גבעה 24 אינה עונה – הבדלי גרסאות
אין תקציר עריכה |
|||
שורה 101: | שורה 101: | ||
[[קטגוריה:סרטי 1955]] |
[[קטגוריה:סרטי 1955]] |
||
[[קטגוריה:סרטי דרמה ישראליים]] |
[[קטגוריה:סרטי דרמה ישראליים]] |
||
[[קטגוריה: |
[[קטגוריה:סרטי מלחמה ישראליים]] |
||
[[קטגוריה:כוח המגן העברי בתרבות ובאמנות]] |
[[קטגוריה:כוח המגן העברי בתרבות ובאמנות]] |
||
[[קטגוריה:סרטי שחור-לבן]] |
[[קטגוריה:סרטי שחור-לבן]] |
גרסה מ־21:36, 9 באוגוסט 2014
שגיאות פרמטריות בתבנית:סרט
פרמטרים ריקים [ שם מקורי, מפיץ, צלם, עורך, אולפן, שם הסרט ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים [ קישור, במאי, מפיק, תסריטאי, כתובית ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
שימוש בפרמטרים מיושנים ריקים [ הכנסות באתר מוג'ו ]
בימוי | תורולד דיקנסון |
---|---|
הופק בידי | מרגוט קלאוזנר |
תסריט | צבי קוליץ, פיטר פריי |
שחקנים ראשיים |
אדוארד מאלהייר שושנה דואר |
מוזיקה | פאול בן חיים |
צילום | Gerald Gibbs |
מדינה | ישראל |
הקרנת בכורה | 1955 |
משך הקרנה | 101 דק' |
שפת הסרט | אנגלית |
סוגה | סרט דרמה |
תקציב | 400,000 דולר |
דף הסרט ב־IMDb | |
גבעה 24 אינה עונה הוא סרט ישראלי נודע משנת 1955, בבימויו של הבמאי הבריטי תורולד דיקנסון (Thorold Dickinson, 1903-1984), נשיא האקדמיה הבריטית לסרטים. הסרט התבסס על סיפור פרי עטו של צבי קוליץ והתסריט נכתב על ידי קוליץ ופיטר פריי[1]. את המוזיקה לסרט הלחין הישראלי פאול בן חיים.
הפקה
הסכם על הפקת הסרט נחתם בספטמבר 1953. במהלך ההפקה בשנת 1954 נתגלע מחלוקת בין פריי ודיקנסון ופריי הורחק מהשתתפות בבימוי הצילומים. באוגוסט 1954 פנה פריי לבית המשפט בבקשה להוציא צו מניעה נגד הצגת הסרט ללא אזכור שמו כמשתתף בהפקתו. לאחר מספר ימים הושגה פשרה שאפשרה את המשך העבודה על הסרט[2].
"גבעה 24 אינה עונה" היה הסרט הגדול ביותר שהופק בישראל עד אותה עת, מבחינת תקציבו, אמצעיו הטכניים וכוכביו. תקציב הסרט היה 650 אלף לירות שטרלינג (כ-400,000 דולר באותם ימים) ובפועל עלתה הפקתו פי שלושה מהתכנון. הסרט ייצג את ישראל בפסטיבל הקולנוע בקאן.
הסרט צולם בישראל, בהשתתפות צוות ישראלי שכלל את אריק לביא ושושנה דמארי.
עלילה
עלילת הסרט הינה ספור מסגרת לשלוש עלילות נפרדות. המסגרת היא בואם של משקיפי האו"ם לגבעה 24, לאחר שהתחולל בה קרב במהלך מלחמת העצמאות, כדי לקבוע האם תישאר בידי ישראל או בידי הערבים. בגבעה מצאו המשקיפים שלושה לוחמים ולוחמת הרוגים. כשהתגלה כי בידה הקפוצה של ההרוגה נמצא דגל ישראל, מכריזים המשקיפים כי הגבעה שייכת לישראל.
בדרך לפעולה בגבעה 24 נפרשים שלושה סיפורים של המשתתפים:
הראשון הוא סיפורו של צעיר אירי ששירת במשטרת המנדט בתפקידי מעקב אחר ארגוני המחתרת, המתאהב בנערה ישראלית חברת אחד הארגונים (חיה הררית, שהחלה בסרט זה קריירה בינלאומית קצרה, במהלכה גם הופיעה באחד התפקידים הראשיים בסרט בן חור בשנת 1958). בעקבות אהבתו מתנדב השוטר הבריטי להילחם לצד היהודים.
השני הוא סיפורו של תייר אמריקאי שנקלע לעיר העתיקה ומתגייס להגנתה. בסיפור זה מתוארים ימיו האחרונים של הרובע היהודי לפני כניעתו, כשלוחמיו מתבצרים בבית החולים משגב לדך.
השלישי הוא סיפורו של צבר ישראלי עוקצני ולא רגשני (אריק לביא), הנפגש בקרבות הנגב עם קצין נאצי פצוע ששירת בצבא המצרי (עזריה רפפורט), והדבר מעורר בו רגשות יהודיים רדומים. בסצנה ידועה בסרט רואה הנאצי, בדמדומי פציעתו, את דמות הצבר כדמות יהודי גלותי לבוש שחורים ועונד טלאי צהוב.
הסרט זכה להצלחה קופתית, אך נמתחה ביקורת על צידו האמנותי, ועל כך שלמרות שהיה כה ישראלי, דיבר אנגלית, כהכנה להפצתו בחו"ל.
שחקנים
שחקן | תפקיד |
---|---|
אדוארד מאלהייר | ג'יימס פינגאן |
מייקל וייג'ר | אלן גודמן |
מרגלית עובד | אסתר הדסי |
אריק לביא | דוד איירם |
מיכאל שילה | יהודה ברגר |
חיה הררית | מרים מזרחי |
זלמן לביוש | הרב |
עזריה רפפורט | גרמני |
שושנה דמארי | חברה של מרים |
שושנה דואר | אחות |
יוסי ידין | מפקד ישראלי |
ברנרד סגל | (ניצב) חייל פצוע |
שרגא פרידמן | סוכן נסיעות |
קישורים חיצוניים
- תבנית:Imdb title
- גבעה 24 אינה עונה, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
- רשימת מאמרים על גבעה 24 אינה עונה באתר רמב"י
- ר. עזריה, "גבעה 24 אינה עונה", מעריב, 29 בספטמבר 1953
- "גבעה 24" בלי איפור, דבר, 2 ביולי 1954
- ש. ג, 'גבעה 24 אינה עונה': סרט ישראלי - אחרי בכורה עולמית, מעריב, 20 במרץ 1955
- זאב רב-נוף, "גבעה 24 אינה עונה", דבר, 22 במרץ 1955
- ב. א. דוד, הטוב שבהם, אבל..., דבר, 25 במרץ 1955
- שמואל אור, גבעה 24 אינה עונה, חרות, 25 במרץ 1955
- א. רימוני, על "גבעה 24 אינה עונה", דבר, 12 באוגוסט 1955
הערות שוליים
- ^ ר. עזריה, יובן סרט עלילתי על הקרב על ירושלים, מעריב, 20 בספטמבר 1953
- ^ פשרה בסכסוך הסרט, הצופה, 19 באוגוסט 1954