רועה צאן – הבדלי גרסאות
אין תקציר עריכה |
חברות רועים נוודים הן חברות חקלאיות, והסרת משפט נוסף חסר משמעות |
||
| שורה 4: | שורה 4: | ||
'''רועה צאן''' הוא אדם המטפל ב[[צאן]] ומשגיח עליו, בדרך כלל תוך היעזרות ב[[כלב רועים]], בשטחי ה[[מרעה]], ב[[אחו]] הפתוח או באזורים הרריים. תפקיד הרועה הוא למצוא מזון, מים ומחסה לעדר, להגן עליו מפני חיות טרף, פגעי טבע ושודדים, וכן לשמור על אחדותו ושלמותו. |
'''רועה צאן''' הוא אדם המטפל ב[[צאן]] ומשגיח עליו, בדרך כלל תוך היעזרות ב[[כלב רועים]], בשטחי ה[[מרעה]], ב[[אחו]] הפתוח או באזורים הרריים. תפקיד הרועה הוא למצוא מזון, מים ומחסה לעדר, להגן עליו מפני חיות טרף, פגעי טבע ושודדים, וכן לשמור על אחדותו ושלמותו. |
||
רעיית צאן היא אחד ה[[מקצוע]]ות העתיקים ביותר |
רעיית צאן היא אחד ה[[מקצוע]]ות העתיקים ביותר. ידוע כי רועים היו קיימים ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] לפני כ-10,000 שנה, מאז [[ביות]] ה[[עז]] וה[[כבש]] בראשית [[התקופה הנאוליתית]]. כבשים גודלו לשם שימוש ב[[חלב כבש|חלב]], ב[[בשר כבש|בשרן]] וב[[צמר]] שלהן. |
||
רעיית צאן כמקצוע מתוארת גם ב[[תנ"ך]] ובייחוד ב[[תורה]]. |
רעיית צאן כמקצוע מתוארת גם ב[[תנ"ך]] ובייחוד ב[[תורה]]. |
||
גרסה מ־16:20, 23 באוגוסט 2014
רועה צאן הוא אדם המטפל בצאן ומשגיח עליו, בדרך כלל תוך היעזרות בכלב רועים, בשטחי המרעה, באחו הפתוח או באזורים הרריים. תפקיד הרועה הוא למצוא מזון, מים ומחסה לעדר, להגן עליו מפני חיות טרף, פגעי טבע ושודדים, וכן לשמור על אחדותו ושלמותו.
רעיית צאן היא אחד המקצועות העתיקים ביותר. ידוע כי רועים היו קיימים במזרח התיכון לפני כ-10,000 שנה, מאז ביות העז והכבש בראשית התקופה הנאוליתית. כבשים גודלו לשם שימוש בחלב, בבשרן ובצמר שלהן.
רעיית צאן כמקצוע מתוארת גם בתנ"ך ובייחוד בתורה. כינויים נוספים לרועי צאן בתנ"ך: אביר, אדיר - הרועה הממונה על עדר גדול שמועסקים בו רועים אחדים ("דואג האדומי, אביר הרועים אשר לשאול", שמואל א, כ"א 8), ונוקד - בעל עדרים (מישע מלך מואב, מלכים ב, ג' 4). הרועה הראשון המוזכר הינו הבל. כרועים שימשו בני משפחה (כגון יעקב ומשה), צעירי המשפחה (דוד) ובנות המשפחה (רחל ובנות יתרו). יעקב שימש כרועה מקצועי ואף קיבל משכורת על עבודתו (בראשית ל"א 39-41). לאנשים עשירים, בעלי עדרים גדולים, היו גם רועים שכירים, כמו הרועים של לוט ואברם (בראשית י"ג 7) ורועי נבל הכרמלי (שמואל א, כ"ה 2, 7). הרועים התמודדו עם סכנות רבות, כפי שמתאר דוד את מעשי גבורתו לפני שאול (שמואל א, י"ז 34-36), וכפי שעולה מתהלים כ"ג 4. חג הרועים הוא חג הגֵּז (שמואל א, כ"ה 2-3, שמואל ב, י" 23-24).
החוק המקראי מתייחס לרועה שכיר, השומר על עדרי אחרים. אם התרשל הרועה בשמירה - ישלם לבעלים, אך אם השה נטרף - והרועה מביא שריד מבעל החיים כעדות והוכחה לכך שנטרף, הוא פטור מתשלום (שמות כ"ב 9-12), כפי שמתואר גם בעמוס ג' 12.
המקרא מראה שמנהיגים אחדים בישראל קיבלו את הכשרתם בהנהגה בהיותם רועי צאן: משה ("ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו", שמות ג' 1), דוד (שמואל א, ט"ז 11, 19; י"ז 15, 34), עמוס הנביא ("אשר היה בנוקדים מתקוע", עמוס א' 1; ז' 15) ואחרים. בשירה המקראית נמשלו יחסי ה' ועמו ליחסי רועה ועדרו: "ה' רועי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני..." (תהלים כ"ג 1-2), "כרועה עדרו ירעה" (ישעיה מ' 11). בהשאלה, הרועה הוא השליט, המושל, המנהיג: "אתה תרעה את עמי את ישראל, ואתה תהיה לנגיד על ישראל" (שמואל ב, ה' 2); "כה אמר ה' על הרועים הרועים את עמי: אתם הפיצותם את צאני..." (ירמיהו כ"ג 1-4; ויחזקאל ל"ד 1-16).
