצאו לשליחות לביעור הבערות בכפרים) התנוססו בעמוד הראשון תמונה של השאה, תמונה שנייה של רעייתו ותמונה שלישית של יורש העצר. שליטי איראן היו מודעים לתכנים שהופיעו בספרי הלימוד, אך לא יכלו לשלוט באופן שבו נקלטו המסרים בקרב התלמידים, כך שחינוך מגמתי לא הניב בהכרח תמיכה בלתי מסויגת במנהיגים, כפי שהדבר התבטא במהפכה האיראנית. בעקבות המהפכה האסלאמית חזרה השליטה של אנשי דת במערכת החינוך, אך דווקא היום הנוער האיראני סקפטי יותר לגבי הכוח של הדת מאשר בחברות מוסלמיות אחרות ואין בכך למנוע פעילות של סטודנטים, ארגוני נשים ואת ההתפתחות של תעשיית הקולנוע. שאלות מרכזיות העולות לדיון בספר זה: איך נוצרת מערכת חינוך חדשה, באיזו מידה הדת מרכזית בחינוך, באיזו מידה הטכנולוגיה חזקה, ובאיזו מידה ניתן לייבא טכנולוגיה מערבית ובו-בזמן לדחות את תרבות המערב. בכדי לתת מענה לשאלות אלה, בוחן הספר מספר תחומים: ראשית, את היחס של ההנהגה האיראנית ושל אינטלקטואלים לחינוך. שנית, כיצד הבינה ההנהגה את מהות החינוך. שלישית, באלו דרכים נעשה שימוש בחינוך לקידום מטרות ההנהגה. גם המשטר של מחמד רזא שאה וגם המשטר האסלאמי עשו שימוש בחינוך להפיץ את תורתם. כך הרחיקה איראן לכת, הן בתהליך התמערבות וגם בתהליך האסלאמיזציה. במסגרת זו מנשרי ניסה גם לבדוק את שורשי הרצון לאמץ חינוך מערבי. עבור החברה האיראנית נסיגה ממסגרת החינוך המסורתי ובניית מערכת חינוך על פי מודל מערבי נבעה מהכרה בעליונות המערב. ההכרה של המנהיגים האיראניים בחולשת איראן ובעוצמתו של הצד השני, הובילה לניסיון לאמץ דפוסים של החברה הדומיננטית יותר, על מנת לפתור את מצוקותיה של איראן. הדבר התבטא בחינוך מערבי, בליברליזם ובאימוץ טכנולוגיה מערבית. אך בתהליך יישום האידאל החינוכי היו מכשלות רבות שפגמו במחקר האקדמי, החופש האקדמי ומעל לכל לא אפשרו לצעירים רבים להשתלב במערכת ההשכלה הגבוהה.

תחום חשוב אחר במחקרו של מנשרי כולל ניסיון לבדוק את תרומת החינוך למוביליות חברתית. בתקופת מחמד רזא שאה התפתחה באיראן שכבה חברתית מתמערבת וחינוך אקסקלוסיבי היה נחלתן של השכבות העירוניות–האמידות בעיקר. ילדי הפריפריה התקשו לפלס דרך לאוניברסיטאות, מצוקתם התגברה והייתה אחד מהגורמים שהובילו למהפכה האסלאמית. מספרם של בוגרי בתי הספר העל יסודיים אשר שאפו להשכלה אקדמית לא תאם את יכולת הקליטה של האוניברסיטאות. מכשלה אחרת הייתה בהגבלת החופש האקדמי. השאיפה לביצור חופש מחקר וחופש ביטוי הדומיננטית בכל מערכת להשכלה גבוהה לא תאמה את המערכת הפוליטית הלא-דמוקרטית באיראן הפהלווית, ולכן היה קושי לגבש מערכת חינוך שתעצב דפוסים דמוקרטיים. בנוסף לכך בוחן הספר גם את החולשות של מערכת החינוך המקצועי, שכללה מספר מצומצם של בתי ספר שלא הציעו הזדמנויות רבות לצעירים שביקשו לקדם את מעמדם המקצועי, החברתי והכלכלי באמצעות העשרת השכלתם ורכישת מקצוע. החינוך המקצועי נשאר חלש ולקוי במהלך התקופה והיה סיבה נוספת לקשיי מערכת החינוך לתרומה באופן ראוי לקידום המשק.

למרות ניצחון החינוך המערבי וצמצום מקומם של אנשי הדת בהנהגה בלטה באיראן, בעיקר בשנות השבעים של המאה העשרים, החזרה לדת. לא רק אנשי דת ותלמידי המדרסות (הישיבות הדתיות), אלא גם אינטלקטואלים ליברליים, חלקם כאלה שלמדו במערב החלו לחפש מזור לחוליי החברה לא במערב, כי אם באסלאם. דוגמה מובהקת לכך הוא האינטלקטואל האיראני הבולט, ג'לאל אל-י אחמד, מחבר הספר "מכת המערב". בספר זה מדמה המחבר את ההתמערבות למחלה, מכת שמש או מכת ירח, ומצר על כך שאין תקומה לאיראן בהתמערבות ולכן יש לשוב לערכי האסלאם. בתייחסותו המקיפה לחינוך, מציג מנשרי את התיזה כי שורשי החזרה לאסלאם היו גם באכזבה מתהליך ההתמערבות—אשר לא ענה על צפיות העם. במקביל, מקופלת בין דפי הספר המסקנה החשובה, כי משאת נפשם של ההמונים שנהו אחרי האיתאללה ח'ומיני לא הייתה בהכרח החזרת עטרה ליושנה, אלא צפייה שהשינוי יביא לקידום הפרט והחברה. שלושים שנה אחרי המהפכה, כך הציג מנשרי במחקרים אחרים שלו, צפייה זו טרם התגשמה.

המהפכות האיראניות

"איראן במהפכה" ו"איראן: בין אסלאם ומערב" שני ספרים אלה פורסים בפני קוראי העברית את סיפור המהפכות האיראניות משלהי המאה התשע-עשרה.

איראן: בין אסלאם ומערב

ספר זה של דוד מנשרי ראה אור בהוצאת אוניברסיטה משודרת בשנת 1996. בספר זה מנשרי מרחיב על פניה השונות של החברה האיראנית בעת החדשה. הספר בודק ארבע תנועות מהפכניות באיראן במאה מאז סוף המאה התשע-עשרה: "מרד הטבק באיראן" (1891-2), המהפכה החוקתית (1906), תנועת ההתנגדות בראשות מחמד מוצדק (1951-3) והמהפכה האסלאמית של (1979). מנשרי מנתח את גורמי הכוח של הקבוצות החברתיות השונות (בעיקר אנשי הדת והמשכילים החדשים) ועומד על התפקיד הדומיננטי שממלאת החברה האזרחית באיראן, ככוח מניע שמתערב בזירה הפוליטית, יותר מכל מדינה אחרת במזרח התיכון. במסגרת זו הוא חוקר את ארגוני הסטודנטים, ארגוני הנשים, העיתונות הפרסית והספרות הפרסית. ספר זה מבליט את המגמות הסותרות בחברה האיראנית תחת משטר מלוכני ומתמערב מצד אחד ומשטר אסלאמי, אנטי-מערבי מן הצד השני.

איראן במהפכה

ספרו זה של מנשרי ראה אור עוד בשנת 1988 בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומתמקד במהפכה האסלאמית של 1979. במקום להציגה כמהפכה דתית, מנסה מנשרי להציגה כחלק מהתפתחות היסטורית וחלק משינויים חברתיים, תרבותיים וכלכליים שעברו על איראן במאות השנים האחרונות. הספר כולל בחינה מדוקדקת של הגורמים שהניעו את גלגלי המהפכה האסלאמית, מנתח את התורות המהפכניות השונות שהתרוצצו בקרב התנועות השונות (כמו אנשי דת, אינטלקטואלים ליברליים, תנועות השמאל) ובוחן את הניסיון של המשטר המהפכני ליישם את התורה המהפכנית. כמה נקודות בולטות בניתוח של מנשרי: דחייתו את הגישה הפשטנית הרואה במהפכה שורשים דתיים-אידאולוגיים צרופים והעדפתו לראות במהפכה תוצר של התפתחות ממושכת בעלת שורשים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים. לא פחות ממהפכה אסלאמית, הייתה זו מהפכה שהולידה משטר אסלאמית. בנוסף, מעמיד מנשרי את תורת ח'ומיני במסגרת המחשבה הפוליטית האיראנית בכלל, ורואה גם בקרב אנשי הדת תורות שונות. מבחינה אידאולוגית, הוא פוסק, הייתה זו מהפכה בהגות האסלאמית לא פחות מאשר מהפכה אסלאמית. נקודה חשובה אחרת, ספר זה בוחן את הפערים שהתגלו בין התורה המהפכנית והמדיניות למעשה, בעשור הראשון של המהפכה.

איראן לאחר ח'מייני: אידאולוגיה מהפכנית לעומת אינטרסים לאומיים

המונוגרפיה רחבה זו יצאה לאור ב-1999 והיא מהווה המשך ישיר של הדיון בספר "איראן במהפכה" תוך התמקדות בתקופה שלאחר ח'מיני. תהליכים אלו, אותם הדגיש מנשרי בספרו "איראן במהפכה" הגיעו למיצוי בולט יותר בתקופה שלאחר ח'מיני. במחקרו זה מתמקד מנשרי גם בתנועת הרפורמה באיראן, בעיקר תחת נשיאותו של הנשיא מוחמד ח'אתמי. מחקר זה הורחב בספר אחר של מנשרי, Post-Revolutionary Politics in Iran: Religion, Society, and Power , שראה אור באנגליה ב-2001. מעבר לכך, במשך השנים 1998-2000 כתב מנשרי כל שנה את הפרק על איראן בשנתון של מרכז משה דיין, Middle East Contemporary Survey. כתיבת 22 מאמרים שנתיים אלה הצריכה בחנה את פרטי ההתרחשויות ואפשרה שלוב בין ראייה נקודתית מצומצמת של הפרטים ובמקביל ראייה רחבה של המגמות הכלליות.

יהודי איראן ויחסי איראן-ישראל

יהודי איראן ויחסי איראן-ישראל הם שני נושאים אחרים במחקריו של מנשרי. מנשרי כתב מספר מאמרים על יהודי איראן במאתיים השנים האחרונות, ההיסטוריה שלהם, פריחתם בימי מחמד רזא שאה, והשינוי הדרמטי שהתחולל במצבם לאחר המהפכה. ‏‏ מנשרי ניסה לבדוק גם היכן היה מצבם של היהודים טוב יותר: בחברה מתמערבת פרו-אמריקנית כמו משטר השאה, או במשטר דתי, שאמור על פי עקרונות האסלאם, להתחשב ביהודים. ‏‏ כמו גם במאמרו בקובץ בעריכת חיים סעדון על יהודי איראן. תחום קרוב הוא המעקב אחר האנטישמיות והכחשת השואה באיראן. בהקשר זה כתב מנשרי את הערכים על איראן בשנתון המכון לחקר האנטישמיות באוניברסיטת תל אביב, Anti-Semitism Worldwide בכל אחת משנים 1994 עד 2001. בשנתון 2007 הוא הוסיף באותה אכסניה את מאמרו “Iran, The Jews and the Holocaost”. מנשרי גם כתב מאמר על השתלבותם של יוצאי איראן בישראל במאמר שיצא על ידי המכון לתיעוד בעל-פה של יהודי איראן.

מחקרו הנוכחי

מחקרו הנוכחי של מנשרי מתמקד בצמיחת התנועה הציונית באיראן. במהלך מלחמת העולם השנייה, בשנת 1942, החלו לפעול באיראן תנועת החלוץ שלחה שליחים שפעלו באיראן. סיבה אחת לפעילות הציונית קשורה בהתעניינות בילדי טהראן, שהיו צעירים וצעירות שהיגרו לאיראן מאירופה כפליטים ושהו שם תקופה מסוימת, עד עליתם לישראל. סיבה שנייה לפעילות הציונית באיראן הייתה הרצון להעלות את יהודי עיראק לארץ ישראל. מנשרי נמצא עתה בשלבים ראשונים של חיבור ספר מקיף בנושא.

ספרים ומונוגרפיות שכתב

• איראן במהפכה. תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988.

• Iran: A Decade of War and Revolution. New York: Holmes & Meyer, 1990.
• Education and the Making of Modern Iran, Ithaca, Cornell University Press, 1992.

• איראן: בין אסלאם ומערב. תל אביב, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, אוניברסיטה משודרת, תשנ"ו 1996.

• Revolution at a Crossroads: Iran's Domestic Politics and Regional Ambitions. Washington D.C.: Washington Institute for Near East Policy, 1997.

• איראן לאחר ח'מייני: אידאולוגיה מהפכנית לעומת אינטרסים לאומיים. תל אביב, מרכז תמי שטינמץ, 1999.

• Post-Revolutionary Politics in Iran: Religion, Society, and Power. Portland, OR: Frank Cass, 2001.

ספרים שערך

• The Iranian Revolution and the Muslim World. Boulder: Westview Press, 1990.

• האסלאם הפונדמנטליסטי: אתגר ליציבות אזורית. תל אביב: מרכז משה דיין, 1993.

• Central Asia meets the Middle East. London: Frank Cass, 1998.

• דת ומדינה במזרח התיכון מחווה לפרופ' שמעון שמיר. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2007.
• (ביחד עם ליאורה הנדלמן-בעבור) איראן: אנטומיה של מהפכה. קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.

קישורים חיצוניים

• דוד מנשרי באתר החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב
• דוד מנשרי, איראן: פתאם קם אדם בבוקר ומתחיל ללכת
• דוד מנשרי והשמט קרמן יהדות איראן ופזורתה
• ‫
  שגיאות פרמטריות בתבנית:Ynet
  פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית דודי כהן, מסיבות וסמים באיראן שלא הכרתם, באתר ynet, 18 באוקטובר 2006‬
• ‫
  שגיאות פרמטריות בתבנית:Ynet
  פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית רועי נחמיאס, "איראן שוב הצליחה לתעתע במערב", באתר ynet, 23 באוגוסט 2006‬
• מירב ארד, דוד מנשרי - נשיא המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, באתר חדשות מחלקה ראשונה, 4 באוקטובר 2011